בני גד וראובן

בקשתם של בני גד ובני ראובן ממשה, להישאר בעבר הירדן המזרחי, כנאמר בפרשתנו (שמות לב ה) "יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן" - נתקלת בתגובתו החריפה ובסירובו המוחלט של משה, בנימוק כפול (שם לב ו-ז) :
א. "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?"- להיכן נעלמה מוסריותכם, האחריות-השותפות והסולידריות החברתית שלכם, לקחת חלק במשימה הלאומית יחד עם כולם?
ב. "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'?" - האינכם מבינים, שאם אתם לא שותפים במערכת המלחמה יכול הדבר להתפרש כפחד וחרדה מפני המלחמה, שאתם גורמים לרפיון ולחולשה בעם ישראל כולו?
ואכן, בני גד ובני ראובן מתעשתים ומתקנים את טעותם הקשה באומרם (שם לב יז-יח): "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל... לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" - לא רק שנשתתף במערך הלוחם, אלא אף נהיה חיל החלוץ ההולך ראשון לפני כולם, ואף לא נחזור לנחלתנו בעבר הירדן עד סיומה של תקופת הכיבוש והנחלה של אחינו בארץ כנען.
ולכאורה, בשלב זה היה אמור להסתיים הסיפור, אך באופן מפתיע, מתחיל שלב חדש בסיפור, שלב ב', בהמשך טענותיו של משה אליהם באומרו להם (שם לב כ-כג): "אם תעשון את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה' למלחמה... ונכבשה הארץ לפני ה'... והייתם נקיים מה' ומישראל... ואם לא תעשון כן, הנה חטאתם לה'." ובתשובתם-הודאתם אליו (שם לב כה-כז): "עבדיך יעשו כאשר אדוני מצווה... ועבדיך יעברו כל חלוץ לפני ה' למלחמה , כאשר אדוני דובר".
מה משמעות הדברים? מה היה חסר בהודאתם הראשונה בטעותם ובתיקונה, בהסכמתם להילחם "לפני בני ישראל" - חיסרון שאליו נזעק משה - עד שאמרו לו שיעשו "כאשר אדוני דובר"?
מבאר בעל 'הכתב והקבלה' (שם לב כ) "כי הם אמרו 'ואנחנו נחלץ לפני בני ישראל'... הנה ביארו דעתם הנכונה וההגונה, לבלתי צאת מקו היושר והמשפט אשר יחויב (מבחינה מוסרית, בשותפותם החברתית), יסבלו גם הם טורח ועמל בסכנת המלחמה כאחיהם, ולא שירשו ארץ בלי עמל ויגיעה... אך לא יספיק... היותכם עושים כן בעבור היושר המדיני (החברתי-ציבורי) והכללי.. (אלא) צריך שיתווסף בו עוד תנאי, והוא שכשיעבור כל חלוץ מכם, לא יהיה לפני בני ישראל גרידא (בלבד), אלא לפני ה'-לעשות רצונו, ולא מפני היות הדבר מוסכם (רק) מן השכל וסברה אנושית, כי אם (אלא) יניע אתכם חיובכם להכניע (להיכנע) לפני ה' שאמר לעשות כן ונעשה רצונו, הנה בזה האופן תהיו נקיים בפעם אחת מה' ומישראל,שתעשו עיקר-בעצם וראשונה מהנקיון המתחייב מצדו יתברך, וממנו לישראל, ואז תהיה לכם לאחוזה לפני ה'... לכן השיבו ואמרו - 'עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה... לא כאשר אמרנו מקודם 'לפני אחינו בני ישראל', כי אם על האופן שאדוני מצוה-שהיא 'לפני ה'', והוא דרך נכון בישוב המקראות ויסוד גדול בעבודת ה'"...
אם כן, המלחמה על ארץ ישראל אינה מלחמה טבעית אנושית רגילה שמטרתה היא רק השגת ביטחון ותפקוד של חיים נורמליים, ומכאן גם ברור, ששותפות הלוחמים במלחמה אינה רק מסיבה מוסרית טבעית כשותפות חברתית וסולידריות ציבורית, וסברה אנושית המובילה לשותפות של כולם במערך הלוחמה, וכמאמר הכתוב-"לפני בני ישראל" - אלא, המלחמה על הארץ היא מלחמה אלוקית - "לפני ה'," המבררת ששותפותם של הלוחמים בשדה הקרב נובעת מרצון ה' לשתף את כולם בסילוקם של אויבינו הנלחמים בה' אלוקי ישראל ובכך 'יוצרים' קיר של רשע בעולם, קיר שאינו מאפשר הופעת השפע האלוקי בעולם, עד שבירתו על ידי הריגתם והכאתם. וכדבריו של הרב קוק (עולת ראיה עמ' פב) "כשהרוח החשוך, השורש הפורה של הזדון, הטומאה והרשעות, מתכנס אל תוך הלב של המונים גדולים,הרי הוא מחולל נוראות להפסיק את החדירה של אור הקדושה האלוקית... הרי הם נעשים קיר ברזל להפסיק את האורה העליונה, ולהחזיק על ידי זה את העולם במחשכים.. ובשביל כך יד ה' היא נטויה להכות את הגויים הרבים... אמנם המלכים (מנהיגי הרשע) להם אין תקנה אלא הריגה, מחית השם ואיבוד מן העולם".

באדיבות ערוץ מאיר

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.