הקדמה

אחת מהפרשיות התמוהות בתורה היא פרשיית מי מריבה. מרים נפטרה ובני ישראל צמאו למים. בעקבות כך בני ישראל מתלוננים והקב"ה מצווה את משה להוציא מים מן הסלע ולהשקות את העם. משה פונה אל ישראל בכעס ומוכיח אותם על מעשיהם. לאחר מכן הוא מכה על הסלע ובכך סוף סוף המים פורצים מבטן האדמה. לכאורה, הכל בסדר, משה עשה את מה שהקב"ה ביקש וכשם שלפני מתן תורה הוציא מים לעדה כך גם עכשיו הוציא מים לישראל בנס מופלא למען יתקדש שמו של הקב"ה בעולם: "וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ, אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ? אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדשׁוֹ? מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם!".[1]

אמנם, בניגוד למצופה, התגובה האלוהית קשה. בעקבות המעשה הקב"ה מוכיח את משה ואהרן בחריפות: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". משה ואהרן מואשמים שלא האמינו בה' ולא הקדישו אותו לפני בני ישראל. העונש הוא קשה מנשוא – מכוח מעשה זה לא יזכו להביא את ישראל לארץ חמדה, למקום השכינה.

השאלות עולות מאליהם: היכן מצאנו בפרשה שמשה ואהרן לא האמינו בה'? היכן מצאנו שלא הקדישו את שמו של הקב"ה לעיני בני ישראל? ומדוע העונש הוא כה חמור ומשמעותי?

2. דעת רבותינו הראשונים

הפרשנים האריכו בביאור סוגיה זו וישנם הסברים רבים מאוד בביאור החטא. אציין רק את השיטות שלעניות דעתי הן המרכזיות ביותר:

רש"י בעקבות חז"ל מבאר שהחטא היה בכך שמשה היכה בסלע ולא דיבר אליו כפי שציווה ה' מלכתחילה: "ודברתם אל הסלע לעיניהם". כתוצאה מחטא זה ישראל לא האמינו שבדיבור בלבד הסלע מסוגל להוציא מים ובכך לא הקדישו משה ואהרן את שמו של הקב"ה בעולם שכן אם היה הסלע מוציא מים בדיבור היו עושים ישראל קל וחומר – אם סלע נשמע לדבר ה' קל וחומר שאנו צריכים. [2]

הרמב"ן מקשה קושיות רבות על הסבר זה ומכוחם מגיע למסקנה[3] שהחטא הוא בכך שמשה ואהרן יחסו את הוצאת המים לעצמם: "ויאמר להם: שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים" – בשגגה יצא מפי משה שהמים שיצאו הם כביכול מכוחו. כמובן שמשה ידע שאין זה נכון ומכל מקום היה פה חילול ה' והשרשת טעות קשה באמונה בלב עם ישראל. על כך הוכיח ה' את עבדיו: " יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל".[4]

לעומתם, לרמב"ם[5] החטא לא היה במעשה מסוים אלא במידת הכעס שהפגין משה: "שמעו נא המורים המן הסלע נוציא לכם מים?". עצם התגלות מידה שאיננה ישרה במנהיג הגדול, נותן התורה, היא חילול ה' גדול ומשמעותי. [6]

האבן עזרא כמו הרמב"ן גם מאריך להקשות ולפלפל בסוגיה זו ולבסוף מציע דרך משלו: החטא לא היה הכעס, אלא למה שהכעס גרם והוא - מיעוט הדבקות של משה בה'. כתוצאה מירידתו הרוחנית משה לא הצליח בפעם הראשונה להכות ולהוציא מים אלא רק בהכאה השנייה. בזה שמשה נפרד מעט מריבונו של עולם זה עצמו החטא שכן היה בזה חילול ה' גדול.[7]

על מנת לסכם את השיטות המרכזיות הנ"ל נוכל לומר שהפרשנים מבחינים בכמה נקודות שרמזה להם התורה בפרשה. כל אחד הניח את הזרקור על נקודה אחרת והרחיב בה:

• הרמב"ן בשם ר' חננאל הדגיש שאת הנס יחסו לעצמם – "נוציא לכם מים".
• רש"י מדגיש את ההבדל בין הציווי בוא ה' מבקש לדבר אל הסלע למעשה ההכאה.
• הרמב"ם מדגיש את צורת הדיבור של משה שהיתה בכעס: "שמעו נא המורים!"
• האבן עזרא מדגיש שמשה (בניגוד לציווי) היכה פעמיים במקום פעם אחת בלבד.

