קרבת אברהם אל ישמעאל ובני קטורה
מדין הוא אחד הבנים שנולדו לאברהם מקטורה אותה נשא בשלב מאוחר, לאחר שכבר נולדו ישמעאל ויצחק: "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ" (בראשית כה, א-ב). יש להבין מדוע בעצם נשא אברהם אישה נוספת אחרי שרה? מה היה חסר לו? אך באמת אברהם עשה את רצון ה' שכבר התגלה על ידי המלאך אמר להגר (טז, יב): "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן". כלומר ידוע היה שיהיה לישמעאל ריבוי של אחים. מכך ידע אברהם שעליו להוליד עוד בנים שיהיו בדוגמת ישמעאל. לידת ילדים הדומים לישמעאל גם התאימה למגמה הנמשכת אצל אברהם: הוא ראה חשיבות גדולה בישמעאל וביעודו. לכן הוא נלחם על קישורו אליו וניסה להפוך אותו לממשיך ראוי של תורת אברהם. אכן – גם לבני קטורה שנולדו כהרחבה לישמעאל נתן אברהם מתנות שעל טיבן נעמוד בהמשך.
רש"י (שם כד, סב) כותב שאף יצחק עצמו השתתף בהבאת קטורה בתור אישה נוספת לאברהם – ביאתו מבאר לחי רואי היא כדי להשיב את הגר (היא קטורה) לאברהם. הוי אומר שגם יצחק ידע כי יש צורך גדול בהרביית בנים שירחיבו את ההשפעה של אברהם בעולם.
כדי להבין איזו חשיבות יחס אברהם לכלל בניו, יש לשים לב לעובדה המתמיהה שאברהם לא בירך את יצחק בתור הממשיך של ברכת ה' שעליו. אין אצל אברהם מעמד מקביל לברכה שבירך יצחק את יעקב או יעקב את כלל בניו. אין כל ספק שיצחק הוא המשיך היחיד, ולכן אברהם נתן את כל אשר לו ליצחק בעוד שאר הבנים שולחו לארץ אחרת. אך אברהם לא רצה להחיל ברכה מפורשת שתוציא לחלוטין את שאר בניו מכלל היותם ממשיכי דרכו. באופן זה מבאר בעל העקידת יצחק (בראשית שער כג): "והנה ישמעאל היה ראשית אונו ומצד אחר נאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כ"א) ולא היה רואה מצד מדתו מדת החסד שיהיה ראוי שיהיה נותן לזה ונוטל מזה. אלא שאם הוא יברך בפיו שחייב לעשותם שוים. ולזה הסכימה דעתו להניח הדבר לבעל הפרדס. והוא יתברך נתן הברכות ליצחק ובירר כי עליו ולא על זולתו נאמר לו והיה ברכה".
וכעין זה גם במדרש שכל טוב (בראשית כה, יא): "אמר אברהם אני בשר ודם עובר, אם אני מברך את יצחק הרי אני מגרה בו את ישמעאל ובני קטורה, אלא אני הולך לבית עולמי, ומה שהקב"ה רוצה לעשות בעולמו יעשה, לכך נגלה דבר קדשו על יצחק ובירכו, והעמידו על כוונת אביו".
מכאן יהא עלינו לברר את מהותה של נקודת הגדלות השוכנת גם במדין ובני קטורה.
ניצוצות מגדולת אברהם בבני קטורה
ככל שאומה קרובה בתכונתה לגדלות הישראלית כן היא מהוה יריב קשה יותר. בסעיף זה נגלה שייכות מפתיעה של מדין (שהוא המרכזי מבני קטורה) לקדושה, ובכך יונחו היסודות להבנת העימות מול מדין.
למדיינים בני קטורה יש קרבה חסרת אח ורע לישראל. במסכת סנהדרין (נט, ב) נאמר שבני קטורה הם למעשה היחידים בעולם החייבים בברית מילה בנוסף לישראל. כך נפסק ברמב"ם הלכות מלכים (י, ז-ח): "המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר אתה וזרעך אחריך, יצא זרעו של ישמעאל שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, ויצא עשו שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך, מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה, והם המחוייבין במילה. אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה, והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה יתחייבו הכל במילה בשמיני, ואין נהרגין עליה".
