סוג מדיה | שם השיעור | מאת | אורך | להורדה |
---|
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
לאחר שנכשל הניסיון לקלל את ישראל עובר בלעם לניסיון הבא ומייעץ להכשיל את ישראל בבנות מואב.[1] על ידי ההתבוללות במואבים ישראל ישכחו את אמונתם ויאבדו מכוחם. חכמים מצאו רמז בתוך הברכות עצמם לעצה זו בפסוק: "ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים...". בלעם הסביר לבלק שישראל, רק באחרית הימים ילחמו בך, בינתיים הם אינם מאיימים עליך, לכן, מייעץ בלעם, תנסה לפגוע בהם על ידי שתפתה אותם בבנות מואב.[2]
חז"ל הוסיפו שהברכות עצמם הם אלו שגרמו לנפילה הגדולה של ישראל. ישראל שמעו את השבחים הגדולים ללא שמץ של תוכחה וגבה לבם.[3] הם חשבו שהם חסינים מכישלון וממילא הרשו לעצמם להתקרב לבנות מואב. לפי זה מובן מאוד מדוע מצאו חז"ל את העצה להכשיל את ישראל דווקא בשיאם של הברכות. נראה שלפעמים הקללה הגדולה ביותר היא דווקא הברכה והשבח שעלול לגרום לאופוריה וזחיחות דעת.
לעומת בלעם, הברכות של משה ויעקב משולבות בתוכחות. התוכחות אמנם פחות נעימות לאוזן אך הן מתקנות גם את החיים בהווה ולא יוצרים למתברך תחושה של שלמות אוטופית. לכן גם ברכותיו של בלעם לא היו רצויות מלכתחילה וכמו שבטאו זאת חז"ל במדרש: "[אמר הקב"ה לבלעם]: "לא תלך עמהם"! אמר לו [בלעם]: אם כן אקללם במקומי? אמר לו "לא תאור את העם"! אמר לו: אם כן אברכם? אמר לו: אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא, משל אומרים לדבורה: לא מדובשיך ולא מעוקציך!".[4]
בפעם הראשונה, בעקבות עצת בלעם, ישראל נתקלים בהתמודדות שלא היתה כמותה. עד כה העמים יצאו כנגדם בחרב המלחמה והפגינו שנאה כלפיהם – והנה, במקום שנאה – לכאורה אהבה, ובמקום החרב - כוס היין והעונג החומרי. מהר מאוד היצר והמשיכה אחר העינוגים החומריים גררו גם התרסקות רוחנית. המואביות היו מוציאות את הפסלים ומפתות את ישראל להשתחוות לבעל פיעור: "ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן".[5] גם אלו שרק התחתנו עם המואביות ולא עבדו עבודה זרה התקרבו ונצמדו לתרבות האלילית בעצם השהות שלהם עם המואביות: "ויצמד ישראל לבעל פעור".[6] בעקבות כך, מתחילה מגפה בישראל: "ויחר אף ה' בישראל". כדי להפסיק את חרון האף משה מצווה מיד להעניש לא רק את אלו העובדים את הפעור אלא גם את הנצמדים – את אלו שרק לקחו מואביות. אלפי דיינים נרתמים למשימה. לפי חז"ל מאה חמישים אלף ישראלים נידונו למוות.[7]
בשעה זו, התוכניות לפתע משתבשות: "והנה איש מבני ישראל בא, ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בכים פתח אהל מועד". במקום שהדין של משה יעשה מתעורר מרד במחנה. זימרי בן סלוא מביא את אישה מדינית אל בית הדין ומערער על פסק הדין. הדבר מעורר משבר נורא וכולם פורצים בבכי.
סיבות רבות היו לבכות באותו מעמד. אלפי אנשים, מבני ישראל נידונו למוות,[8] ותפילה מלאה בדמעות בקעה מפיהם של ישראל.[9] אלא שחז"ל הדגישו שסיבת הבכי היא אחרת לגמרי – זימרי ערער על פסק הדין של משה ומשה לא הצליח לענות לו! כיצד הדבר יתכן שדווקא עכשיו רפו ידיו של משה?