3. חטא האמונה

נראה שאם נעמיק בדברים נבחין שהשיטות השונות יכולות להשלים אחת את השניה ולהאיר לנו יחד את הפרשה.

שורש הכל מתבאר לדעתי על פי המהר"ל.[8] בדומה לשיטת הרמב"ם הוא מדגיש את העובדה שמשה כעס, אך בניגוד לרמב"ם הוא לא מוצא בכעס את עיקר החטא אלא בחוסר האמונה, וכפי שכתוב מפורש: "יען לא האמנתם בי". הכעס הוא רק סימן לחוסר אמונה, המאמין איננו כועס אלא שמח ומאושר.

ביאור הדברים: המציאות מלאה חסרונות וקלקולים, לאדם תשוקה פנימית לתקן אותם, נפשו הטהורה לא יכולה להשלים עם מציאות חסרה ומקולקלת וכך עלול להתפרץ הכעס. הכעס הוא מסוכן מאוד. כשהאדם מרגיש שלמרות מאמציו הדברים לא מסתדרים כפי שהיה רוצה הוא עלול ליפול לייאוש ובמקום לנסות לתקן את המציאות – הוא עלול לפגוע בה ולשבור אותה, שהרי כאמור היא לא מושלמת והיא מלאה בחסרונות.

האמונה בה' היא הרפואה. היא מחזירה את האדם לפרופורציות הנכונות. זה נכון, אתה צריך לתקן את העולם ויש לעשות את כל ההשתדלות לשם כך ו"אין אתה בן חורין להיבטל" ממלאכת התיקון, אך דע לך: "לא עליך המלאכה לגמור" אתה צריך להיות מלא באמונה שריבונו של עולם, מנהל העולם, עוד יתקן והכל יושלם גם אם אתה לא מבין כיצד. יש בורא לעולם! תאמין בו! לאדם המאמין שיקול דעת הרבה יותר נכון ומיושב, הוא מבין שמה שהוא יכול לעשות כרגע הוא עושה אך הוא לא לחוץ ועצבני לעשות דברים שהוא לא מסוגל. 

לכן, למהר"ל, עיקר הכעס שהפגין משה הוא איננו הבעיה אלא הוא רק סימן לבעיה החמורה יותר והיא חטא באמונה. עם ישראל בהחלט לא התנהג כראוי, זו איננה הפעם הראשונה שהם מתלוננים בעזות ובחוצפה אך גם בשעה זו יש לקחת את הדברים בפרופורציה הנכונה ולהאמין שהדברים עוד ישתנו ולחכות בסבלנות. אמנם אי אפשר לדעת כיצד הקב"ה יביא את הדברים לתיקונם אך הכעס המוגזם עלול להביא לריחוק ושנאה במקום לתיקון שלם ומיוחל.

בכך משלים המהר"ל את דרכו של הרמב"ן. משה ואהרן אמנם ודאי לא התכוונו שהם אלו שיוציאו מים מהסלע ולא הקב"ה ומכל מקום עצם זה שנשמע מהם שהם כאילו הם, בכוחות עצמם, יוציאו מים ("המן הסלע הזה נוציא לכן מים"), יש בזה ביטוי למחשבה האומרת שהתנהלות החיים פה תלויה במעשה האדם. בזה יש פגם דק של חוסר אמונה. המאמין מבין שלא הוא הפועל בעולם אלא הוא רק שותף למעשה ה' העליון שהרבה למעלה מהבנתו ומכוחו, ממילא הגם שהדברים לא מסתדרים לרצונו הוא לא פועל מתוך כעס אלא בנחת ובשיקול דעת.

