טענות שונות בתכלית
קרח מארגן הפגנה מתוחכמת הוא אוסף את כל המתלוננים ומארגן אותם יחד.[1] הוא לוקח עמו את בני ראובן ומתכנן מראש שבמקום כבר יתייצבו נשיאי העדה שיחזקו את דבריו.[2] טענתם לכאורה היא אחת: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" – עם ישראל כולו קדוש ומדוע שתעניקו את הסמכויות החשובות רק לעצמכם?
אמנם, כשבוחנים את הפרשה הדברים נראים אחרת.[3] לאחר שמשה מגיב באופן כללי לכל עדת קורח, הוא פונה אל קרח באופן אישי כנציגם של שבט לוי: "ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי: המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו... ובקשתם גם כהנה?!". משה מבין שאמנם הטענה כלפי חוץ היא "כולם קדושים" אך באמת משהו אחר מסתתר פה - קרח, כבן לוי רואה את עצמו כאדם חשוב שלא מסתפק בתפקידו כלוי ומבקש גם כהונה.[4] חז"ל אף הוסיפו שראה את שמואל יוצא מזרעו וזה מה שגרם לו להרגיש שהוא ראוי למדרגה הנעלה ביותר.[5]
לנשיאי העדה טענות משלהם, הם אלו שנבחרו להיות האנשים החשובים בעם ישראל. לא לחינם מציינת התורה שהיו: "קראי מועד" – מי שקוראים להם דבר ראשון אל המקום החשוב ביותר, "אנשי שם" – אנשים ששמם הולך לפניהם. הם לא הגיעו למעלתם מכוח ירושה גזעית אלא זכו במעשיהם ובכישרונם למעלתם הרמה. יש להם "קבלות" של הנהגה ציבורית מתוקנת ומוצלחת ומדוע שלהם לא תוענק הכהונה?
בינתיים דתן ואבירם הלכו לביתם. נראה שהדיון בין משה לקרח כלל לא נגע אליהם. כשמשה מנסה לקרוא להם, הם אינם באים לדיון. הם לא טוענים שהם ראויים ליותר אלא כופרים בעצם זה שה' אמר למשה להוציא את העם ממצרים[6]: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר? כי תשתרר עלינו גם השתרר!" – באמת, טוענים דתן ואבירם, לא העלית אותנו ממצרים אלא כדי לתפוס את תפקיד ההנהגה ולא כי היה ראוי שנצא ממצרים. בעצם טענתם שעוד נולדה בזמן שיעבוד מצרים שעוד לא הגיע הזמן לצאת ממצרים היא זאת ששוב צפה בשעה זו[7] .
מידה כנגד מידה
כשם שהטענות הם שונות כך גם הגורל של בעלי המחלוקת היה שונה בתכלית. דתן ואבירם נבלעו באדמה ונשיאי העדה, מקריבי הקטרת, נשרפו באש שיצאה מאת ה'. קרח שאסף את כולם יחד גם נבלע וגם נשרף באש.[8]
נראה שהעונש מתאים במדויק לכל אחד לפי טענתו. הנשיאים שחשבו להתקרב אל הקודש הרבה מעבר למדרגתם נשרפו באש האלוהית שנשרף בה מי שמתקרב אל ה' יותר מידי ללא יכולות מתאימות להתקרב אל הקודש. כך גם מצאנו בישראל לפני מתן תורה שהיו מוכרחים להתרחק מהר סיני פן תאכל אותם "האש הגדולה" וכך גם מצאנו בחטא נדב ואביהו שהתקרבו למעלה ממדרגתם ונענשו באש. רק הראויים והקדושים יכולים להתקרב ולא להיפגע.[9]
לעומת זאת דתן ואבירם נבלעו היו בקצה השני, הם ממש לא בקשו לקבל את מה שהם לא ראויים לו, להפך, הם היו נטולי חזון, נטולי שאיפת קודש, כל חייהם רק התנגדו לתנועה של עם ישראל, ליציאתו ממצרים. בשבילם ההווה הוא המציאות הממשית וכל מה שמזעזע אותו מוטל בסימן שאלה גדול. ממילא העונש שלהם לא היה מאש אלוהית שמימית אלא דווקא מהריחוק מכל חיים אלוהיים, בשיקוע באדמה, בחושך ובעפר: "ויאבדו מתוך הקהל".