חז"ל גילו לנו מה עמד מאחורי הדברים. בני שבט שמעון שרבים מהם התחתנו עם המואביות לא השלימו עם פסק הדין, הם הלכו לנשיא השבט שלהם ותבעו שינוי: "הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא, אמרו לו: הן דנין דיני נפשות ואתה יושב ושותק?!"[10] זימרי שהיה בעצמו נשיא שבט שמעון החליט שהצדק עם טענתם. כמובן, טען זמרי, אין לעבוד עבודה זרה – אך במה זה סותר את הנישואים למואביות? הרי ההפך הוא הדבר – ניתן להתחתן איתם ולא רק שהם לא ישפיעו עלינו אלא שאנחנו נשפיע עליהם ונחבר אותם לאמונת ה' האמיתית![11] לשם כך זמרי לא הסתפק בדיבורים אלא הלך בעצמו להראות דוגמא אישית. הוא בחר במדינית החשובה ביותר, בבת מלכים, ובנישואים עמה רצה להוכיח את צדקת דרכו.
נישואים בין ילדיהם של מנהיגי עמים היו דבר שכיח באותם הימים. הנישואים ביטאו ידידות ושלום בין המנהיגים. חז"ל[12] הוסיפו שרק לאחר שזמרי שכנע אותה שגם הוא נשיא בישראל היא הסכימה להתחתן עמו – כלומר: גם לה היה ברור שלא מדובר בנישואים רגילים אלא בכאלו המבטאים את השלום שבין העמים.
את הכלה החדשה לקח זמרי אל אהל מועד יחד עם עשרים וארבע אלף איש מבני שבטו ולפני משה ערער על פסק הדין: "אמר לו [זמרי למשה]: בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו [ממשה] הלכה, געו כולם בבכיה".[13]
זמרי מציב את השאלה הנוקבת – מי קבע שנישואים עם גויות זה דבר בעייתי? הרי ניתן לגייר אותם ולתקן אותם.[14] המגפה בעובדים לפיעור מוכיחה מעבר לכל ספק שדווקא הצדיקים הם אלו שצריכים להפליג למחוזות הרחוקים ביותר ולהראות לעם ישראל כיצד ניתן לעשות זאת בקדושה. ואם תאמר משה שאין לעשות זאת? אז מדוע אתה התחתנת דווקא עם בת נוכרי? הרי בחייך אתה מוכיח שניתן להתחתן עם עמים אחרים![15]
באותה שעה רפו ידיו של משה. הידיים שבזכותם נקרע הים, הובס עמלק וירדו הלוחות לישראל לא הצליחו לעמוד בשעה זו למען יבוא פנחס ו"יטול את הראוי לו".[16] פנחס השלים משהו שאפילו למשה רבנו, עם כל גדולתו, היה חסר.
במשה אנו מוצאים שתי מידות הפוכות. מצד אחד – שיא של תביעה לשלמות כפי שבא לידי ביטוי בין השאר בחטא מי מריבה,[17] ומצד שני – שיא של ענווה והכלה, גם של אנשים רחוקים ביותר. חז"ל אומרים שבשעה שחטאו ישראל בעגל הקב"ה הוכיח את משה על כך שנתן לערב רב, לגרים מצריים רבים, לצאת יחד עם ישראל ממצרים. אין מדובר בדבר של מה בכך - בהשפעתם חטאו ישראל בעגל ונענשו לדורי דורות.[18]
לדעת חז"ל לקיחת ציפורה, שהיתה בת יתרו הגר, גם היתה בשביל תיקון העולם וקירוב רחוקים.[19] עוד אמרו חז"ל[20] שמשה אף נשא אישה כושית כשברח מפרעה. לדעת רשב"ם זהו הרקע לביקורת של מרים על משה – "כי אשה כ[ו]שית לקח" – מרים תמהה: מדוע לקח אשה כושית ולא יהודיה? על כך מגלה הנבואה: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". משה רבנו הוא אדם, נעלה, מיוחד, שיכול לקרב אף את הרחוקים ביותר. גדולת החסד שבלבבו לא יודעת גבול. [21]
אצל ענק עולם זה אין המידות השונות כל כך סותרות זו את זו. הוא מלא בשיא של חסד לכל ומלא מצד שני בתביעה נוראה של שלמות.[22] המכנה המשותף של שתי מידות אלו גנוזות בשמו – הוא משוי ונבדל באופן מוחלט מהבינוניות האנושית.