נביא בזה מקורות המלמדים על קרבה מיוחדת זו:
במדרש בראשית רבה (סא) נדרש הפסוק מתהלים העוסק בגמול הטוב של לומד התורה – גם על ישמעאל ובני קטורה: "והיה כעץ שתול ששתלו הקדוש ברוך הוא בארץ ישראל, אשר פריו יתן בעתו זה ישמעאל ועלהו לא יבול זה יצחק, וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה שנאמר ויוסף אברהם ויקח אשה".
בשפת אמת (בראשית פרשת חיי שרה) מדמה את לידת ישמעאל ובני קטורה בנוסף ליצחק, להוספת חול על קודש בהלכות שבת: "וכתיב ויוסף אברהם ויקח אשה כו'. יש לומר שהוא בחינת תוספות מחול אל הקודש... אבל יש תוספות מחול אל הקודש בכניסתו ויציאתו. ולכן הוליד ישמעאל קודם יצחק ואח"כ בני קטורה".
זוהי אם כן התשתית להבנת האופי והיעוד של בני קטורה: יש בהם גדלות מיוחדת וזיקה לקדושת ישראל. מכאן ננסה להבין במה באה זיקה זו לידי ביטוי לאורך הדורות – האם יש מנהג משובח או אורח חיים יחודי אשר מעיד על מקורם הטוב?
חיי הנדודים של בני קטורה
ניתן לראות כי לכל בני אברהם, מלבד יצחק, יש תכונה משותפת: כולם אינם הופכים לאומות מסודרות, אלא מקימים שבטים נודדים במדבר. חז"ל מסכמים תופעה זו במדרש פסיקתא זוטרתא (שיר השירים פרק ו): "'שישים המה מלכות'. הם אומות שיש להם מלכוּת... 'ושמונים פילגשים' – הם בני הגר וקטורה שהם כ'... שאין להם מלכוּת, והם אומות כמו ערביים".
המיסד של דרך חיים זו היה ישמעאל שלגביו הודיע המלאך: "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו". בן זה נועד להיות פרא, כלומר שאינו שותף לישוב העולם ותיקונו. באותו הפסוק מדגישה התורה כי ישמעאל לא יחיה לבדו בחיי פרא, אלא תהיה זו תופעה משפחתית רחבה – "וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן".
מאוחר יותר התגלה אופי החיים של ישמעאל גם לאברהם. אברהם ביקש מן הקב"ה שישמעאל יחיה וישמר את מורשתו, ועל כך ענה לו ה' – "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל". כלומר מימוש שאיפת אברהם להמשכיות תופיע באמצעות ריבוי נשיאים אצל ישמעאל. לא מדובר כאן על מלכים (כמו שנאמר ליעקב: "ומלכים מחלציך יצאו"), אלא על נשיאים, כלומר זרע ישמעאל יתארגן בחיים שבטיים ולא בחיי אומה.
ואכן ישמעאל מימש נבואות אלו: "וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת. וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית כא, כ-כא). בהמשך שילח אברהם את בני הפלגשים אל המדבריות של המזרח (בראשית כה, ו): "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם". אז הצטרפו אל ישמעאל שאר אחיו בני קטורה. מאז והלאה כל בני קטורה חיים בדרך הישמעאלית, וזוהי הסיבה שבפרשת וישב (בראשית לז כח-לו) מכונים בני מדין 'ישמעאלים': "וימכרו את יוסף לישמעאלים... והמדנים מכרו אותו אל מצרים". אותו הכינוי מופיע גם בפרקי גדעון (שופטים ח, כד) בנוגע לשלל שנלקח מן המדינים: "כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם". בסופו של דבר ישמעאל ובני קטורה התערבבו זה בזה והפכו לפלג אנושי משותף כפי שאומר הרמב"ם בהלכות מלכים (י, ח).
