הקדמה

לאחר מלחמת מדין נופל מקנה רב ועצום לידיים של בני גד ובני ראובן.[1] שבטים אלו שראו את הארץ הכבושה של סיחון ועוג, הבחינו שארץ גדולה זו מתאימה מאוד לגידול מקנה: היא רחבה מאוד ובה ניתן לגדל את הצאן ברווח.[2] בעקבות כך בקשו ממשה לרשת את עבר הירדן המזרחי במקום נחלתם בעבר הירדן המערבי.

משה משיב להם בחריפות יתירה ומאשים אותם שהם הולכים בדרכם של המרגלים המפחדים ממלחמה. משה אף מציין שבבקשתם זו יביאו אסון על עם ישראל. הם יחשבו שהפחד מכיבוש הארץ זה מה שגרם לשבטים אלו לרצות ולהישאר בעבר הירדן ופחד זה עלול להתעורר גם אצלם והם ירצו להישאר במדבר.

לאחר שבני גד ובני ראובן משיבים שהם יצאו חלוצים במלחמת כיבוש הארץ ובכך יוכיחו שאינם נרתעים ממלחמה - משה מתרצה וחוזר באריכות על דבריהם. לאחר מכן בני גד ובני ראובן שוב חוזרים על דבריהם שהם יצאו חלוצים לפני ישראל ורק אז משה מתרצה סופית. לאחר מכן, התורה טורחת לציין שמשה מצווה את יהושע, אלעזר וראשי המטות לקיים את ההסכם שאליו הגיע עם בני גד וראובן. שוב מאריכה התורה בתשובתם של בני גד וראובן שבו הם מציינים שהם מוכנים להסכם זה ורק אז מתבצעת העברת הנחלה בפועל.

פרשה תמוהה זו דורשת ביאור. כיצד ניתן להבין ששבטים קדושים אלו שכה ציפו להיכנס לארץ המובטחת יעדיפו את עבר הירדן המזרחי רק בגלל סיבות כלכליות? ומדוע האריכה התורה כל כך בדו שיח שבין בני גד וראובן למשה?

ברצוני לטעון שמאחורי הדברים מסתתר דיון עקרוני מאוד העתיד להכריע את גורלם של שבטים אלו ושל כל עם ישראל לדורות רבים. אך כדי להסביר זאת יש להתבונן בקצרה במעמדו הייחודי של עבר הירדן.

עבר הירדן - ארץ ישראל או חוץ לארץ?

עבר הירדן המזרחי איננו נכלל בגבולות הארץ ונחשב כחוץ לארץ.[3] אלא, שלמדו חז"ל[4] מהפסוק "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה",[5] שגם מקומות שהם מחוץ לארץ – בשעה שנכבשו על ידי ישראל הם נכללים בקדושת ארץ ישראל. אף על פי שקובעת ההלכה שיש להקדים את כיבוש כל ארץ ישראל לפני הרחבת גבולותיה – במקרה הזה, היתה הוראה מפורשת מה' לכבוש את המקום ולכן הוא נכלל בקדושת הארץ.[6]

אמנם, אע"פ שעבר הירדן הוא בכלל ארץ ישראל, כבר בדברי משה[7] נראה שאין קדושת עבר הירדן זהה לגמרי לקדושת ארץ ישראל שכן הוא מציין דווקא את עבר הירדן המערבי כארץ ש"נתן להם ה'". עוד מצאנו בספר יהושע בדברי פנחס שעבר הירדן המזרחי איננו אלא "ארץ טמאה"[8] וכן מפורש בדברי חז"ל[9] שלא ניתן להקים בעבר הירדן את בית המקדש שכן השראת השכינה היא רק בעבר הירדן המערבי.[10] עוד מצאנו שלר' יוסי הגלילי לא ניתן להביא ביכורים מעבר הירדן המזרחי שכן אין זו הארץ שה' נתן לבני ישראל אלא ש"נטלו מעצמן".[11]

אם כן עבר הירדן המזרחי נחשב כחלק מהארץ לעניין מצוותיה אך במובנים רבים הוא נידון כחוץ לארץ.