אמנם, יש לדעת, כשם שתביעת השלמות האין סופית גרמה לו להקפדה וכעס שבגינו נגזר עליו לא להיכנס לארץ כך גם ביחס למידת החסד והענווה.[23] ענווה נוראה שכשזו טובה ויפה למשה עצמו, אך לשאר בני ישראל היא עלולה להביא לחורבן שהרי זמרי בעצם אומר לו: "אני למדתי ממך!" וידי משה רפו שהרי הרצון להיטיב לכל הוא נשמת חייו!
חז"ל אמרו[24] שכעונש על כך שמשה לא ידע מה לענות לזימרי נגזר על משה להיקבר מול בית פעור, במקום נסתר שאיש לא ידע את מקומו – ללמדך עד כמה גדולה מעלתו ועד כמה היא מסוכנת. חפץ ההטבה ללא גבול עלול לטשטש את כל המדרגות, להשפיל את האדם מטה מטה עד לכדי טומאת פעור. לכן, אין לנו חיבור גלוי עם מדרגתו הנשגבה של משה רבנו וקברו נעלם.[25] אמנם שאיפה זו, לתיקון הכל ללא גבול, קיימת לעולם ברקע של כל עבודת ה' שלנו,[26] הגם שאנו יודעים שכרגע אי אפשר לממשה בשלמותה בפועל.[27]
בשעה קריטית זו, בעוד אלפים מתים במגיפה, מתייצב פנחס ומזכיר למשה הלכה: "כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו". פנחס קם ויצא "מתוך העדה", מתוך הדיון שהתנהל בבית הדין,[28] ומתוך הגדרים ההלכתיים היבשים, והרג את זמרי ואת כוזבי יחד בקנאות. בכך סרה חמתו של הקב"ה מהעם והפסיקה המגיפה.
הלכה זו ש"הבועל ארמית קנאים פוגעים בו", מיוחדת היא במינה. בפסיקה של בית דין אין עונש למי שבא על נוכריה. המקנא לה' לא בא מכוח שליחות בית דין אלא מעצמו בא. לכן אף יש לו דין "רודף" ואם הרג אותו העבריין - העבריין פטור מעונש. יתירה מזאת, אם הקנאי נמלך בבית הדין הרי שבית הדין מורה לו לחדול ממעשיו.[29]
כמו כן ישנם תנאים נוספים לקיום מעשה הקנאות: חובה היא שהקנאי יהיה אדם קדוש שיקנא לשם ה' בלבד ללא בדל של עניין אישי ועוד שהקנאות חייבת להיות בשעת מעשה העבירה עצמה בלבד.[30]
את הלכה מיוחדת זו ניתן לבאר על פי האמור למעלה. דווקא משום שנישואים עם גויים יכולים להיות דבר נכון ומתוקן במידה והיתה גירות ראויה וההצטרפות לעם ישראל היא לשם שמיים אין עונש מצד בית הדין על ביאת נוכרית (אמנם ברור שמעשה זה פסול כל עוד היא לא התגיירה ואף האדם נענש בעונש של כרת מדברי קבלה). אמנם, הקנאי, לא הולך לפי ההלכה היבשה, הוא מרגיש היטב את האווירה שסביב המעשה ומכיר בטומאה הנוראה המתרחשת לנגד עיניו. לכן ניתנת לו האפשרות, בשעת המעשה עצמו ובמידה והוא אדם טהור וכוונותיו טהורות – לברר שאין במעשה ההתקרבות אל הנוכרית אפילו בדל של תיקון אלא טומאה שיש להכריתה מהשורש.
בזה שונה מאוד הנהגתו של פנחס מזו של משה. משה דן בבית הדין, הוא בוחן את הדברים בשכל, בצורה מופשטת, ושם ניתן להכשיר גם את השרץ, אך פנחס הקרוב אל העולם המעשי מבחין היטב בהבדל שבין הטומאה לטהרה – בין משה שגייר והעלה את ציפורה לקדושת ישראל לבין זמרי שבשם רעיונות גדולים הלך ונטמא בטומאתה של המדינית ויחד עמו יגרור את עם ישראל לרדת ולהתרסק רוחנית. פנחס יודע בוודאות שאין הנישואים האלה נובעים מתוך טהרה וקדושה, והם יובילו להרס וחורבן. כעת אין להשתמש בעין הטובה ובסבלנות אלא יש להקפיד על הדין והאמת ולדון אותם בחומרה.