חיי המדבר אינם חיים של בתים וכרמים, וממילא לא ניתן ליצור במדבר אומה מיושבת. אלו בהכרח חיי שבטיות של נדודים וארעיות, ובחיים שכאלה בוחרים כל בני אברהם חוץ מאחד (יצחק). וכאן עולה תמיהה גדולה: מדוע דוקא בני אברהם פונים יחדיו אל פראיות המדבר והנדודים? כיצד חיים אלה הכרוכים בהכרח בגזל ושוד נובעים מאברהם שהיה זהיר כל כך ברעיית שדות זרים?
שורשם של חיי הנדודים הם בחיי אברהם עצמו. אברהם הוא אב המון גויים – יש לו שייכות עצומה לכל הברואים באשר הם. על כן הוא אינו מצטמצם במקום אחד אלא נודד באופן בלתי פוסק: אור כשדים – חרן – ארץ ישראל – חרן – אלון מורה – בית אל – מצרים – בית אל – חברון – רדיפה עד דן ודמשק – חברון – ארץ גרר – באר שבע – חברון. בכך ניכרת תכונת ההתנשאות של אברהם מעל מיצרי החיים. הוא עובר על פני גבולות וארצות מתוך מימוש היעוד האלוקי המכונן שעליו נצטוה: "לך לך" וכן "קום והתהלך".
ובכן אצל בני קטורה ה'לך לך' הופך לציר החיים הראשי הקובע את אופי חייהם. סגולת 'אב המון גויים' באה אצלם לידי ביטוי בתור חיי מדבר משוללי התישבות. הם דוגלים בחיים שכאלה מתוך חוסר רצון להצטמצם בבניית עם מסויים העומד לעצמו. בני קדם וישמעאל בוחרים בחיי נדודים שהם נעלים מן הכבלים החומריים. הם אינם משועבדים לערים ולבתים האנושיים, על כל החומרנות שכרוכה בהם. חייהם הם חיים של חופש ומרחבים. חופש זה מאפשר לשמר באופן מסויים את האוניברסליות של אברהם. על כן מבחינת אומר החיים של בני קטורה אין זה אילוץ לחיות במדבר, אלא זו בחירה: בני ישמעאל בזים לשיעבוד לרכוש שאליו מכניסים עצמם כל יושבי הערים. בכך מתממש היעוד של 'פרא אדם' על פי תכונות החופש של ה'פרא' כפי המתואר באיוב (לט, ה-ז): "מִי שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי וּמֹסְרוֹת עָרוֹד מִי פִתֵּחַ. אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה. יִשְׂחַק לַהֲמוֹן קִרְיָה תְּשֻׁאוֹת נֹגֵשׂ לֹא יִשְׁמָע".
על היתרון בחיים שכאלה ניתן ללמוד מדברי המהר"ל: בספר תפארת ישראל (פרק כו) הוא כותב שהמדבר הוא מקום שניתן להתעלות בו מעל המגבלות החמריות הרגילות – "הנה נתנו טעם באי זה צד ראויה שתינתן התורה במדבר... אבל המדבר מפני שאין בו דבר חומרי, שהרי אין בו מציאות חומרי, ואין דרים בו הנבראים החומריים רק היא שממה וציה, ומפני זה היה שמחה אל המדבר, כי הנמצאים משתוקקים אל העילה מצד עצמם כאשר אין להם המונע החומרי, ובשביל כך נתנה התורה שהיא השכל הגמור במדבר, כי המדבר משולל מן הדברים החומריים, בעבור שלא נמצא בו דברים הגשמיים". בפרק יח שם מסביר המהר"ל כי פעמים רבות בדברי חז"ל מופיעות מעשיות שבהן יש מקום מרכזי ל'טייעא' כלומר סוחר ערבי. הוא מסביר שדמות הסוחר הנודד היא משל בדברי חז"ל לשכל העליון שבאדם. הסוחר הישמעאלי שאינו זקוק לישוב קבע הוא משל לשכל המסוגל להתעלות במחשבתו מגבולות מקומו ושעתו. הסוחר מסמל את החפשיות ואי הכבילות של השכל לכוחות הגשמיים הקשורים בחומר[1].