מלחמת אחים

עובדת היות בני גד, ראובן וצי שבט המנשה בארץ שאיננה ממש חלק ישיר מארץ ישראל הובילה למתיחות ובעיות קשות ביחס לקשר שלהם עם אחיהם בעבר הירדן המערבי. ניתן לראות שבמשך השנים מתיחות זו צפה ועלתה לפרקים והיתה ל"אבן נגף" בחיי האומה בארצה.

מיד עם סיום הכיבוש וההתנחלות בארץ, כשהחלוצים – שניים וחצי השבטים חזרו לארצם התעוררה מהומה שכמעט והפכה למלחמת אחים נוראה.[12] שנים וחצי השבטים בנו מזבח שהתפרש אצל אחיהם כאלטרנטיבה לעבודת ה' במקום המשכן בשלה. רק לאחר דין ודברים התברר שלא היתה זו כוונתם ולמעשה מזבח זה היה רק כסמל לכך שהם גם חלק מעם ישראל שבעבר הירדן המערבי. פרשיה זו מביאה לידי ביטוי את החשש הכבד של שנים וחצי השבטים שתחשב ארצם כ"ארץ טמאה" וממילא הם לא חלק מעם ישראל ויתייחסו אליהם כעם אחר.[13]

בתקופת השופטים, כשהמצב המדיני והרוחני התדרדר אנו ממילא מוצאים את הסדק הקל הזה מתעצם הרבה יותר. בעקבות חטא פילגש בגבעה עולים כל ישראל להילחם בבני בנימין. הם משביעים את כל ישראל לבוא אך היחידים שאיש מהם לא הגיע להילחם בבני בנימין הם תושבי יבש גלעד שבעבר הירדן. כתוצאה מכך הם נידונים להיענש בחומרה. גם בזמן השופט יפתח הגלעדי, שמוצאו מעבר הירדן, שוב מצאנו מלחמת אחים בין יושבי עבר הירדן לאחיהם בארץ ישראל. לאחר שהיכה יפתח את העמונים מתלוננים כלפיו אנשי אפרים על כך שלא קרא להם למלחמה. כתוצאה מכך מתעוררת ביניהם מלחמת אחים ויפתח, בעזרת אנשי גלעד, מכה באחיו מאפרים מכה רבה. הפסוקים מתארים במפורש את מה שעמד מאחורי הדברים: "כי אמרו פליטי אפרים אתם גלעד, בתוך אפרים בתוך מנשה". כלומר: למרות שמדובר באנשי שבט מנשה שאפרים מאוד כיבדו הם זלזלו בהם והתייחסו אל יושבי הגלעד כאנשים ריקים מה שהוביל לשנאה ומלחמה בסופו של דבר.[14] לדעתי, ניתן לראות את הזלזול הזה לא רק כתופעה נקודתית אלא כחלק מהיחס לבני עבר הירדן בכלל.[15]

כשהתאושש עם ישראל והתאחד סביב מלכותו של שאול גם היחס אל אנשי עבר הירדן השתנה לטובה. עניין זה התרחש כשעלה נחש העמוני על אנשי יבש גלעד ושאול שרק זה עתה נמשך למלכות נחלץ לעזרתם.[16] אין ספק שהצלת אלו שנחשבים קצת נפרדים מכלל ישראל היא הביטוי הטוב ביותר לאחדות ישראל וביכולותיו של שאול לתפקד כמלך על כלל ישראל. חז"ל מספרים שכתוצאה מכך, ברבות השנים, כששאול נפל בקרב, הם אלו שמסרו את הנפש על קבורתו. הם ידעו שהמלחמה עבורם לא היתה דבר של מה בכך אלא הכרזה שהם חלק מישראל ואין לנטוש אותם. עוד יש לציין שבימי פילוג המלוכה, אחת המלחמות שאיחדה את שתי הממלכות יחד היא המלחמה על רמות גלעד.[17] שוב מתגלה עבר הירדן כמי שמביא לידי ביטוי את האחדות שבישראל.

ההשחתה המוסרית

עד כאן ראינו שההתנחלות של שנים וחצי השבטים בעבר הירדן המזרחי, בחלק שאיננו המשך ישיר של ארץ ישראל, הובילה לפילוג מסוים בתוך עם ישראל. פילוג זה התחזק בתקופות הקשות של עם ישראל. אמנם נראה שלא די בכך, לפילוג בין בני גד וראובן לאחיהם היתה גם משמעות מוסרית גדולה, שכן הריחוק ממקום השכינה גרם גם לנפילה מוסרית ורוחנית של יושבי עבר הירדן.