רבים מישראל לא היו מרוצים ממעשיו של פנחס. להרוג שלא על פי בית דין אלא על פי קנאות? האם זה ראוי? הירושלמי הוסיף שיש שאף שרצו לנדות אותו מישראל בעקבות המעשה. בתלמוד הבבלי הוסיפו שהיו בני ישראל מבזים אותו ואומרים: "ראיתם בן פוטי זה? שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים והרג נשיא שבט מישראל!"[31] ישראל אמרו: פנחס הזה, בעצמו הגיע מבני ניכר, משם קיבל את אהבת הרצח ולכן הרג נשיא שבט מישראל. ועוד – כיצד הוא מטיף לנו לא להתחתן עם גויים בעוד שהוא בעצמו נחשב כישראל רק אם נחשיב את הגירות של אמו? דווקא מפאת שאין מעשהו של פנחס הלכה גמורה אלא עניין התלוי בטהרת הלב של המקנא היה מקום לערער אחר המעשה. מה עוד שפנחס היה כהן שתפקידו לברך את ישראל ולעשות ביניהם שלום ונדמה היה שמעשה של קנאות חורג מתפקידו.
לכן התגלה ריבונו של עולם ומייחס אותו לאהרן "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" – דעו לכם: אמו התגיירה כראוי ונדבקה בישראל ופנחס מתוך יחוסו לאהרן הכהן ה"אוהב שלום ורודף שלום", עשה זאת לשם שמיים מתוך אחריות לכלל ישראל ואחדותם. הוא הבחין היטב בין הטמא לטהור והגם שזו סוגיה דקה – הוא לא טעה ופעל כראוי. רק בזכותו נמנעה ההתבוללות של ישראל, ובכך: "השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".
בעקבות זאת זכה לכהונת עולם: "לכן אמר הנני נתן לו את בריתי של[ו]ם והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל". הפרשנים דנו מה הוא ה"שלום" ו"כהונת העולם" להם זכה פנחס. לדעת החזקוני, מכיוון שההורג את הנפש לא יכול לשרת ככהן לישראל – בא הקב"ה ונתן לו ברית שלום וכהונה שכן הוא הרג לשם שמיים בלבד ולכן הוא לא נדחה מהכהונה. לדעת האבן עזרא – זכה פנחס בכהונה גדולה לצאצאיו שיבואו אחריו.
אמנם לדעת רש"י (על פי חז"ל) בפעולתו פנחס קיבל כהונה לראשונה. מכיוון שהוא נולד לפני שנמשחו אהרן ובניו לכהונתם הוא לא זכה להיוולד לכהן ולא זכה להימשח בשמן המשחה. לכן קיבל את הכהונה רק במעשה זה. הכוהנים הם השליחים של ישראל וצריכים להיות מחוברים לחייהם. פנחס הוכיח במעשיו שהוא ראוי למדרגה זו. במעשיו הוכיח שהוא מחובר היטב אל מציאות החיים הפשוטה של ישראל, ראוי לשמש בתפקיד הכהונה, לחבר אותם לריבונו של עולם ולברך אותם בברכת השלום.
הספורנו מחדש עוד יותר. לדעתו, ברית השלום, איננה רק ביחס לתפקיד הכהונה אלא גם ביחס לאריכות חייו של פנחס. פנחס מתברך באריכות ימים מופלגת – לא רק שהוא זכה להיכנס לארץ ולהיות מהמרגלים שתרו את הארץ עבור יהושע, אלא שהוא שימש ככהן גדול במשך שנים רבות כשלוש מאות שנה, עד סוף תקופת השופטים.[32] אין זה מקרה שפנחס זכה לכך. הוא הוכיח במעשיו שהוא לא רק מחובר את האמת המופשטת אלא גם לתיקון החיים המעשיים בהווה. הוא זוכה לבוא עם בני ישראל מדור שהוא כולו בעולם של ניסים גלויים לדור של חיים מעשיים והוא היודע להנהיג ולכוון את ישראל גם במציאות זו. ואכן, אנו מוצאים שוב את פנחס גם בהמשך התנ"ך בהיותו מגשר בין בני גד ובני ראובן לשאר השבטים והוא העומד על האורים והתומים כדי להעביר את דבר ה' לכל ישראל במלחמה שאירעה בעקבות מעשה פילגש בגבעה. אם כן הוא המחבר בין חלקי האומה והוא המחבר את האומה לאלוהיה.