היעוד של 'ידו בכל ויד כל בו' מצביע על חיים של התפשטות והתפרצות על פני גויים רבים. בחיים כאלה יש שימור של האוניברסליות חובקת הכל של אברהם. נקודות הטוב הללו שוות בעבור הישמעאלים והמדיינים את כל החסרונות והקשיים הנובעים מחיי נדודים.
כבר כעת ניתן להבין כי כאשר בני מדין ובני קדם עולים על ישראל בימי גדעון אין הם עולים רק לשם ביזה ושוד, אלא מתוך ויכוח אידיאולוגי עמוק. מדין טוענים כי ישראל שהשתקעו בארץ והסתאבו סטו מדרך אברהם, בעוד שהם – בני החופש הם הממשיכים האמיתיים של דרכו.
חיי גזל ושוד
מדרש תנאים לדברים פרק לג: "נגלה על בני ישמעאל ועל בני קטורה אמר להן מקבלין (את) [אתם] התורה אמ' לו ומה כת' בה אמ' להן לא תגנב אמ' לו כל עצמן של אותן האנשים אינן חיין אלא מגניבה וגזל שנאמר: 'והוא יהיה פרא אדם'. היאך אנו יכולין לקבל את התורה? ולא רצו לקבל".
וכנגד הביזה והגניבה הקבועה של בני קדם, לעתיד ישראל הם שיבוזו אותם - ישעיהו יא, יד: "וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם".
כשם שישמעאל ידו בכל, כן אומת מדין קרויה על שם המדון והריב שבו היא מאופיינת. זוהי תופעה עקבית בתנ"ך שכאשר מדובר על מדון במובן של ריב, מופיעות בקרי והכתיב שתי לשונות – 'מדון ו'מדין'. כך הוא ביחס לגלית (שמואל ב כא, כ): "וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת וַיְהִי אִישׁ מדין מָדוֹן". במשלי מופיעה תופעה זו שבע פעמים, אך באופן הפוך – הכתיב הוא 'מדון' והקרי: 'מדין'. לדוגמה (ו, יד שם): "תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע בְּכָל עֵת מדנים מִדְיָנִים יְשַׁלֵּחַ".
וכך מבאר השם משמואל (במדבר מטות) את תכונת מדין: "אך מדין נראה שטבעם נמשך לריב ומדון קנאה ושנאה מהוראת שמם מדין ששרשו מדנים, וכמו שמצינו שכתוב (בראשית ל"ז) והמדנים מכרו אותו, הרי ששם העצם שלהם נגזר מלשון מדון, וידוע דהשם הוא המהות...".
בנקודה זו של הגזל ניכרת הנפילה המוסרית הקבועה של בני קטורה ביחס לאברהם. אצל אברהם, דוקא מחמת הנדודים הקבועים שלו, היתה הקפדה חמורה על הימנעות מרעייה מן הגזל. חז"ל מספרים כי זה היה הרקע למריבה בין רועי אברהם לרועי לוט[2]. כך גם בעקבות מלחמת ארבעת המלכים סירב אברהם בכל תוקף לקחת מה שאינו שלו (מדרש תהלים כד, ח): "'אם מחוט ועד שרוך נעל (בראשית יד כג): שנתרחק מן הגזל".
נסיונות מדין להיות חופשיים בכל המישורים
מדין ושאר בני קטורה מנסים לשמר את מורשת אברהם שלהבנתם מחייבת העדר התקבעות ומחוייביות בכל תחומי החיים:
- מבחינת דרך החיים: כפי שהתבאר מדין מואסים בחיי ישוב ורכוש ובוחרים בתנאי החיים הקשים של הנדודים.