עדות לכך מצאנו בפרשיית ערי המקלט. כשמשה בחר את ערי המקלט הוא הציב שלוש מהן בעבר הירדן המערבי ושלוש מהן בעבר הירדן המזרחי – מדובר באותה כמות בדיוק של ערי מקלט על אף שבעבר הירדן המערבי היו תשעה וחצי שבטים ואילו בעבר הירדן המזרחי היו שנים וחצי שבטים בלבד. חז"ל מבארים שטעם הדבר הוא מפני שמשה ידע שמפאת הריחוק של בני עבר הירדן מארץ השכינה - יהיה ריבוי מעשי רצח ללא עדים מה שיוביל לכך שיהיה צורך בריבוי של ערי מקלט.[18] נמצא שהריחוק ממקום השכינה גרם גם את הסיאוב החברתי. [19]

עוד אמרו חז"ל שאין זה מקרה שבני גד וראובן הם אלו שגלו ראשונים מארץ ישראל: "וכן אתה מוצא בבני גד ובבני ראובן, שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוצה לארץ, לכך גלו תחלה מכל השבטים. שנאמר: "ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה, (דברי הימים א, ה) ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל מקניהם...".[20] על פי מדרש זה, לא מדובר בהמשך ישיר של הישיבה בארץ אלא בלא פחות מפרישה מאחיהם הנוחלים במקום השכינה. פרישה זו הובילה לקלוקלים רבים שבגינם גלו ראשונים מהארץ.

אם כן עולה השאלה ביתר תוקף כיצד עבור בצע כסף בחרו בני גד ובני ראובן להתנחל במקום שהוא לא ממש ארץ ישראל ולהסתכן לדורות בפירוד מאחיהם יושבי ארץ השכינה?

הטעם הנעלם בברכת משה

בברכת משה לשבטים מתגלה צד נוסף שלדעתי שופך אור על פרשתנו. בין שאר השבטים מוצא משה לנכון לברך גם את שבט גד. הוא מברך אותו על נחלתו הרחבה בעבר הירדן ההולכת ומתרחבת: "ולגד אמר ברוך מרחיב גד" הוא מציין את גבורתו וכוחו שבגינו לא נרתע גד מלשבת בעבר הירדן המרוחק מעיקר הישוב של ארץ ישראל: "כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד" ובסוף דבריו אף משבח אותו על כך שיקיים את דבריו, יאסוף את מפקדיו ויצא כחלוץ לכבוש את הארץ: "ויתא ראשי עם, צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל". אלא שבין הדברים מוסיף משה את הטעם לכך ששבט גד רצה לשבת בעבר הירדן: "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחקק ספון" – גד שם את עינו על הראשית, על המקום הראשון שכבשו ישראל, מטעם פשוט – כי שם משה (המחוקק) עתיד להיקבר.[21] טעם זה שונה לחלוטין מהטעם המוזכר בספר במדבר. שם כאמור, הדאגה למקנה הרב שברשות השבט היא הסיבה לנחלה זו. כיצד מתיישבים הדברים?

במאמר לפרשת פנחס התבאר שלמשה, מכוח מידת הענווה שלו, היתה שאיפה לתקן את כל העולם ולהאיר עליו את מאור השכינה. מידה זו באה לידי ביטוי בכך שקירב את הערב רב, נשא את ציפורה ולבסוף לא נקבר בארץ שהיא המיוחדת לעם ישראל בלבד.[22] ניתן לבאר שההשתוקקות לנחול ליד קברו של משה היא גם תוצאה של שאיפה עמוקה לתיקון העולם. לכן בחרו בנחלה זו שהיא גם בבחינת ארץ ישראל וגם מעניין חוץ לארץ היא הנחלה המתאימה להשפיע גם על העמים האחרים.[23]

על פי זה ניתן להבין גם את שאיפתם הכלכלית בספר במדבר באור אחר. על ישראל להיות עם חזק ובעל כוח שיוכל להשפיע בעמים. עדות לכך מצאנו בבקשת ה' לקחת רכוש ממצרים. ישראל מצווים לקחת ממון רב כדי לקיים את ההבטחה לאברהם אבינו שישראל לא יהיו עוד עם עני ורש אלא עם מרכזי ומשמעותי בתרבות האנושית.[24]