עוד מוסיף הספורנו שלדעת חז"ל שפנחס זהו אליהו הרי שפנחס לא מת לעולם שכן אליהו לא נפטר כדרך כל הארץ אלא עלה בסערה השמיימה. הוא המקנא לה', הוא המשיב לב אבות על בנים למען יזכו למדרגתם העתידית והשלמה ביום ה' הגדול והנורא. מכוחו נושבת הרוח הדוחפת את עם ישראל ליישר את חייו ולהתמודד כנגד הרוחות המנסות לבלוע אותו ולטשטש את זהותו בכל משך ההיסטוריה.[33]
פרשה קשה זו מלמדת אותנו לדורות את החשיבות של האחריות המעשית המביטה על המציאות ומבדילה היטב בין הטוב והרע. השאיפות הגדולות עלולות הם להתהפך לרועץ באין להם את היסוד עליו יתבססו. דווקא הברכות והשבחים של בלעם הם אלו שניתקו את ישראל מאחריות זו והפילו עליהם אסון. דווקא הנהגתו הנשגבה של משה היא זאת שגרמה לחטאו של זימרי ולמבוכה בבית הדין. להצלת המצב נחלץ פנחס שהצליח לבסס את גדולתו של משה רבינו ומידת החסד האדירה שבלבו על היסוד המעשי ולתקן את ישראל לדורות עולם. [34]
[1] הן הנה היו בדבר בלעם...
[2] רמב"ן כה, א. ועיין אור החיים על כד, יד.
[3] מדרש ילמדנו.
[4] במדבר רבה שם.
[5] עיין במדבר רבה במקום וספורנו.
[6] כך הבנתי בפירוש האבן עזרא וכן נראה לי לבאר בעקבות הגמרא בסנהדרין שביארה שהמחלוקת בין זימרי למשה היתה סביב הנישואים עם המואביות ולא על עבודה זרה כפי שיתבאר בהמשך. לפי זה יש להבדיל בין "העם" שחטא בפועל בעבודה זרה ל"ישראל" שרק נצמד ולא עבד בפועל ממש עבודה זרה. לפי זה גם מתורץ דברי רש"י והירושלמי שנידונים למוות היו 150,000 איש והתורה במפורש אומרת שהקב"ה הסיר את העובדים לבעל פיעור מקרב ישראל ("כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פיעור השמידו ה' אלוהיך מקרבך" דברים ד, ג) ולא מצאנו שנהרגה כזו כמות!? אלא שיש להבדיל בין אלו שעבדו עבודה זרה שהם מתו במגיפה לבין אלו שנידונו על ידי משה בעקבות שנשאו נשים מואביות. האחרונים ניצולו בעקבות מעשיו של פנחס שכן הם רק נשאו מואביות ולא עבדו עבודה זרה והפסוק בדברים תיאר שהקב"ה רק נפרע מאלו שעבדו את פעור. ועיין רמב"ן פס' ה' שהלך בדרך אחרת וביאר שהקב"ה נפרע מכל אותה כמות של אנשים לאחר המניין האחרון בטרם עברם את הירדן.
[7] עיין רש"י כה, ה : "הרגו איש אנשיו. כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל שמונה ריבוא ושמונת אלפים, כדאיתא בסנהדרין (יח.):
[8] חזקוני.
[9] אבן עזרא. ניתן גם היה לבאר על דרך הפשט שזמרי וכזבי בכו על מה שהם ראו כאכזריות של משה שלא נותן להם להתחתן ואף דן את כל האנשים הנצמדים למואביות במוות.
[10] סנהדרין פב.
[11] עיין שם משמואל לפרשה: "אך יובן על פי מה שהוכיח כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ממה שאמרו חז"ל תמר זינתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים, זמרי זינה ונהרגו על ידו כמה רבבות מישראל, מדהשוו רז"ל זנות תמר לזנות זמרי, שמע מינה כמו שכוונת תמר היתה לשם שמים, כן כוונת זמרי, אף שרש"י לא פירש כן. ויש להוסיף, שטעות זמרי היתה בכזבי, שחשב שכבר נכנעה לקדושה, וכענין שאמרו חז"ל (מגילה י"ד ב') ברחב הזונה דאיגיירא ונסבה יהושע, אף שמבואר בכתבי האריז"ל שהיא היתה לילית הקליפה. כמו כן חשב על כזבי. ומה שטעה לחשוב כן, נראה כי מבואר בזוהר הקדש דעטרי לה בחרשייהו (כשפים) בגין למיתפס רישא דלהון. ויש לומר שזה היה הכישוף כעין אחיזת עינים עד שהיו יכולין לטעות בה שכבר היא נמתקת ונכנעה לקדושה... איך שיהיה הנה הוא חשב לעשות עבירה לשמה, אך לא עלתה בידו ונלכד בפח". ועיין חתם סופר שביאר שזו היתה כוונת זימרי, להוכיח שניתן להתחתן איתם ולא ליפול בחטא.