כיצד התקבצו טענות כל כך שונות יחדיו? ומה גרם להם להתעורר דווקא יחד בעת הזו?
האמונה במשה
כשסוקרים את הדברים בראיה רחבה מבחינים שאין זו הפעם הראשונה שקמים מערערים על מנהיגותו של משה. במהלך פרשיות התורה אנו רואים שלקח זמן עד שהאמונה במשה הלכה והתבססה בלב העם. כשמשה רבינו עשה את המופתים לעיני ישראל ובישר להם שהגיע הסמן לצאת ממצרים העם האמין בהתחלה: "ויאמן העם", אך עם החרפת השעבוד מיד התגלו סדקים באמונה בדרכו וקמו מערערים.
גם לאחר יציאת מצרים והניסים הגלויים שוב היו אלו שפקפקו בהנהגת משה אך אם קריעת הים נוכחו ישראל שעל אף שבתחילה לא הבינו את הנהגתו של משה הוא עבד ה' הנאמן לדברו: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – הוא לא רק נאמן בדבריו הכלליים אלא גם מורה את הדרך אשר נלך בה.[10]
אמנם את שלמות האמונה והסרת כל הפקפוקים השיגו רק במתן תורה: "וגם בך יאמינו לעולם" – אז האמונה התקבעה באופן סופי בלב עם ישראל שכן הם בעצמם זכו לנבואה יחד עם משה רבינו ועמו שמעו את דבר ה'.[11]
נכון, שמאז היו הרבה תלונות לפני משה ואהרן אך נראה שהיה ברור שמשה הוא עבדו הנאמן של ה' אלא שבני ישראל התלוננו כלפי ה' דרך משה ואהרן נציגיו.[12] לא מצאנו בכל אופן ערעור במפורש באמון במשה. אם כן עולה השאלה בתוקף: "מה קרה דווקא עכשיו שוב צצו אלו המלעיגים על נבואת משה"?
חיים במציאות מורכבת
הרמב"ן על הפרשה מבאר שקרח ועדתו עלו על גל של ייאוש בעקבות התוצאות של חטא המרגלים. מות המתאווים, המגיפה שפרצה במרגלים, מות המעפילים ובעיקר הגלות במדבר שנגזרה על הדור כולו עוררה כעסים ומחלוקות שהיו טמונות ביחס למשה מתחת לפני השטח.
נראה שניתן להעמיק בדבר. מאז בא משה לדבר אל עם ישראל היה ברור לעם כולו שהוא יוצא ממצרים והולך לרשת את הארץ. המדבר הוא שלב מעבר בלבד ואיננו המטרה. המטרה היא: "ארץ טובה ורחבה" בה יחיה העם את חייו ברווחה ובקדושה. לפתע, פתאום, משתנות התוכניות, העם כולו נשאר תקוע במדבר בחטאו, משהו בתוכנית המקורית לכאורה משתבש ושאלות נוקבות צצות ועולות כנגד הדבר.
יש להבין שהמסר העולה מההישארות במדבר עלול להיות מבלבל. מצד אחד עם ישראל לא חוזר למצרים, עדיין ברור שהוא ראוי לצאת ממצרים ולקבל תורה אך מצד שני ישנה הגבלה וקשה לעלות לארץ מפאת חטאם. אז מי הוא עם ישראל? עם קדוש – בני אלהים או עם שפל שצריך להתבוסס בחטאו?
כנגד הטענה שעם ישראל צריך לכפר על חטאיו ועוונותיו במדבר עולה טענתם של הנשיאים: "הרי יצאנו ממצרים! כולנו קדושים! ומדוע שתחליטו שדווקא אתם הקדושים הראויים להשראת השכינה ואנו נשב פה במדבר, נימוקים, ללא קרבת אלהים? הרי גם אנו ראויים לראות את פני ה'!". כל עוד היה ברור שהמדבר הוא רק שלב מעבר הרי שיכלו להמתין לארץ ישראל. אך עתה לא יכלו להבליג.
גם דתן ואבירם התעוררו בעקבות גזירת הגלות. הרי הם טוענים כבר זמן רב שלא היינו צריכים לצאת: "אנו לא ראויים להשתחרר ממצרים! די לנו עם נהיה עבדים! – למה בכלל יצאנו?". כעת כשהתברר שעם ישראל נשארים במדבר זמן כה רב מתחזקת טענתם שאין הם ראויים לירושת הארץ וממילא עדיף לחזור אל מצרים לפחות שם לא ימותו שוב ושוב בחטאם.