יש להוסיף לזה את דברי הירושלמי שלמרות מרחביו העצומים אין עבר הירדן נחשב כ"ארץ זבת חלב ודבש" לעומת שאר ארץ ישראל. הוא מקום גידול מקנה ולא מקום חקלאות.  הראי"ה מבאר[25] בעין איה שהחקלאות בונה את החיבור אל הארץ. החקלאי עוסק הרבה ומתחבר למקומו הפרטי. לעומת זאת העוסק במסחר מתחבר לאנשים השונים ואל מקומו הוא פחות מחובר. לכן מתאים הוא הדבר שהשאיפה לנחלה זו הראויה לגידול מקנה ובקר ולא לעבודת האדמה מתאימה לאותם השבטים שהרצון להשפיע על העמים, על ידי העושר והרכוש, היא נחלתם.

אור חדש על תוכחת משה

לפי זה ניתן להבין עד כמה מסוכנת היא בקשתם. משה מבין היטב שלא מדובר רק בבקשה לנחול מקום צדדי כחלק מהארץ למטרות כלכליות אלא באידאולוגיה עמוקה. משה יודע היטב שהרצון לנחול את אותו המקום הרחוק מהארץ, הקרוב להשפעה על העמים, עלול להוביל להשפעת העמים עליהם, לריחוק מאחיהם ומקלקול תרבותי כשם שאכן התרחש ברבות השנים.[26]   

לכן הוא יוצא בתוקף כנגד בקשתם. בדבריו הוא מציין את הבעיות שיכולה בקשה זו לעורר: א. בעקבות נחלתכם בעבר הירדן בני גד ובני ראובן עלולים להיפרד מהאחווה ומאהבת אחים: "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?". בנוסף יש לחשוש שהדבר יפחיד את עם ישראל מלרשת את הארץ: "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ה' "? ועוד הדגיש שעבר הירדן המערבי היא הארץ היחידה – "אשר נתן להם ה'!". הוא רומז להם שבהעדפתם לנחול מקום שהוא יוצא מקדושת הארץ המקורית יש בעיה שהרי זאת לא הארץ שנתן ה' ושם לא ישכון. מי כמוהו יודע שגם עבר הירדן חשוב ויש צורך לחבר בין קדושת הארץ לשאר העמים אך הוא הרבה פחות חשוב מארץ ה' – שם עיקר ישראל יושבים, שם נמצאת השראת השכינה בבית המקדש.[27]   

בני גד ובני ראובן הבטיחו שיצאו חלוצים לפני בני ישראל – הם יסירו את חשש המלחמה ויהיו מעורבים בישראל על ידי שימסרו את הנפש עבורם: "ויגשו אליו ויאמרו גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו, ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם וישב טפנו בערי המבצר מפני ישבי הארץ, לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו,  כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה".

אך עדיין משה לא מתרצה כי את עיקר הבעיה הם לא הבינו. עליהם להבין שהמלחמה שהם הולכים לקיים היא לא רק "לפני ישראל" - כדי למצוא לישראל נחלה, אלא כדי למצוא מקום ומנוחה לשכינה המופיעה בארון הברית – להילחם "לפני ה'". מגמה זאת צריכה ללוות אותם בכל מעשיהם ואם ילחמו וימסרו את הנפש עבור הארת השכינה שתתגלה בעבר הירדן המערבי הרי שגם נחלתם תתברך מזה ותתעלה ממדרגת חוץ לארץ להיות בעצמה לפני ה'[28]: "ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' עד הורישו את איביו מפניו, ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשבו והייתם נקים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה', ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם, בנו לכם ערים לטפכם וגדרת לצנאכם והיצא מפיכם תעשו".

בני גד ובני ראובן הבינו הפעם את המסר ושינו את לשונם: "ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמר: עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה, טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד, ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדני דבר".