[12] סנהדרין פב.
[13] שם.
[14] עיין ילקוט ראובני לפרשת פנחס (עמ' קמט') בשם ספר הפליאה.
[15] עוד מצאנו בתנ"ך גדולי עולם שהתחתנו עם בנות גויים כשלמה המלך ושמשון.
[16] מדרש אגדה.
[17] עיין במאמר לפרשת חוקת שם מתבארים הדברים באריכות.
[18] שמות רבה פרשה מב, ו : "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, הָעָם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָא עַמְּךָ, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם מִנַּיִן הֵם עַמִּי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַמְּךָ הֵם, שֶׁעַד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם אָמַרְתִּי לְךָ (שמות ז, ד): וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי, אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁלֹא לְעָרֵב בָּהֶם עֵרֶב רָב, אַתָּה שֶׁהָיִיתָ עָנָו וְכָשֵׁר אָמַרְתָּ לִי לְעוֹלָם מְקַבְּלִים הַשָּׁבִים, וַאֲנִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַה הֵם עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת, אָמַרְתִּי לְךָ, לָאו, וְעָשִׂיתִי רְצוֹנְךָ, וְהֵם הֵם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהֵם עָשׂוּ אוֹתוֹ וְגָרְמוּ לְעַמִּי לַחֲטֹא. רְאֵה מַה כְּתִיב אֵלֶּה אֱלֹהֵינוּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא (שמות לב, ד): אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ, שֶׁהַגֵּרִים שֶׁעָלוּ עִם משֶׁה הֵם עֲשָׂאוּהוּ וְאָמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל אֵלֶה אֱלֹהֶיךָ, לְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמשֶׁה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ".
[19] ילקוט ראובני פרשת פנחס שם.
[20] עיין תרגום יונתן בן עוזיאל במדבר יב, א. וברשב"ם ממדרש דברי הימים.
[21] אמנם על פי מקורות נוספים בעקבות לקיחת אשה זו לא זכה להיכנס לארץ. ועיין שמונה קבצים ז, יד: "מדרגת משה היא עליונה מארץ ישראל בתור ארץ קדושה מיוחדה ומובדלה, שהיא דוחה מתוכה את התוכן החלוני שבכל ארצות הגויים, אמנם היא מותאמת רק למדריגת ארץ ישראל העליונה, שהיא סופגת לתוכה את כל החול ומקדשתו. וסגולה זו של קידוש כל החול שבעולם כולו, התפשטות קדושת ארץ ישראל בכל העולם דוקא, על ידי כינוס כל העולם בצורתו הרוחנית לארץ ישראל, היא היתה כל שאיפתו, וכל מגמת פניו בתפילותיו המרובות, עד שהכניס באמת בארץ ישראל את האוצר של כל הסגולות הללו, אבל מפני ירידת העולם מונחות בה כל אלה בגניזה, עד אשר יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער".
[22] עיין שמונה קבצים, ב, קטו: "משה יש לו שתי בחינות: מצד עצמו, ומצד טובת עין שלו. הצד המשיחי של משה זאת היא מידת טובת עין שלו, שבשבילה הכניס את הערב רב אל תוך האומה, ומצידה מסתעפות ממנו כל הנשמות כולן, גם של פחותי ערך, וכל הדורות כולם, עם כל ירידותיהם. מצד עצמו שורש הוא רק לתלמידי חכמים, וכל תלמיד חכם הוא ניצוץ ממשה. ישנם אמנם חכמים כאלה, שבהם ספוג הניצוץ הכפול, של העצמיות ושל טובת העין, והם קשורים הרבה אל תלמידי חכמים שבדור באהבה, וחפץ לב בטובתם וכבודם, ועם זה הם קשורים אל כלליות האומה, לכל דרגותיה וכל פרטיה, ואינם זורקים מתוך דאגתם גם את הרשעים היותר קיצוניים, שהם מצפים לתיקונם. לפעמים שני הניצוצות הללו מאירים בבת אחת, ולפעמים אחד נעלם ואחד נגלה : כשהניצוץ העצמיותי נגלה, אז מתגברת היא האהבה לתלמידי חכמים, וכשהניצוץ השני של טובת עין נגלה, מתגברת האהבה הכללית של עזוז החסדים, מקור תורת חיים ואהבת חסד".