- מבחינה רוחנית: יתרו כהן מדין עובד לכל העבודות הזרות שבעולם ואינו מסתפק באליל מסויים. כך נאמר במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (פרק יח): "'גדול ה' מכל האלקים' – אמרו מתחלה לא הניח יתרו עבודה זרה בעולם שלא עבדה". מאותה הסיבה יתרו הוא גם בעל שבעה שמות – הוא אינו מוגבל לשם אחד מסויים.
- מבחינת חיי משפחה: הזנות שאין בה מחוייבות לחיי נישואין הופיעה אצלם כתופעה רווחת, כפי שיפורט בסעיפים הבאים.
אך בכל שלושת המישורים הללו הניסיון של מדין להתעלות בדרך של חופש ושחרור נופלת בסופו של דבר לשפלות הגרועה ביותר: מבחינה רוחנית הם מייסדי העבודה זרה של 'בעל פעור', האליל השפל ביותר; מבחינת אופי החיים חיי הנדודים מובילים אותם בהכרח אל גזל ושוד בתור אורח חיים קבוע. מבחינת חיי המשפחה הרצון להתעלות מעל הנישואים מוביל אותם לחיי זנות, עד כדי כך שנסיך מואב מוסר את הבת שלו לישראל.
עבודת הפעור
הנצי"ב ומפרשים נוספים עומדים על כך שעבודת הפעור היא העבודה הזרה של מדין. מרכזיות מדין בהחטאת ישראל באה לידי ביטוי בכך שישראל לא נמשכו לעבודת כמוש אלוהי מואב אלא לאלוהי פעור.
יש להבין מה פשרה של עבודה זרה תמוהה זו, ומה הקשר שלה למדין?
דומה שסוד הקשר ביניהם טמון במדרש ילקוט שמעוני (בלק כד): "מעשה בשלטון אחד שבא ממדינת הים להשתחוות לפעור. אמר להם: הביאו לי פר אחד, שאנו מקריבים לו, או איל אחד. אמרו לו: אין אנו זוקקים לך בכך".
פעור יחודית מכל עבודות האלילים בכך שהיא היחידה שלא מקריבים לה קרבנות. ומכאן הדברים מובנים יותר. מה שהחל אצל יתרו 'כהן מדין' בתור זיקה לכל העבודות הזרות, הסתיים בעבודת אלילים השפלה יותר מכולן. הקרבנות הם הקרבת הרכוש שכה יקר לאדם אל האל שלו. אך מדין, כזכור בזים יותר מכל לרכוש. על כן הם לא יקריבו קרבנות לאל! גם מבחינת היכולת שלהם להקריב אין זה נח להם לעבוד לאליל שגרתי – הן בני המדבר מצויים תמיד בחוסר של בהמות, וקשה להם מאד להקצות בהמות להקרבה. על כן תחת זאת הם 'מתעלים' מן ההקרבה ומייסדים את הפעור בתור ניסיון להתקרב אל האל על ידי היוצא מן הגוף לבדו, בלי צורך להוסיף עליו מאומה מבחוץ.
הזנות המדינית
אבות דרבי נתן (נוסחא א פרק כח): "ואין לך זנות כזנות של ערביים".
ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק פרשת מטות): "לקליפת בעל פעור השורש של תאות זנות כידוע מנשי מדין שנאמר (במדבר לא, טז): 'הן הנה היו לבני ישראל וגו' על דבר פעור'. כי זה היה עיקר כח הקליפה של כזבי שהיתה בתו של המלך לכן היה בה שורש של הקליפה זו".
לא לחינם פונים מדין להחטיא את ישראל בזנות. מדין הם בניה של שפחת אברהם אשר לקח אותה וחזר ולקח אותה. על בסיס זה הם מפתחים תפיסה כי הזנות, כלומר חוסר התקבעות בחיי נישואין היא דרך החיים העליונה ח"ו. לשיטתם הרעה והמוטעית, נישואין הם הצטמצמות כובלת ורעה והזנות היא השתחררות. היא המקבילה לחיי הנדודים. חיי הזנות הם בחינה נוספת של 'ידו בכל'.