חז"ל הוסיפו שבתחילה בני גד ובני ראובן הקדימו את הטיפול בילדיהם לטיפול במקנה ובבהמות. משה תיקן אותם שיש להקדים את הילדים ורק אחר כך להתעסק בכסף ולכן בדבריהם האחרונים הזכירו קודם את הילדים. לדעתי הקדמת הילדים וההבנה שעיקר המלחמה היא עבור השראת השכינה קשורות זו לזו – יש להקדים את האיכות על הכמות. את העיקר על הטפל. את הערך של מציאת מקום לשכינה על פני התנחלות ישראל בלבד, את עולם הרוח הפנימי, את החינוך וגידול הדור הבא על פני העושר, ההשפעה וההצלחה הפונה אל העמים שמסביב.

נחלה מבוהלת

לאחר שבני גד ובני ראובן שינו את לשונם משה מצווה בפועל למנהיגי הדור לתת להם את נחלתם במידה ויעמדו בתנאי בסיום המלחמות: "ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות לבני ישראל, ויאמר משה אלהם אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה לפני ה' ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחזה". אלא שבני גד ובני ראובן מתעקשים לקבל כעת את הנחלה[29]: "ויענו בני גד ובני ראובן לאמר: את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה: נחנו נעבר חלוצים לפני ה' ארץ כנען ואתנו אחזת נחלתנו מעבר לירדן". משה מסכים לדרישתם, נותן להם את הנחלה ומצרף את חצי שבט המנשה לנחלתם.[30]

מדוע התעקשו בני גד ובני ראובן לקבל את הנחלה כבר עכשיו? המלבי"ם מבאר שהם טענו שאם לא יקבלו כעת את נחלתם הם ילחמו שלא לשם שמיים אך לאחר שכבר קבלו את הנחלה ממשה הרי שלא יהיו להם עוד פניות חומריות.

אמנם ה'שם משמואל' מבאר שביסוד הדברים עמד כאן דיון עקרוני מאוד.[31] משה רצה לתת להם את הנחלה רק לאחר שיכבשו את עבר הירדן המערבי כדי שנחלת עבר הירדן שהיא מחוץ לארץ תהיה רק כהמשך לנחלה בארץ. רק כך קדושתה תהיה גמורה כקדושת הארץ[32] וכמו שאמר משה: "והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה'". שכן התפשטות קדושת הארץ היא רק לאחר ירושת הארץ הבסיסית: "והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם וירשתם גוים גדלים ועצמים מכם" ורק אז: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבלכם". ולכן יצאה ביקורת על דוד המלך שכבש את סוריא לפני שהוריש את היבוסי שבירושלים וממילא אין דינה של סוריא כדינה של ארץ ישראל.[33] טעם הדבר הוא שלפני שיש להרחיב את הקדושה החוצה יש לבסס את השלטון בבית פנימה. הדבר בולט במיוחד במקרה של דוד – שירושלים שהיא לב הארץ לא נכבשה בעוד דוד הפליג למקומות רחוקים.

נמצא, שאם היו מקשיבים בני גד ובני ראובן למשה והיו נוחלים רק לאחר ההתנחלות בארץ הרי שעבר הירדן היתה ממש כקדושת הארץ. אלא שהם לא המתינו ובחיפזון התעקשו לנחול מיד. מי יודע כיצד היתה ההיסטוריה מתנהלת אם היו מקשיבים לעצתו של משה, מי יודע אם הפירוד, החטאים והמלחמות לא היו נמנעות אם היו בוחרים שנחלתם לא תעמוד בפני עצמה ותישאר רחוקה מארץ ישראל אלא תהווה המשך ישיר של התנחלות מתוך ההתבססות של האומה במקום השכינה. על כך, לפי חז"ל, אמר הפסוק: "נחלה מבוהלת בראשונה – ואחריתה לא תבורך". הבהלה והחיפזון לנחול את המקום גרם לאותו הניתוק מקדושת הארץ מה שהוביל לקלקול ולגלות בסופו של דבר.[34]

בימינו, כשב"ה אנו רואים את ההשפעה האדירה של העם הקטן היושב בציון שכנגד כל הסיכויים עומד במרכז ההשפעה העולמית אנו צריכים להיזכר בדברי משה ולדעת שאמנם שאיפתם של בני גד ובני ראובן להיטיב לכל תושלם בסופו של דבר ועמינו יהיה לנס לעמים רבים, אך דבר זה יתקיים כראוי רק לאחר שיתבססו סגולותינו הרוחניות והלאומיות. אין לנו להיות פזיזים ולאחוז בעושר, ביכולות ובכישרונות שזכינו להם על ידי ההשגחה העליונה אלא ללכת לפני ה', למסור את הנפש על השראת השכינה בחיינו ורק ואז יצא הדבר בצורה הראויה ו"מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".[35] במהרה בימינו.

