'אִתָּם' או 'עִמָּם'

כעסו של הקב"ה על הליכתו של בלעם עם שרי מואב - כנאמר (במדבר כב כב) "ויחר אף אלקים כי הולך הוא" - צריך בירור. הרי לכאורה הקב"ה בעצמו אישר לבלעם להצטרף אליהם כנאמר (שם כב כ) "ויבוא אלקים אל בלעם לילה, ויאמר לו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה". יש מפרשים (רמב"ן, בעלי התוספות, ספורנו, אוחה"ק ועוד) המבארים שכעסו של הקב"ה נבע מכך שבלעם הלך לדעתו ולרצונו ולא על מנת למלא את ציווי ה' ממנו, וכדבריו של אוהח"ק שם: "טעם שחרה אף ה' בו שלא אמר בבוקר לשרי בלק שה' נתן לו רשות ללכת (אלא)... הליכתו מרצונו, ולא הוצרך לרשיון עליון והוא שנאמר - כי הולך הוא, לזה חרה אפו בו". אך הנצי"ב (שם ובעוד מקומות) מבאר, שאישורו של הקב"ה לבלעם להצטרף לשרי בלק היה "קום לך אִתָּם" אך לא 'עִמָּם' ואילו בלעם הלך עמם כנאמר "ויקם בלעם בבוקר... וילך עם שרי מואב". ויש להבין מהו ההבדל בין 'אִתם' לעִמם' בין 'אֶת' ל'עִם'.
מבאר הנצי"ב (במדבר יא יז, כב כא, בראשית כב ג ועוד) "אע"ג שאתו ועמו משמעות אחת, מכל מקום יש הבדל קליש (קטן, קלוש) בין שתי הלשונות: שעמו - משמע יותר השתוות מלשון אתו", "אתם משמעו שלא בהשתוות ובהתרועעות", "משמעות עמו - בדעה אחת", "נתבאר ההבדל בין אתו לעמו, דעמו משמע יותר השתוות והתרועעות יחדיו מלשון אתו".
אם כן, הליכה 'עִם' מישהו, היא הליכה מתוך הזדהות ושייכות עמוקה אל אותו אדם שעמו אנו הולכים. אנו מזדהים עם מחשבתו, רצונו, כוונותיו וכו'. אך הליכה 'את' מישהו - היא הליכה ביחד, אך זו הליכה חיצונית טכנית, מסיבות הנצרכות לעניין כזה או אחר, אך בשום אופן לא הזדהות עם מחשבותיו רצונותיו ודרכיו.
ועל כן טעותו של בלעם היתה שלא עמד בציווי ה' ללכת אתם, שלא בהסכמה אחת, אלא לגלות את רצון ה', אך הוא כפר בכך והלך עמם על מנת לקלל את ישראל ולמרוד ברבש"ע.

באדיבות ערוץ מאיר

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.