אם כן הפגם הדק ביחס לכך שה' הוא פועל הכל ולא האדם (שיטת הרמב"ן) גרם פגם באמונה (מהר"ל) שחולל את מידת הכעס (שיטת הרמב"ם).

4. אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה

פגם במידות גורם לפגם בהבנת רצון ה' ובקשר עמו. הנביא חייב להיות בעל מידות[9] מתוקנות כדי שיוכל לקבל את דבר ה' כראוי. הנבואה נובעת מפנימיות נשמתו של הנביא, מהחיבור העמוק שלו לריבונו של עולם ולכן: "אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור עשיר וענו".[10] עליו להיות מלא חכמה והשכלה שלמה ומלאה, מלא עוצמה וכוח להביע את דבר ה' ומלא במידות מתוקנות ועדינות. רק אז יוכל להיות צינור ראוי לדבר ה'.

לכן גם אמרו חכמים: "שאין שכינה שורה... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר: ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ".[11] האדם העצוב או הכועס שמיואש מהעולם לא יכול להתחבר למהלך האלוהי המופיע בנבואה והשכינה לא שורה עליו. רק המאמין הגדול המסוגל להתרומם ממראה עיניו ומתפיסותיו האנושיות אל "רצון ה'" הנשגב מדעתו, והגם שיש עוד הרבה מה לתקן, הוא מלא בשמחה וביטחון בישועה. רק הוא ראוי שתשרה עליו השכינה. 

מכאן נבוא לשיטת האבן עזרא שטען שיסוד החטא הוא בהפסקת הדבקות של משה בריבונו של עולם. חוסר האמונה הדק שעורר את הכעס גרר גם פעם בחיבור הישיר של משה אל ריבונו של עולם. ממילא לא היה מספיק להכות פעם אחת את הסלע והוא הוצרך להכות את הסלע פעמיים.

5. הכאה ודיבור

הפסקת החיבור הישיר בין משה לריבונו של עולם גרמה גם טעות בהבנת הנבואה. הקב"ה ביקש ממשה לדבר אל הסלע אך משה הבין שהוא צריך לדבר לפני הסלע ולהכות בו כשם שעשה בחורב ברפידים.[12] מדוע זה כל כך משנה אם משה ידבר או יכה בסלע? מבאר המהר"ל שאופיו של הנס ירמוז על דרך ההתנהגות בכלל כלפי עם ישראל. כיצד ניתן להוציא את שפע הטוב, את המים החיים מתוך לב האבן? כיצד ניתן להתגבר על החסרונות ואת היצרים העוטפים את לב האדם? האם הכרח הוא לשבור את רוח האדם, להחליש את רצונו בעוצמה ובכעס או שניתן להאמין שבלבו זורמים מים חיים ודי בדיבור להמיס את הקליפות האבות ולהוציא ממנו את הטוב הכמוס בו. הכעס הוביל למחשבה שאין יכולת להוציא את המים ללא המכה, כך אין יכולת להוציא את הטוב בישראל בלי לגעור בהם ולשבור את רוחם. אך האמונה היא מורה את הסבלנות, היא מדריכה להאמין בעם ולהדריך אותו במנוחה. לכן גם היה ראוי הדיבור במקום ההכאה. על כך אמרו חז"ל שאם משה היה מדבר אל הסלע היו לומדים ישראל קל וחומר לעצמם ושבים בתשובה מאהבה.

הראי"ה[13] מבאר שמשה רבינו חשב שהוא מוכרח להתנהג בדרך של כעס מצד ירידת הדור שלא היה ראוי להתחבר אל דבר ה' בהזדהות והקשבה, ומכל מקום נראה שלפי ערך מעלתו היה בזה פגם.