[1] כך על פי חז"ל שמקנה זה ניתן לבני גד ובני ראובן על ידי הקב"ה בעקבות מלחמת מדין.

[2] כך על פי חז"ל.

[3] כך לדעת האבן עזרא על תהילים פרק קלו וכן לר' אליעזר אשכנזי בספר מעשי ה' פ"י וכן נראה לעניות דעתי בירושלמי שלא הכליל את עבר הירדן המזרחי בכלל "ארץ זבת חלב ודבש". אמנם הרמב"ן בבמדבר כא, כא, נראה שחולק על זה.

[4] סיפרי.

[5] דברים יא.

[6] אור החיים הקדוש ומלבי"ם בפרשתנו.

[7] עיין אור החיים: "אשר נתז להם ה'. "נתכוון גם בזה כנגד מה שנתכוונו במאמר אשר הכה ה' וגו' לומר שדין הארץ יש לה, אמר להם שעל כל פנים יש הפרש בין הארץ אשר הם באים שמה מארץ אשר הם רוצים, כי הארץ נתן להם ה' מה שאין כן ארץ סיחון ועוג אינה בכלל ארץ שנתן ה' לאברהם, וכדתניא (ספרי ח"ב רצט) וזה לשונם "לתת לך" פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך, והגם שסברא זו סברת ר' שמעון אבל תנא קמא דורש דרשה אחרת, מדרבי שמעון נשמע לתנא קמא כי מן הסתם אינם חולקים בעיקר הדבר אם ארץ סיחון ועוג היא בכלל מה שנתן ה' לאברהם אם לאו. גם מצינו שאמרו רז"ל (במד"ר פ"ז) בעשר קדושות שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה, וכן אמר הכתוב (יהושע כ"ב) אם טמאה ארץ אחוזתכם, הא למדת שיש הפרש בין ארץ סיחון ועוג לארץ ישראל, ואפשר כי מטעם זה לא היה בדעת משה לחלקה לשבטים והיה חפץ שיהיו כל ישראל בארץ אשר נתן ה' להם להיותה יותר קדושה, ועיין בפרשת דברים (ג' י"ג) בפסוק ההוא יקרא ארץ רפאים".

[8] אמנם שם יש לעיין אם כוונתו שהגדרתה כארץ טמאה השייכת לחוץ לארץ היא טעות שבני גד ובני ראובן טעו בה או שזו היא כוונתו. עיין רש"י שם שמשמע כדרך הראשונה ועיין במצודות דוד שנראה ממנו שזו טעות.

[9] במדבר רבה פרשה ז' , ח "אֶרֶץ כְּנַעַן מְקֻדֶּשֶׁת מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, אֶרֶץ כְּנַעַן כְּשֵׁרָה לְבֵית שְׁכִינָה וְאֵין עֵבֶר הַיַּרְדֵּן כָּשֵׁר לְבֵית שְׁכִינָה". ומסתפק הרש"ש שם האם בזמן היתר הבמות יש היתר להקריב בבמה בחוץ לארץ.

[10] הרד"ל על במדבר רבה כתב שמסתבר לו שטעמם של חז"ל הוא משום שנקראה ארץ זו "ארץ טמאה".

[11] לאחת הדעות בירושלמי ביכורים פ"א שנחלקו שם בטעם הדבר ועיין עוד לקמן.

[12] יהושע כב.

[13] עיין הערה 9 ואכמ"ל.

[14] שופטים פרק יב. עיין מצודות דוד פס' ד': "כערך הפחותים שבבני אפרים, כן אתם בני גלעד נחשבים בתוך בני אפרים ובתוך בני מנשה, ואפילו המכובדים שבכם נחשבים בעיני כל בני יוסף כהפחותים שבבני אפרים ".

[15] אמנם יש להאריך בעניין זה ואין כאן המקום.

[16] שמואל א' פי"א.

[17] עיין מלכים א' פרק כב'. 

[18] עיין במדבר פרק לה, רש"י ורמב"ן.

