חומש במדבר בכללו הוא הפתעה: היינו סוברים כי קורות עם ישראל במדבר הם בעלי חשיבות רק בתור מעבר זמני בדרך אל מחוז החפץ בארץ ישראל. ואם כן אין בהם חשיבות בפני עצמם. אך לאורך החומש מתברר באופנים שונים כי קיימים סדרים מקיפים וגדולים של חיי עם ישראל במדבר. כלומר המדבר הוא לא רק תחנת מעבר בין מצרים לארץ ישראל, אלא הוא מחוז חפץ בפני עצמו. הקב"ה יצר מערכת מקיפה של תנאי חיים רק בשביל אותם ימים במדבר.
שתי נקודות שיא של סדרי המדבר מופיעות בתחילת החומש ובסיומו: בתחילת החומש טורחת התורה לפרט את כל סדרי החניה והמסע של ישראל במדבר: מפקד השבטים ודגלי המדבר. אז מתברר כי יש חשיבות עליונה לפרטים המדויקים של סדרי המחנה, כגון: כמה אנשים היו בכל שבט, איזה שבט שכן סמוך לחברו, ומי נסע ראשון.
אולם יסוד זה מבהיר את חשיבות הסדר רק של ישראל עצמם, אך עדיין לא היינו מיחסים חשיבות למקומות בהם עברו ישראל. אם היינו צריכים לסכם את התקופה, היינו אומרים במשפט אחד כי בני ישראל עברו במדבר בדרך לארץ ישראל. אך האם יש חשיבות לאיזה הר מסויים, או אזור כלשהו בו שהו ישראל מספר ימים? יתכן שכן היינו מתייחסים למקומות מרכזיים כמו בעל צפון או קדש. אך כל שאר המקומות היו בגדר 'מקומות שוממים בהם עברו ישראל בדרך לארצם'.
אך בסוף החומש, בפרשת מסעי מגיע גילוי חדש: הקב"ה ציוה על משה לכתוב כל מסע ומסע. המשמעות היא שכל מקום ומקום בו עברו ישראל היה מיועד לכך משמים. כך שכל ארבעים ושנים המקומות יוצרים מסלול אחד מושגח ומכוון מאת ה'.
כתיבת המסעות בידי משה
החשיבות של כל אחד מן המקומות בו עברו ישראל נודעת מן ההדגשה של התורה שמשה דאג לכתוב כל מסע ומסע: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל־פִּי ה'". כלומר בניגוד לרוב פסוקי התורה אשר אותם צווה משה לכתוב לקראת מותו, את רשימת המסעות משה הצטווה לכתוב מוקדם הרבה יותר: הוא ניהל כמין 'יומן מסע' לאורך נדודי ישראל במדבר, ו'יומן' זה היה בעל חשיבות אלוקית של דברי התורה. כך כותב אור החיים (לג, ב): "ונראה שהכתוב נתכוון להודיענו סדר כתיבת המסעות שלא נכתבו ביום אחד, אלא על זה הסדר: שהתחיל משה לכתוב בפנקסו במצות המלך מיום שיצאו ממצרים על זה הדרך: יום שיצאו ממצרים כתב פסוק: 'ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו''... וכשחנו בסוכות כתב פסוק: 'ויסעו וגו' ויחנו בסוכות', וכשנסעו מסוכות כתב: 'ויסעו מסוכות', וכשחנו באיתם כתב: 'ויחנו באיתם', וכן על זה הדרך היה כותב כל מסע בזמנו עד שהגיעו לערבות מואב, ואחר כך אמר ה' אליו שיסדרם בתורה כדרך שהיו כתובים אצלו"[1].
החשיבות של כל מסע ומסע
אם כן, יש להבין: מהי באמת חשיבותו של כל מקום בו עברו ישראל? מדוע באמת יש חשיבות לזכור לאורך כל הדורות את 'עברונה', 'יטבתה', ו'חור הגדגד'?
ובכן, יש לזכור בכל מקום בו עברו ישראל – הם הגיעו אליו בעקבות ענן השכינה. זוהי הסיבה שהפסוק מדגיש ש'מסעי בני ישראל' לא היו אלא 'על פי ה'' כלומר בני ישראל לא נסעו בעצמם ולצרכם, אלא הם רק ליוו את השכינה ובאו בעקבותיה. כך שלמעשה כל המקומות המפורטים בפרשת מסעי אלו הם המקומות בהם שרתה השכינה. מיציאת מצרים והלאה – ישראל חנו היכן שחנה הענן. והחל מן המסע השנים-עשר (מדבר סיני) והלאה, השראת השכינה בכל מקום קיבלה מימד מצוותי-הלכתי של קדושת המקום: בכל אחד מן המקומות בהם עצר הענן – שם נבנה המשכן והמקום הפך לקדוש. באותו המקום גם שכן קודש קודשים לכל דיניו. אם כן, כמו שברור מדוע זוכרים אנו לדורות את הגלגל, שילה, נוב וגבעון, בתור המקומות עליהם שרתה השכינה, כן יש לזכור ולשמור את המקומות שאותם בחר ה' להשרות בהם את שכינתו במהלך דור המדבר. בכל אחד מן המקומות הללו התרחש המאורע הגדול ביותר שיכול לקרות לשטח אדמה כלשהו: הוא הפך להיות לזמן מה נקודת הקשר בין הבורא לבריאה.