בעל ספר העיקרים[14] הסביר עוד שמשה היה בטוח שכשם שברפידים משה הכה ויצאו מים זה מה שה' מצווה אותו גם עכשיו ומכאן נבעה טעותו. אמנם, מבאר ספר העיקרים, משה טעה בהשוואה, שכן יש הבדל גדול בין המצב ברפידים למצב בפרשתנו – ערב הכניסה לארץ. כעת ישראל כבר קבלו תורה. דבר ה' כבר חדר במעמקי הטבע ואין האמת האלוהית צריכה לשבור את הטבע כדי שהטבע יעשה את רצונה. הטבע הזדכך דיו כדי שדבר ה' יחול בדיבור ולא במכה.

אולי היה ניתן להוסיף שכל יסוד הבעיה התחילה מכך שבארה של מרים, שנחצב בשעתו ברפידים, הסתלק עם מות מרים. מרים עוררה את הצד הנשי, החי, הטבעי בישראל. אצלה התורה לא היתה שכלית ומנותקת אלא חיה בלבבה. עם מותה, ערב הכניסה לארץ, מדרגה חדשה צריכה להיקבע באומה – מה שהחדירה מרים בישראל כמנהיגה צריך להיות כעת נחלת הכלל.[15] זה מה שנתבע כעת מהאומה ערב כניסתם לארץ טובה ורחבה בה יחיו חיים תחת שלטון חוקי הטבע – התחברו לאמת העליונה גם בלי לשבור את הבריאות הטבעית והרצון החזק – הקשיבו לדבר ה' והוציאו את המים החיים מלבכם הטהור. ממילא ההשוואה לרפידים איננה במקומה - כעת יש לדבר אל הסלע שכן קדושת ארץ ישראל, הקדושה שבטבע, עומדת בפתח.

6. העונש

כאמור, בעקבות החטא נענשו בחומרה משה ואהרן. העונש איננו חלילה נקמה אלא הכרח למען תיקונה של המציאות. אור החיים הקדוש[16] מבאר שאם משה היה נכנס לארץ מדרגתם הרוחנית של אנשי הקודש בישראל היתה כה גבוהה עד שבית המקדש שנבנה בקדושה שכזו לעולם לא היה יכול להיחרב. אמנם בגלל החטא, משה לא הצליח להוציא את הטוב מישראל אלא בכעס ולא מתוך הזדהות שלמה, לכן, בסופו של דבר, כשיתחזק בהם הרצון מחדש הם יחזרו לחטוא מכוח הרע הטמון שבהם שעדיין לא נעלם. אמנם מכיוון שהמדרגה הרוחנית של בית המקדש היא כל כך גדולה כי משה נכנס לארץ הרי שלא שייך להחריב אותו וממילא לא יהיה מנוס מלכלות חלילה את ישראל. לכן משה ואהרן לא נכנסו לארץ. אמנם כל המדרגה הרוחנית של ישראל נעשתה לנמוכה יותר, אך כך במקום שישראל יענשו ללא תקנה – המקדש במקומם הוא זה שיחרב עד שישראל יהיו ראויים למקדש אחר שיבנה מתוך מדרגה גבוהה יותר של ישראל. לכן דייקו חז"ל שמשה ואהרן לא יביאו את "הקהל הזה" אל ארץ ישראל, אך לעתיד לבוא תחזור נשמת משה לישראל להנהיג קהל אחר – מתוקן יותר שיקבל את דבריהם באהבה ולא יהיה בו חשש חטא וכליה.

הראי"ה הוסיף[17] שהחטא הביא לידי ביטוי את עוצמת התביעה של משה מהעם. זוהי תביעה שאיננה מתפשרת ואיננה יכולה להיות מספיק סבלנית לתהליכים הארוכים שיובילו בסופו של דבר לתיקון ולשלום. המשמעות של מנהיגות משה לאורך שנים בביסוס הזהות הישראלית בארץ ישראל היא החרפת המתח הזה בלב האומה וההקפדה על שורת הדין בכל מרחבי חיי האומה בארצה. מתח זה יכול להביא לסכסוכים נוראיים בתוך ישראל ובין ישראל לעמים ומידת החסד והרחמים שחייבות להשתתף למען תיקון העולם שעתיד לבוא, לא יקבלו מספיק מעמד. לכן אמרו חז"ל שבשעת ההכאה על הסלע יצא מהסלע דם – לרמוז על המשמעות העתידית של הקפדה זו.