[19] עיין ילקוט ראובני דברים: "אין מביאין בכורים [מעבר הירדן] דחוצה לארץ שלא לתת מקום לסטרא אחרא... והיינו פלוגתא דחכמים בעבר הירדן משום דעבר הירדן אינה כל כך בסטרא דקדושה, ותדע דהא ביה הוי שלשה ערי מקלט ובכל ארץ ישראל תלתא, משום דאית לסטרא ההוא קצת חלק ביה נפישי רוצחים, ומשום הכי אמר רבי יוסי הגלילי אין מביאים בכורים ממנו..."

[20] תנחומא מטות ז.

[21] כך על פי רש"י, רמב"ן ועוד.

[22] עיין שם שהובאו מקורות רבים לנקודה זו.

[23] עיין בביאור הגר"א למגילת איכה ביאר שג' ארצות שבארץ ישראל (יהודה, הגליל ועבר הירדן) הם מכוונות כנגד נשמה, רוח נפש. המדרגה הנמוכה ביותר היא הנפש שהיא הצד הטבעי המשותף גם לאומות העולם. חז"ל אומרים שאת העושר קבלו ממלחמת מדין – אולי בעקבות ההצלחה למגר אותם לא פחדו מהשפעות שליליות מצד העמים.

[24] עיין עין איה ברכות פרק ראשון קיד. ועיין אורות הקודש רצח' שעצם השאיפה הקניינית יש בה רצון עמוק להטביע את חותם האדם על המציאות אלא שפעמים רבות תביעה זו מאבדת כל פרופורציה ושוכחת את יסודה.

[25] עין איה על מסכת ביכורים.

[26] שכן כל דבר, אפילו דבר טוב, כשהוא יוצא מהאיזון שלו הוא עלול להיות להביא לבעיות חמורות. וכן העושר וההשפעה החוצה – הוא דבר טוב אך רק שהוא על בסיס עולם רוחני מוצק. עיין מהר"ל נתיב העושר: ...וזה שאמרנו כי דבר שהוא תוספת נחשב לחסרון, ובפרט העושר שהוא ריבוי קנינים, ודבר זה הוספה בלבד, לא כמו החכמה והגבורה שאין בו ריבוי והוספה... ולפיכך בני גד וראובן שהיה להם רבוי קנינים בחוץ לארץ, אין זה כסדר שנתן השי"ת לישראל, כי לפי הסדר ראוי שיהיה לישראל הארץ שנקראה ארץ ישראל, וכאשר בשביל אהבת הממון בחרו בחוץ לארץ, דבר זה הוא עושר שלא כסדר הראוי, ולכך נאבד העושר קודם שאר ישראל. ועוד שהיה ראוי להם שיהיה להם חיבור עם שאר ישראל, ולא שיהיו פורשים מאחיהם, לכך גלו קודם, ונאבד העושר שלהם..."

[27] עיין אור החיים על המקום.

[28] עיין אור החיים הקדוש פס' כב'. יש לציין שלדעת המלבי"ם והאברבנל ההדגשה "לפני ה' " באה להוציא את הטעות מלבם שבגבורתם הטבעית ירשו את הארץ ולא על ידי מעשה ה'.

[29] ספורנו, מלבי"ם ואור החיים הקדוש.

[30] בעניין חצי שבט המנשה- לדעת הרמב"ן שבט המנשה צורף מכיוון שהיה מקום גדול מאוד לשכן שם עוד שבטים ומשפחות אלו מבני מנשה היו מעוניינות להצטרף. לדעת החזקוני על פי חז"ל הפילוג שבשבט מנשה מבטא איזו חיסרון שורשי של בני יוסף מבני יהודה שהתבטא כבר בימי יוסף ואחיו. חיסרון זה הוביל לאיזה פילוג פנימי בתוך השבט ולכך שחלק מבני מנשה ינחלו בעבר הירדן המרוחק משאר הארץ. לדעת הנצי"ב בני מנשה נשתלו בעבר הירדן כדי לחזק את התורה ואת הרוחניות במקום זה המרוחק מעבר הירדן המערבי. אמנם מכיוון ששבט מנשה רצה בעיקר את ארץ ישראל רק חלק ממנו נשלח להוות גשר לקדושת הארץ.

