בלק מלך מואב ניסה למנוע מעם ישראל להתישב באזור של ארצו. בעקבות מעשה זה התורה אוסרת לקבל גרים מואביים בקהל ישראל (דברים כג, ד-ה): "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ".

איסור ביאת מואבי בקהל הוא איסור מיוחד: הוא מופיע בין פסולי החיתון כגון כרות שופכה וממזר, אך עם זאת אינו נובע מפגם נקודתי המצוי באותו האיש הפרטי, אלא מן התכונה של אומתו בכללה. התורה מצביעה על שני אירועים אשר מבטאים את התכונה הרעה של מואב: האירוע הראשון הוא "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". פסוק זה נאמר בלשון רבים מפני שהוא כולל את עמון יחד עם מואב. אך מיד לאחר מכן מביאה התורה נימוק נוסף הנאמר בלשון יחיד מפני שהוא נוגע למואב בלבד: "...וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ".

השילוב של שני החטאים שהזכירה התורה מלמד על איבה הממוקדת בעם ישראל. לו היה הנימוק הראשון של מניעת לחם עומד לבדו, המשמעות היתה שמואב מורחקים מחמת מידותיהם הרעות, ושוללים היינו אותם אף אם התנהגות זו היתה מופנית כלפי עמים אחרים. על כן בא הנימוק השני ומצביע על תפיסה מסוימת של אומה זו ביחס לעם ישראל: מבחינת מואב, עם ישראל הוא עם מיותר ואף מפריע. על כן מלך מואב התאמץ להביא על ישראל קללה. מלך מואב הביע זלזול בלתי נתפס כלפי ישראל כשהוא אמר (כב, ד): “עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה". בדימוי של עם ישראל לבעל חיים מביע בלק בוּז וזלזול. כך גם הכינוי 'קהל' מתיחס לישראל כהמוני עם שנקהלו יחדיו ולא כעם מכובד.

בספר מגיד מישרים (פרשת כי תבא) ביאר כי הציפיה של הקב"ה ממואב להקביל את פני ישראל בלחם ובמים, לא היתה מצד עזרה למסכן, אלא להיפך – מצד הכבוד הנדרש כלפי אדם קדוש אשר השכינה מלווה אותו. אלו דבריו בתרגום בארמית: "אם בא חכם לעיר הקביל פניו, שמצוה לצאת לדרך להקביל פני החכם. שהרי כיון שכמה מיני סכנות שכיחות בדרך, ולולא שכינתי שמתלוה אליו לא היה ניצל. לכן צריך לצאת לקבל את פני השכינה שבאה איתו. וזהו סוד: 'אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים'". מואב שסירבו לעזור לישראל הביעו בכך סירוב להכיר בישראל כעם שאלוקים איתו.

בדרך זו הלך גם בעל 'קדושת לוי' בספר דברים (כג, ד-ה). הוא מבאר כי התעלמות מואב מישראל באה לשלול את התפיסה של עליונות ישראל משאר העמים: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה’ על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. הכלל הוא, שישראל נקראו 'בני בכורי', הרצון בזה שכל שפע נשפע על ידי תפארת ישראל, ומהתמצית יונקים כל האומות על ידי תפארת ישראל, ונמצא כל האומות הם צריכין להחזיק טובה לישראל על זה. והנה עמון ומואב כחשו זאת שעיקר השפע לתפארת ישראל והם המשפיעים לכל העולם, וזהו: 'אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים'". כלומר פירוש המילים 'קִדְמוּ אתכם' הוא שמואב סירבו להעריך את ישראל בתור עם הקודם לכל העמים מבחינת מעלתו וגדולתו.

מואב הביעו זלזול בישראל למרות שהם היו מודעים למעלתם ולגדלות רוחם. הבחירה להילחם באמצעים הרוחניים של בלעם הקוסם, ולא בשכירי חרב רגילים, נובעת מהבנה שישראל הוא עם רוחני וקדוש, ואין הוא עם ככל העמים. רש"י בתחילת הפרשה (פסוק ד) הסביר שבלק שכר את בלעם לקלל כדי שיתמודד ישירות מול ישראל, שכוחם הוא הכח הרוחני שבא לידי ביטוי בדיבור. ובכן היה ראוי שתפיסה כזו של גדולת ישראל תגרום להבעת כבוד וידידות לישראל. אך תחת זאת מואב ניסו לבטל את מעלתם ושכרו את בלעם כדי להשמידם.

לאור זאת מובן שהדחייה של מואב מקהל ישראל לדורות אינה עונש בלבד, אלא גם תוצאה טבעית: המזלזל במהות הנשגבת של ישראל מגלה בזה את ריחוקו ממעלתם, ועל כן אינו ראוי לבוא בקהלם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.