אמנם לעתיד לבוא יתעלה העולם וגם מצד משה לא יהיה הכרח ש"יקוב הדין את ההר" ותוכל נשמת משה לשוב ולהנהיג את העולם בדיבור ובנחת.[18]

7. סיכום

כעת נוכל לראות איך כל הדיעות משתלבות זו בזו. החטא הדק של יחוס הנס לעצמם הוביל חוסר באמונה, חוסר האמונה הוביל לכעס, הכעס הוביל להפסקת הקשר הנבואי, הפסקת הקשר הנבואי הובילה לטעות במעשה – להכות פעמיים במקום לדבר.

כמובן, שיש לתפוס את הדברים בפרופורציה הנכונה. משה הוא אבי המאמינים, עבד ה', הדבק בבוראו ללא כחל ושרק. ומכל מקום לפגם הקלוש של האמונה, דווקא במקום בו מתגלה תביעה נוראה של תיקון ושלמות, יש משמעות נוראה שבגינה נענש אדון הנביאים.

יהי רצון שנשכיל לתפוס את שני הקצוות יחד – גם את תביעת השלמות הנוראה וגם את הידיעה שלפעמים יש להמתין בסבלנות עד שהמהלך האלוהי יורה את דרכו, לב האבן ישוב ויוציא מים, ונשמת משה תאיר שוב את חיינו כימות עולם.

[1] ישעיהו פרק סג'

[2] הפרשנים (עיין רמב"ן ואב"ע) מקשים על פירוש זה קושיות רבות: מדוע שמשה לא יאמין שניתן לדבר אל הסלע? וכי להוציא מים מסלע בהכאת מטה זה איננו נס? מדוע חשוב כל כך לדבר דווקא אל הסלע? וכי אם ישראל יראו שיוצאים מים על ידי הכאה אין בזה קידוש ה'? ובכלל, מי אמר שהציווי לדבר אל הסלע הוא איננו אלא – לדבר לפני הסלע שכן משה הצטווה לקחת מטה ואם לא בשביל להכות בו אז למה לקחת מטה?

[3] כפירוש ר' חננאל.

[4] אמנם גם פירוש הזה קשה שכן פעמים רבות משה פונה את בני ישראל בצורה המשתמעת כאילו הוא המצווה ולא טעו בזה ישראל שכן הם ידעו שמשה הוא שליחו של הקב"ה ודבריו הם דברי ה'. ומדוע דווקא פה יצא עליו הקצף? (עיין אור החיים על המקום).

[5] שמונה פרקים פ"ד – הקדמה לפרקי אבות.

[6] אמנם גם על זה קשה: מדוע פגם במידות קשור לחיסרון באמונה? מדוע אהרן גם נענש? וכי על אהרן "האוהב שלום ורודף שלום" שייך להגיד שכעס? ועוד מצאנו שמשה קצף פעמים נוספות ולא מצאנו שנענש על כך? (רמב"ן).

[7] גם על זה מקשה הרמב"ן: מדוע אם כן נאמר בתורה: "יען לא האמנתם בי?" מדוע עניין זה שייך לחוסר אמונה?

[8] גבורות ה' פרק ח' וגור אריה במקום.

[9] רמב"ם פרק שביעי והלכות יסודי התורה.

[10] גמרא נדרים.

[11] שבת לא.

[12] עיין רמב"ן, רשב"ם, עיקרים ח"ד.

[13] פנקסי הראי"ה, פנקס י"ד פסקה קלט.

[14] חלק ד' פכ"א.

[15] עיין נצח ישראל למהר"ל פנ"ד.

[16] במקום

[17] פנקסי הראי"ה שם.

[18] עיין אורות הקודש חלק ד', מאמר רביעי: השלום, פרק ט'.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.