מהות שליחות המרגלים

לקראת חטא המרגלים עם ישראל הגיע אל מדבר פארן, קרוב מאד לארץ הנבחרת אליה ציפה מאז ימי האבות.  לאורך דורות רבים, התהלכו בעם מסורות מימי האבות על טיב הארץ וסגולותיה. אם כן, מה הטעם בשליחת מרגלים שיכנסו לארץ כדי לעמוד על טיבה? כדי להבין זאת יש צורך להבין את המצב המיוחד ששרר באותם הימים בין עם ישראל לארץ ישראל: עם ישראל היה צריך לפגוש את ארץ ישראל בבת אחת ובאופן פתאומי, בניגוד לתהליך הרגיל בהיסטוריה של העמים.

בכל אומות העולם, היחס בין הארץ לעם הוא טבעי ופשוט: מאז שהעם הפך לעם הוא מצא את עצמו בארצו ולכן נשמרה לאורך השנים הרמוניה מוחלטת ביניהם. היחס בין כל עם לארצו היא כיחס בין אדם לאחד האברים שלו: אין לו מערכת יחסים של התלבטות, בחירה ויעוד ביחס לאיבר שלו, אלא הוא מתיחס אליו כעובדת חיים פשוטה: זהו חלק מגופו. לכן אין שום הפרדה בין ארצו של העם לבין כל תכונותיו: השפה שלו, התרבות שלו, האלילות שלו, המנהגים והנימוסים שלו. בכל אורחות החיים שלו מעורבת הארץ שלו עם תנאיה, האקלים שלה והמזג שהיא משרה עליו.

זהו המצב הרגיל. אך אם נדמיין מצב בו עם מסויים נבנה ונוצר בגלות, בנפרד מארצו, ורק אז יוצע לו בבת אחת להיכנס לארץ המיועדת לו – הוא יעמוד בפני פער נפשי עצום ובלתי אפשרי: הרי נדרשת מערכת רחבה של התאמות בין העם לארצו. הוא צריך להתאים לה מבחינה חומרית, נפשית, רוחנית, תרבותית ועוד ועוד. כשם שלא ניתן לדמיין מצב בו שני חצאים של אותו הגוף יתפתחו בנפרד ורק אז יתחברו, כן קשה לדמיין מצב של התפתחות העם מחוץ לארצו ואז חיבור פתאומי איתה.

אך זהו בדיוק המצב אליו הגיעו ישראל. לאחר שיציאת מצרים הפכה אותם לעם, והם כבר עוצבו כעם עם תורה, יעוד, תרבות ודרך חיים, רק אז היה עליהם להיפגש עם ארצם בבת אחת. היה זה מעין תהליך של 'השתלת איבר': הם היו צריכים להכיר מקרוב את הארץ בפעם הראשונה, ומיד להצליח להאמין ולהרגיש שהיא שלהם, יחד עם כל אתגריה וקשייה. היה על ישראל להפנים עד עומק נשמתם שזו הארץ השייכת להם, מעל ומעבר לכל התנאים והשיקולים.

לאור האתגר המיוחד הזה נוכל להבין את שליחות המרגלים: משה שלח את המרגלים לבחון שאלות שונות ביחס לארץ במדבר יג, יז-כ: "  וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר: וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן".

את השאלות הללו שהתווה משה ניתן היה להבין בשני מובנים שונים: היתה אפשרות להבין שאלו 'שאלות מבחן' לארץ ישראל, הנשאלות על ידי עם המרוחק ממנה ורוצה לבחון אם היא מתאימה לו. מתוך תפיסה זו היתה סכנה שאותן השאלות יהפכו לתמיהה כללית, האם כדאי ומתאים להכנס לארץ.

אך על פי האמת, שאלות אלו נועדו לשם היכרות, חיבור ומפגש, ולא לשם בחינה מנוכרת. כלומר העם אמור היה לעבור 'השתלת איבר' חדש שעד כה לא היה מחובר אליו. לשם כך היתה דרושה הכנה והיכרות עם אותו האיבר בטרם הוא יתחבר לגוף בבת אחת. כך היה על העם לפגוש באמצעות נציגיו את תכונות הארץ בכדי לחוש את החיבור הטבעי והאמיץ אליה וכך להתכונן אל הצעד הבא: להיכנס אליה ולחיות בה.

חטא המרגלים היה בכך שהמרגלים דיווחו מבחוץ ומעמדה מרוחקת על ארץ שנדמה היה כי קשה לחוש את הזיקה אליה: ארץ בעלת פירות עצומים ובה שוכנים ענקים מוזרים. היה זה ניסיון גדול לעם אם יצליח לזכור את גדולתו ובכך להיות מסוגל לרצות, לאהוב ולהרגיש הרמוניה לארץ זו.

השליחות של המרגלים

בדברי משה למרגלים מודגש כי הוא לא ציווה אותם להשיב אותו דבר! הוא הנחה את המרגלים במה עליהם להתבונן, אך לא אמר להם את הציווי העיקרי אליו היינו מצפים: הוא לא ציוה אותם לדווח לו את מה שראו. העדר ציווי זה מלמד שהשליחות העיקרית של המרגלים היתה לפגוש את הארץ וליצור איתה קשר ראשוני, ולא לבחון אותה ולספר עליה מבחוץ. כשעוסקים בפגישה עם הארץ הפרטים היבשים אינם העיקר, אלא הם נועדו להיות חלק מן המעשה גדול של חיבור הנוצר עם הארץ

לעומת אופי ציווי זה, התנהלות המרגלים בפועל מלמדת כי הם היו עסוקים מבחינתם בדיווח על תכונות הארץ (כו): "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ. וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ" – התורה מדגישה כאן ארבעה פעלים של סיפור, תיאור והדגמה מצד המרגלים את מה שראו. המשותף לכולם הוא התמקדות בהצגת תכונות הארץ מבחוץ ומרחוק.

בספר דברים (א, כב) מתבאר שעם ישראל הדגיש מלכתחילה את הסיפור והדיווח של המרגלים: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן". מתברר כי מבחינת משה המרגלים נשלחו להיות נציגי ישראל היוצרים את החיבור עם הארץ בעבור כל האומה. כך מבואר בדברי משה בפרשת שלח. בפרשת דברים מספר משה כי מצד עם ישראל, עיקר המטרה היתה לדווח על הארץ בכדי לחקור אותה מעמדה חיצונית.

נמצא שעם ישראל עמד מול ניסיון גדול ששאר העמים לא עמדו בו. הקושי העיקרי של העם לא היה רק בכך שעלו בהם רגשות פחד או חששות מחוסר יכולתם לכבוש את הארץ. הקושי הראשי היה בכך שהם חשו תחושה כללית של חוסר הזדהות ושייכות אל הארץ בעלת תכונות יחודיות שעד אותו הרגע הם לא הכירו כלל. במצב נפשי זה היה ברור ממילא שהעם לא יוכל לגייס את מסירות הנפש העצומה הנדרשת לשם כיבוש הארץ.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.