כבר ישמעאל עצמו נקט בדרך קבועה של זנות, כמובא במדרש בראשית רבה (נג, ט): "'ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק' – אין מצחק אלא גילוי עריות היך דאת אמר לצחק בי (בראשית לט יז) מלמד שהיתה שרה רואה את ישמעאל מכבש גנות וצד נשי אנשים ומענה אותן".
מתוך תפיסת חיים זו, רוצים מדין להחטיא את ישראל – לא רק בתור אמצעי יעיל לפגוע בישראל, אלא זוהי המטרה עצמה: 'להחזיר את ישראל בתשובה' אל חיי אברהם 'האמיתיים' של החופש והדרור וללא כל כבלים. כשישראל יזנו ח"ו תהיה זו 'הודאת בעל דין' שמדין הם הממשיכים העיקריים של אברהם.
הקומה שנוספת על ידי יצחק
נמצאנו למדים עד כה כי בבני קטורה מעורב האור עם החושך. נטיפי גדלות של אברהם שמורים בידם, אך הם עטופים בחיים קשוחים של גזל וגניבה. תכונת אברהם אבינו בלא ההמשך המסודר של יצחק יוצר פראיות שאין לה גבולות – שבטים הנודדים ומהרסים את סדר אנושי תקין. בנקודה זו נבדלים מהם בני יצחק. כאשר שילח אברהם את כל בניו, יצחק נשאר בארץ ובנה קומה חדשה של קדושה, אשר בה נוספים אורות קדושה נוספים המקנים פנים חדשות לגדולת אברהם ומייתרים את הצורך ב'לך לך' תמידי.
עם ישראל מוגן מסכנת הפראיות והנדודים רק מחמת הקומה הנוספת שנוספת על ידי יצחק. לעומת אברהם, יצחק מאופיין דוקא בישיבה והשתקעות. כל חייו התנהלו באזור מצומצם ביותר שגבולותיו: חברון – באר שבע – גרר[3]. לאורך כל חיי יצחק הוא איננו מחדש דבר מבחינת כיבוש אזורים חדשים של הארץ. יצחק מחדש דרך של הוספה איכותית של ברכת הארץ, ולא בכיבוש כמותי: הוא מפתח חקלאות ומוציא מארץ ישראל 'מאה שערים' של תבואה מבורכת. הברכה האלוקית שמגלה יצחק גם בתוך אזור מסויים בארץ, בלי צורך בנדודים מתמשכים היא קומה חדשה בקרבת אלוקים של זרע אברהם. קומה זו מאזנת את חסד אברהם הבלתי גבולי ומאפשרת לישראל לקיים את חיי קרבת ה' בחיים מיושבים של ארץ, חקלאות וכפרים.
[1] אלו דבריו שם: "ההוא טעייא, קרא השכל טעייא, וזה כי השכל הוא החוקר על הדברים ומשוטט בעולם לאורכו ולרוחבו ואף בדברים הנבדלים הוא חוקר ועומד עליהם, וזהו עניין הטעייא כי הטעייא הוא סוחר ישמעאל שהוא סוחר ומסבב כל הארץ לאורכה ולרוחבה וקונה הסחורה,... ולפיכך שם העצמי הראוי אל השכל הוא שם טייעא שהוא סוחר חוזר על הדברים שקונה".
[2] בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מא): "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט, רבי ברכיה בשם רבי יהודה ב"ר סימון אמר בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאה זמומה, היו אומרים להם רועי אברהם, הותר הגזל"?
[3] בתחילה הוא מופיע ב'ארץ הנגב' בבאר לחי רואי. בהמשך, לאחר גיחה לקבורת אברהם בחברון, נאמר: "וישב יצחק עם באר לחי רואי". בשעת הרעב יצחק הולך למקום קרוב ביותר – לארץ פלשתים. ואז – "וישב יצחק בגרר". גם כשמגרשים אותו הוא הולך ויושב בנחל גרר. ולאחר מכן עובר לבאר שבע – "ויעל משם באר שבע". ובסוף חייו אנו מוצאים את יצחק בחברון - בראשית לה, כז: " וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