[31] במדבר, מטות תרפ"א: "ויש להבין מה היה טעמו של משה רבינו ע"ה מעיקרא שלא יתן להם עד אחר שישובו ולא מקודם לכן, כי אין סברא לומר שחשש שמא לא יקיימו תנאם ואף על פי כן יחזיקו בארץ, שהרי היה ביד ישראל להכריחם... ועוד יש לדקדק מה תועלת היה במה שהמתינו גם שבע שחלקו... ונראה דהנה עבר הירדן אינה כשרה לבית שכינה כבספרי, ואיננה קדושה לגמרי כמו ארץ ישראל, ובספר יהושע כ"ב אם טמאה ארץ אחוזתכם. ואף דכתיב כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה, ובספרי דכל מקומות מחוצה לארץ שיירשו ישראל יהיו קדושים בקדושת ארץ ישראל, וכן ברמב"ם וברמב"ן, שכל מקום אשר ירצו לכבוש בארץ שנער וכו' יהיה שלהם והמצוות כולן נוהגות בהם, כי הכל ארץ ישראל, ואם כן יש לשאול למה נופל מזה עבר הירדן. ויש לומר משום דנכבשה קודם ארץ ישראל, והיינו טעמא דסוריא... אבל עבר הירדן שהיה מוכרח לכבוש מקודם, שהרי לא נתן אותם סיחון לעבור, למה לא תקדש כמו העבר המערבי, ויש לומר דאף דהכיבוש היה מוכרח להיות קודם ארץ ישראל, מכל מקום בחלוקה ובישיבה היה צריך להמתין עד שיתחלק ויתברר העבר המערבי מקודם. ומעתה יובן טעמו של משה רבינו ע"ה שלא רצה ליתן להם את הארץ עד שיתקיים התנאי מקודם, כדי שתתקדש בקדושת ארץ ישראל לגמרי... ובזה תובן גם התועלת שלא ישובו לביתם עד אחר החילוק, כדי לתקן בצד מה שתהיה ישיבת העבר המערבי מקודם, ואף שהחילוק מוקדם בעבר המזרחי, בישוב יוקדם על כל פנים העבר המערבי, דכל מה שהיה אפשר להם לתקן תקנו.

[32] כפי שנכתב בתחילת המאמר – מכיוון שהיתה הוראה אלוהית לכבוש את הארץ אין דינה של עבר הירדן כסוריא אך סוף סוף מעצם זה שבני ראובן וגד לא המתינו גרעה מעט הקדושה בכל אופן.

[33] עיין תוס' גיטין ח. : "אבל בספרי מפרש טעם אחר בסוף פרשת והיה עקב דמשמע לפי שלא היתה עדיין כל א''י כבושה כדאמר התם סמוך לפלטורא שלך לא הורשת פירוש יבוסי שהיה סמוך לירושלים ואתה הולך וכובש ארם נהרים וארם צובה אבל אחר שכל א''י כבשוהו דריש התם מדכתיב (דברים יא) כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם וגו' שכל מה שהיו כובשים מחו''ל היה קדוש ואפילו יחיד".

[34] מתאים הדבר שראובן שהואשם בחיפזון מאהל בלהה לאהל אמו יאשם בכך. התכונה המדלגת אל העתיד הגדול שגרמה לו למחות עבור כבוד אמו היא שגם שיחקה תפקיד בפרשייה שלנו ואכמ"ל. עיין עין איה שבת ב' פרק חמישי. 

[35] עיין ב'אורות הקודש' חלק ג' עמ' קצ'. שם מבאר הראי"ה שישנם שני סוגי נחמות – יש את הנחמה העמוקה – שלא מתפשרת עם תנאי המציאות בהווה ושואפת לתיקון הרוחני השלם, ויש את "הנחמה המהירה" המסתפקת בתיקון החברתי והמעשי של העולם ולא מביטה אל על לתיקון ועילוי רוח האדם. בסוף דבריו קושר הרב את סוגיה זו לפרשתנו: "הנחמה המהירה היא מדת ראובן שנטל נחלה מבוהלת בעבר הירדן, והיה ראש לגולים. אמנם גם שם חלקת [מחוקק] ספון והיינו משום דלא סליק מחשבתיה באתריה, והוא בשביל כך אינו מקושר עם הזמן, והמלכות והכהונה יש להם קשר עם הזמן, והם מעלים אותו על ידי נגיעתם בו".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.