הבנה זו היא מבוא מסויים למקורות מפנימיות התורה המגלים שארבעים ושתים המסעות מכוונים כנגד שם השם הכולל ארבעים ושתיים אותיות. לעיקרון זה יש השלכה הלכתית כפי שכותב המגן אברהם (סימן תכח ס"ק ח): "כתוב בצרור המור מ"ב מסעות שבפרשת ואלה מסעי אין להפסיק בהם שהוא נגד שם מ"ב". מסעות השכינה מצטרפים כולם לכדי שם אחד כולל. המקומות בעולם הזה שהתקדשו בקדושה העליונה ביותר, מעלים כולם יחד את שם ה' בעולם.
מדוע דוקא ארבעים ושתים
אחר שעמדנו על החשיבות העליונה של מסעות המדבר, נתיחס מעט אל המספר שלהם: האם נזכה להבין מדוע היו דוקא ארבעים ושתים מסעות? [וממילא האם נוכל להוסיף דעת מדוע ישנו שם של הקב"ה אשר קשור דוקא למספר ארבעים ושנים?]
על בסיס המספרים המרכזיים שמצינו בתורה, מסתבר מאד לתפוס את ארבעים ושתיים בתור חלק מחמישים. כלומר ארבעים ושתיים אלו הן שש שביעיות, שהן חלק ממערכת גדולה יותר של שבע שביעיות ובסופן יבוא אחד נוסף שישלים לחמישים. שהרי מצינו בשני מקומות בסדרי הזמנים מערכת של שבע שביעיות: בספירת העומר ובספירת השמיטות. אם כן, האם גם כאן נוכל למצוא על גבי ארבעים ושנים המקומות המפורטים בפרשה, עוד שמונה נותרים המשלימים לחמישים?
אם נתבונן קמעא נוכל למצוא את ספירת החמישים המלאה, ולמעשה ישנן שתי דרכים שונות להגיע אליה:
- אם נתייחס לכלל מקומות השראת השכינה בעולם נגלה כי ישנם חמישים כאלו: כאמור ארבעים ושנים המקומות בהם חנו ישראל במדבר מאופיינים בכך שהשכינה שרתה בהם החל מיציאת מצרים. לפי זה מתבקש להמשיך את הספירה של המקומות בהם שרתה השכינה בתוך ארץ ישראל. ישנם שבעה מקומות בהם עברו המשכן או ארון ה' בתוך ארץ ישראל: הגלגל, שילה, נוב, גבעון, קרית יערים, בית עובד אדום ועיר דוד. סה"כ הגענו לארבעים ותשע מקומות כאלו, ועל גביהם מגיעה ירושלים בתור המקום החמישים של השכינה.
לעומת ארבעים ושמונה המקומות שהיו מקומות זמניים של השכינה, המקום החמישים הוא המקום הקבוע והנצחי שלה.
- גם אם נתייחס רק למסעות במדבר, נגלה כי בסופו של דבר היו חמישים מסעות ולא רק ארבעים ושתים. רש"י (כו, יג) מביא על פי חז"ל כי כאשר הגיעו ישראל להור ההר, הם שבו לאחור שמונה מסעות – עד מוסרה. נמצא שאת כל שמונה המסעות המנויים בפרשה ממוסרה ועד הור ההר – ישראל נאלצו לעבור פעמיים! כך שיש צורך להוסיף עוד שמונה מסעות לארבעים ושתים המנויים בפרשה ונמצא שגם במדבר עברו ישראל בפועל חמישים מסעות. לפי ספירה זו חניית ישראל בערבות מואב על גבול ארץ ישראל היא נקודת החמישים: שם הם כבר באו במגע עם קדושת הארץ.
נמצא שישנן שתי דרכים שונות המשלימות את ספירת הארבעים ושתים לספירת החמישים: הדרך הראשונה היא דרך של גלות: מחמת הנפילות של ישראל הם נאלצו לעבור מחדש עוד שמונה מסעות. הדרך השניה היא דרך של גאולה: בתוך ארץ ישראל היו שמונה מסעות נוספים שהביאו את השכינה אל מקומה הנצחי.
ובמבט רחב: מתברר שכמו ספירות החמישים במימד הזמן – כן גם במימד המקום הקדושה מתגלה על פי סדר של חמישים.
[1] נחלקו המפרשים האם המילים 'על פי ה'' בפסוק זה מיוחסות לכתיבה או למסע. ראב"ע חזקוני ועוד אמרו שהכוונה היא שהמסעות היו על פי ה'. אך רבנו בחיי, וכן אור החיים מבארים שעל פי ה' הכוונה שכתיבת המסעות היא על פי ה'.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.