אם כן שתי טענות הפוכות אלו התעוררו יחדיו במצב מורכב שכזה. כל אחד מושך לכיוון שלו אך המסר המרכזי הוא שההנהגה של משה כעת מתבררת כסותרת את עצמה וללא היגיון. לכן דווקא עכשיו מוצא קרח פתח לאסוף את הטענות השונות ולצאת כנגד משה ואהרן
משה אמת ותורתו אמת
אמנם "משה אמת ותורתו אמת". נשיאי העידה שואפים גבוה מדי ודתן ואבירם שואפים נמוך מידי. דווקא נבואת משה שתורתו אמת יודעת לתת את הפשר בין כל הקצוות. נבואת משה מפי ה' מתנשאת מעל הדיעות הפרטיות ויודעת שלכל דבר יש מקום ב"אמת הגדולה".
נכון, יצאנו ממצרים, אנו ראויים לרשת את הארץ, אנו קדושים וראויים, ומצד שני, ישנם עוד מדרגות וגבולות ולא כל אחד יוכל להיות קדוש ולכן גם יש לכפר על החטאים זמן רב במדבר שכן כל עוד לא הגענו אל הארץ יש לכפר על העוונות ולא כל אחד ראוי לגשת אל הקודש. יש עוד הרבה מה לעשות בדרך.
הגמרא במסכת בבא בתרא מספרת על בני קורח שהתבצר להם מקום בעמקי האדמה. באותו מקום האש בערה בחוזקה עד שאדם שהיה מכניס לשם מקל היה מוצא אותו חרוך בצאתו מהאדמה. שני חורים יצאו מהאדמה – כנגד שתי הטענות המדוברות – כנגד הטענה להתקדם מהר מידי וכנגד חוסר הרצון להתקדם בכלל.[13] המקום שהיה גם עמוק באדמה (העונש של דתן ואבירם) וגם שרוף באש (העונש של נשיאי העדה) הביא לידי ביטוי את המשמעות הנוראה של הכפירה בתורתו הכוללת של משה רבינו.
מאותו מקום יצאה בסופו של דבר בשורה. העונשים חקקו בלבם של בני קורח עד כמה גרועה הנהגה שסרה מאחורי משה ולא יודעת לתת מקום לכל דבר ומבעד לחרכים בקע מעת לעת קול המבשר את האמונה הגדולה שבסופו של דבר נקבעה בלבם ובלבנו לעד: "משה אמת ותורתו אמת", "פקודי ה' ישרים משמחי לב, משפטי ה' אמת צדקו יחדיו".
מצד אחד יש להתקדם, יש לצאת ממצרים, יש לשאוף לגדולות, אך יש לדעת שיש מדרגות שונות שצריך להפנים אותם ולפעמים יש להמתין ולא כל אחד ראוי לגשת אל הקודש.
[1] עיין רש"י.
[2] מלבי"ם.
[3] עיין רמב"ן ולא כאב"ע שביאר שכלל הטענות היו סביב העברת הכהונה לכוהנים במקום לבכורים.
[4] עיין מלבי"ם בתחילת הפרשה.
[5] עיין רש"י פס' ז'.
[6] כרמב"ן ולא כמלבי"ם.
[7] שמות פרק ה' : "ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה: ויאמרו אלהם ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו"
[8] כדעת ר' יוחנן בגמרא בסנהדרין ובדרך זו הולך המהר"ל בח"א ח"ג.
[9] כמו כן מצאנו בחגיגה שארבעה נכנסו לפרדס ורק ר' עקיבא שהיה ראוי : "נכנס בשלום ויצא בשלום" אך השאר נפגעו.
[10] עיין מלבי"ם שם.
[11] אב"ע שם ומלבי"ם באריכות. ובספורנו שרק אז יכלו להאמין בכך שמדרגת נבואתו גדולה משאר הנביאים.
[12] יש להאריך בנקודה זו. בחטא המרגלים נאמר: "ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו”. הבעיה היא החיסרון באמונת ה'.
[13] עיין תפארת ישראל פי"ח
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