[23] ואכן כאמור בהערה הנ"ל, גם בעקבות כך לא נכנס לארץ.
[24] מדרש תנחומא פרשה כ.
[25] עיין בנתיב האמת פרק א' שם הביא המהר"ל סיפור על אדם שכל חייו היה שייך רק לאמת והתחתן עם אשה ועבר למקום בו הכל שייך לאמת המוחלטת ושם אין איש שמת לפני זמנו ומאשה זו הוליד שני ילדים. ופעם אחת האישה חפפה ראשה ובעלה היה צריך לשקר מפאת הצניעות ומאז הוא הודח מהמקום ומתו בניו. המהר"ל מבאר שמדובר במשה רבנו ששייך אל האמת המוחלטת. אך סיפור זה מתאר שאין אמת מוחלטת בעולם. בעולם צריך גם את מידת הצניעות. ישנם צדדים פחותים בחיים שאי אפשר שיתגלו שכן העולם מלא גם ברוע ולכן אי אפשר רק לדבר גבוהה על האמת בלי להסתיר את מה שצריך להסתיר מפאת נפילת העולם. ולכן ילדיו של משה לא המשיכו בדרכו כילדיו של אהרן. עיי"ש.
[26] עיין אורות ישראל פרק א' פסקה ד'.
[27] עיין שמונה קבצים קובץ ז', פסקה קלז : "משה רבנו עליו השלום חפץ בקרבת הערב רב, ההתפשטות הכמותית, והתורה ירדה מאיכותה על ידי רצון הכמותי של התפשטות החסד הלזה. והדעה העליונה היא גנוזה באור החסד העליון, ששם קמוץ הכל, והכל מעולה. החושך העליון, הגדול מכל האורות, והטוב המתעלה מכל חיים ומכל טובה".
[28] במדבר רבה שם: " "ויקם מתוך העדה" - מהיכן עמד? אלא שהיו נושאין ונותנין בדבר אם הוא חייב מיתה אם לאו, עמד מתוך העדה ונתנדב ולקח רומח בידו".
[29] סנהדרין פב.
[30] עיין רש"י בסנהדרין: "קנאים. (1) בני אדם כשרים. (2) המקנאים קנאתו של מקום. (3) פוגעים בשעה שרואין את המעשה".
[31] סנהדרין שם.
[32] עיין רד"ק שופטים כ, כח.
[33] אמנם כשרצו חז"ל לתאר את הניתוק בין ההנהגה הרוחנית לבין המנהיג המעשי ביטאו את זה במשבר שאירע בין יפתח לפנחס. יפתח נדר נדר שאיננו שהיה ראוי שיפר אותו אך פנחס בקנאותו לא התיר לו מה שגרם לשבר גדול ולמלחמת אחים. כנראה שגם את הקנאות היה מקום לעדן יותר. ומכל מקום במדרגת אליהו הנביא שהוא ההמשך של פנחס לפי חז"ל מידה זו מתבשמת ואכמ"ל.
[34] הגם שלדעת רבים אין ההלכה המסוימת הנ"ל נוהגת היום כשאין דנים דיני נפשות, את העיקרון ניקח לתשומת לבנו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
מדוע משה כעס כל כך על בקשתם של בני גד וראובן? ומה הסתתר באמת מאחורי בקשתם?
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על הפרשה - חומש במדבר
מכשף או נביא ה'? טיפש ואוויל או מגדולי חכמי העמים? אדם מרומם או יצור שפל שטוף תאוות? מי אתה באמת בלעם?
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על הפרשה - חומש במדבר
שלל של טענות הוטחו כנגד משה ואהרן – מה באמת עומד ביסוד המחלוקת?
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על הפרשה - חומש במדבר
בעוד מגיפה משתוללת במחנה ישראל מרד פתאומי התרחש בבית הדין. בעקבות כך ידי משה רפו והעם כולו פרץ בבכי. כיצד...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על הפרשה - חומש במדבר