הלויים
שמה של פרשת נשא רומז על התנשאות ורוממות מיוחדת המצויה בה. פרשה זו פותחת במפקד הלויים. במפקד זה של השבט הקדוש בעם אנו מוצאים את הביטוי המיוחד שעל שמו קרויה הפרשה: "נשא את ראש בני גרשון". ביחס ללויים ננקטת לשון זו ולא לשון "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" אשר ננקטה בפרשה שעברה במפקד של בני ישראל. האלשיך (ד, ב) מבאר את ההבדל הרמוז בכך: המניין של עם ישראל בכללו נקרא "שאו את ראש" עקב היותו מנשא ומרומם את בני ישראל – מפקד זה נערך כחלק מקביעת מעמדם החדש בו הם חונים בקביעות סביב ארון ה'. אולם ללויים יש רוממות נוספת על גבי רוממות זאת – זוכים הם לקרבה קבועה של שירות במשכן – מקום השכינה. על כן הלשון הנוהגת בהם היא לשון מקור – "נשא" המצביעה על התנשאות קבועה וקיימת; נשיאת הלויים היא ביטוי למעמדם המרומם הטבעי. אם כן, לאחר תיאור המעמד הכללי של עם ישראל, מופיע בפרשת נשא מעמדו של לב העם – שבט לוי.
הנשיאים
כשם שהפרשה נפתחת במיוחדים הנישאים מעל העם, כן היא מסתיימת באנשים מיוחדים שכאלה. הכוונה היא לנשיאים אשר התנדבו להקריב קרבנות רבים לחנוכת המשכן. הנשיאים כשמם כן הם: מנושאים מעל כל העם.
מעניין הוא כי מעמד הנשיאים הוא תפקיד שצמח מאליו, שלא כשאר התפקידים שבעם שמסודרים מלמעלה מפי הקב"ה. מעמדם צמח באופן טבעי מתוך העם, ובהמשך לכך גם הופעתם בתורה היא במעשה התנדבות שאינו נעשה על פי ציווי, כל פרשה זו עניינה ההתנדבות הפנימית של הנשיאים. בתחילת החומש הקב"ה הוא שממנה את הנשיאים ונותן להם תפקיד: "ואיתכם יהיו איש איש למטה...", אולם אין מוקדם ומאוחר בתורה, הפרשה הכתובה שם הייתה בחודש השני לשנה השנית והיא מאוחרת לפרשתנו המתרחשת בתחילת ניסן – "ככלות משה להקים את המשכן". בפרשתנו מוזכרים הנשיאים בפעם הראשונה, ונראה כי מעמדם וקורבנם נובע מלמטה למעלה, מתוך התנדבות. בהתאם לכך התורה אכן מציגה אותם: "הם נשיאי המטות, הם העומדים על הפקודים".
מי היו אפוא נשיאים אלו ומה היה הרקע להתנשאותם? רש"י מבאר שאלו הם שוטרי בני ישראל אשר הוכו על ידי פרעה כבר במצרים. התפקיד שלהם באמת צמח מאליו, באשר כבר במצרים גילו הם מסירות לטובת העם.
רוח ההתנדבות שבנשיאים היא זאת שבעצם חותמת את כל בניית המשכן שהופיעה כבר בתחילת התהליך הארוך של מלאכת המשכן, בפרשת תרומה. כפי שהתחילה בניית המשכן בהתנדבות מן העם: "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו", כן היא מסתיימת בהתנדבות של ראשי העם.
ובכלל - לנשיאים יש תפקיד מרכזי מאד בספר במדבר. למנהיגיו הטבעיים של העם יש תפקיד רב בהובלתו בדרך הקשה מהר סיני לארץ ישראל. בתקופה של מעבר ודרך זקוק העם לאנשים גדולים מתוכו עליהם יכול הוא להיסמך. בפרשת במדבר עורכים הנשיאים את המניין. כל אדם בישראל פוגש מולו את ראש שבטו ומתייחס אליו. לאחר מכן גם בסידור המחנות מופיעים הנשיאים, לדוגמה: "וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב (ב, ג). לכאורה אין לנשיאים שום תפקיד מוגדר שם, אלא שיש לנשיא חלק רב במקומו ובמעמדו של כל שבט.
כהמשך לכך, בפרשת נשא הנשיאים הם המתנדבים מעצמם וכך מסיימים את בניין המשכן. בפרשת בהעלותך פוגשים את הנשיאים כשמתחילים ישראל לנוע – גם שם מוזכר מיהו הנשיא של כל שבט למרות שאין לכך לכאורה משמעות טכנית. בפרשת שלח הנשיאים הם אלו שנשלחים לתור את הארץ כנציגי כל ישראל; בפרשת קרח כל הנשיאים שמים את מטותם בתוך קודש הקודשים. ניתן היה לכאורה לומר שהכנסת המטות כולם היא לצורך טכני של פריחת מטה אהרון. אולם בהתאם לאמור עד כה יש מקום לומר שאין כאן דרך בירור מקרי אלא בירור מהותי. קורח גרם לבירור נוסף, מעבר לבחינת הנבחר על ידי ה' לכהונה. התברר כי כל מוסד הנשיאות בעם ישראל שייך לקודש ועל כן ראויים מטותיהם של הלוויים לשכון בקודש הקודשים. זאת בניגוד למה שניתן היה לחשוב שהנשיאים הם בעלי יוזמה התנדבותית אשר אין בה קדושה עצמית.
לסיכום, חלק רב יש למנהיגים הטבעיים, הלא הם הנשיאים, בספר במדבר בכלל ובפרשת נשא בפרט. ניתן להכליל ולומר כי המוקד המרכזי של פרשת נשא הוא תופעה של התנשאות רוחנית המופיעה בלב האומה. לאחר שבפרשה שעברה הועמד מחנה ישראל על מתכונתו על פי הציווי האלקי, בפרשה זו מופיעות ועולות מתוך העם איכויות פנימיות. המדובר הוא בלויים שעליהם נאמר הלשון "נשא", ובנשיאים אשר ההתנשאות חתומה בשמם[1].
[1]אל הלוים והנשיאים יש לצרף את הנזיר אשר רוחו מנשאת אותו לנהוג בדרכי קדושה מרוממות. בעניין זה עוסק הטור על הפטרת נשא – עיין שם.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
