מנדודים להתיישבות
בפרשת מסעי עוקבת התורה מחדש אחר נדודיהם הרבים של בני ישראל עד הגיעם אל שערי ארצם. זוהי סקירה היסטורית העוקבת אחר מעבר עם ישראל בין עידנים שונים ונבדלים בחייו – העידן הראשון הוא הגירות שהחלה במצרים. עידן זה המשיך בימי הנדודים הרבים בהם היו ישראל מחוסרי מקום. אך כל נדודיהם לא היו בגדר מבוכה חסרת תכלית, אלא הם הלכו וקרבו אותם אל עידן חדש, הלא הוא המצב הקבוע שלהם – המנוחה והנחלה בארץ ישראל.
בהמשך לסקירת נדודי ישראל מעבירה התורה את המבט בפרק לד אל עבר המצב הקבוע של האומה; היא מבארת את ענייני נחלת הארץ. בפרק זה מסתמנים גבולות הארץ שעל ישראל לכבוש ולנחול. בנוסף, מונה משה את ראשי השבטים אשר ינחילו לכל בני שבטם את חלקם בארץ.
והנה, לאחר התיאורים של היישוב והנחלה – תיאורים שהם בודאי משיבי נפש לאומה הנודדת – מופתעים אנו לגלות מציאות חדשה של גלות קשה. המדובר הוא בפרשת ערי המקלט. התורה קובעת כי הרוצח נפש בשגגה יהפוך תוך זמן קצר לבעל מעמד חדש – הוא יגלה וינדוד לעיר לא לו, ולאחר מכן יהפוך להיות לגר בעיר מקלט למשך שנים רבות. לו אך היתה קוצבת התורה בשנים את גלותו, היתה לגר ודאות כל שהיא בנוגע למקומו. הוא היה יודע למשל, כי בשבע השנים הקרובות, מקומו הוא בעיר המקלט. אולם התורה לא קצבה שנים אלא תלתה את שהות הרוצח במות הכהן הגדול. בכך מוצא הגולה את עצמו תמיד במצב ארעי. לא יכול הוא להתנתק מעירו המקורית מתוך תקווה שבכל רגע יוכל הוא לשוב אליה, ומאידך – כל עוד הכהן הגדול לא מת, אין הוא יכול לשוב לעירו.
ערי הלויים
במבט רחב יותר מתברר כי לא רק ערי המקלט מהוות מרפא ויישוב לתופעות של גלות. לאמיתו של דבר כל ערי הלוויים המוזכרות בתורה בסמיכות לערי המקלט, הן חלק ממגמה זאת. הכלי יקר (לה, ו) עומד על כך שבאמת כל הלוויים הם במידה מסויימת גרים – אין להם חלק ונחלה בישראל. אולם בארץ ישראל יש ערים רבות קבועות שנועדו ללוויים קדושי ה'. מתאים הוא אפוא הדבר כי ערי הלויים מהוות אף הן עיר מקלט בנוסף לשש הערים אשר מציינת התורה.
אם כן, דווקא בארץ הקבועה של ישראל, מייעד הקב"ה מקומות שיכללו בקרבם מציאות של ארעי. לא לחינם קוראת התורה להקצאת ערי המקלט בלשון ארעי ומקרה – "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן. וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט...". התורה רומזת כי במקום שיש צורך בדבר, ישראל יאפשרו מקום בארצם למציאות הארעית והגלותית. בארץ ישראל תהיה ערים שבהן ניתן יהיה ליישב את חייבי הגלות. על ידי הקצאת ערים קבועות שתקלוטנה את הגולים מספקת התורה פיתרון עמוק ומהותי לגלות והגירות שהיו כור מחצבתם של ישראל: לרוצחים הגולים תהיה זו אמנם גלות, אך ככלות הכל לאותם הרוצחים תהיה אכסניה קבועה אשר נועדה להכיל את מציאותם המורכבת. יתירה מכך: גלותו של הרוצח תהא גלות בונה ולא גלות הורסת – הרוצח יהיה מוקף בלויים עובדי ה'.
נמצא שבערי הלוויים ובערי המקלט ניתן מזור קבוע לתופעות מקומיות של גלות אשר עתידות להיות בארץ. הכלי יקר (שם) מבאר באופן נפלא כי ערי הלוויים הן כנגד מספר הנדודים של בני ישראל במהלך מסעיהם – "ארבעים ושתים עיר [של הלויים] כנגד ארבעים ושתים חניות שישראל חנו בהם והיו בכולם כגרים כך נתנו ללוים שלא היה להם חלק בארץ ארבעים ושתים עיר. וערי המקלט יהיו מן ערי הלויום לפי שהנס אל עיר מקלטו הרי הוא שמה גר...".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
