וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת

מצוות ציצית, שאנו מצטווים עליה בפרשתנו, היא מצווה מיוחדת. מלבד מצוות המילה החקוקה בבשרנו, אין עוד מצווה המלווה את האדם בכל יום ויום ומתהלכת עמו בכל מקום, כמו מצוות הציצית. גם פרשיית הציצית עצמה מלווה אותנו בכל יום ויום, בוקר וערב, כחלק מפרשיות קריאת שמע. הלילה הוא אמנם לא זמן חיוב במצוות ציצית משום שאין "וראיתם אותו" בלילה, ולמרות זאת נאמרת פרשת ציצית גם בערב, מפני שבסיומה מופיעה מצוות זיכרון יציאת מצרים.

יש להתבונן בדבר: מה הטעם לכך שפרשיית ציצית נאמרת בלילה שאינו זמן ציצית? מדוע תיקנו רבותינו את זיכרון יציאת מצרים דווקא בפרשה הזו? הרי לכאורה ישנן פרשיות אחרות בתורה המרחיבות ומאריכות בעניין זיכרון יציאת מצרים, וישנן פרשיות העוסקות כולן ביציאת מצרים, ומדוע נבחרה דווקא פרשיית ציצית המזכירה את יציאת מצרים רק כנספח, בפסוק האחרון של הפרשה?

התבוננות בפרשת ציצית עצמה מעלה קושיות נוספות. בפסוקים אנו מוצאים שלוש חזרות וכפילויות, הדורשות הסבר:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹקֵיכֶם. אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם[א]. 

בתחילת הפרשה נאמר "ועשו להם ציצית" בגוף נסתר, ולאחר מכן נאמר בשנית "והיה לכם לציצית" בנוכח. בנוסף, גם עניין הזיכרון והעשייה של המצוות נאמר פעמיים: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם", וכן- "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי". לבסוף ישנה כפילות במילים "אני ה' אלוקיכם" המופיעות בראשיתו ובסיומו של הפסוק האחרון של הפרשייה. מה עניינן של הכפילויות הללו?

על מנת להשיב על הקושיות הרבות שהצבנו כאן, נתבונן בעומקה של פרשת ציצית וננסה לעמוד על מהותה. את הדברים נבאר על בסיס פירושו של האדמו"ר האמצעי בספרו 'אמרי בינה', ב'שער הציצית', המסביר בעמקות ובאריכות גדולה את מצוות הציצית.

לָבָן וּתְכֵלֶת - חֶסֶד וְדִין

הכפילות בפסוקי פרשת הציצית אינה הכפילות היחידה ששייכת למצוות הציצית. גם מן הפן המעשי מתגלה כפילות בציצית, בצבעי התכלת והלבן שבה[ב]. כך מסביר הרמב"ם את הפסוקים "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת"- שישנם כאן שני ציוויים שונים. לא נצטווינו על ציצית שיש בה תכלת ולבן, אלא - ראשית נצטווינו על ציצית לבן, ושנית, נצטווינו לשים פתיל תכלת על הלבן. הרמב"ם אף אומר, שלכאורה על פי פשט הפסוקים היה מקום לומר שישנם כאן שתי מצוות עשה נפרדות, אך אף על פי כן התורה עצמה כוללת את שתי המצוות להיות אחד- "והיה לכם לציצית"[ג]. מה עניינן של שתי המצוות הללו - לבן ותכלת שהופכות להיות אחד? ובכלל מהו עניינם של הצבעים הללו, הלבן והתכלת?

חז"ל מבחינים בין גווני האש השונים שבלהבה. האש הפנימית צבעה הוא בין הכחול לשחור. חז"ל משווים בין כחול לשחור[ד], עד שיש אומרים שהכחול הוא ממש צבע שחור[ה]. המונח 'שְכוֹל' הוא העירוב שביניהם. האש הכחולה היא בעלת טמפרטורה גבוהה והיא זו ש'אוכלת' ו'מכלה' הכול, כמו שאומרים חז"ל- "אשא תִיכלא דאכיל ושצי"[ו]. גם צבע התכלת הוא מלשון כיליון ואכילה. לעומת זאת, האש החיצונית היא אש לבנה-צהובה. אש זו היא האש המאירה ולא האש האוכלת[ז].

החלוקה בין הצבע הלבן לצבע התכלת היא החלוקה בין חסד לדין. הלבן הוא צבע שמרמז על חסד ואהבה. כולו טוב ללא שום קפידא- "אם יהיו חטאיכם כשנים- כשלג ילבינו"[ח], לכן צבע זה שבאש מאיר את העולם. לעומת זאת, צבע השחור-התכלת מרמז ליראה ולמידת הדין. התכלת הוא מלשון 'מלכות', המטילה אימה ויראה. במצוות הציצית התורה מצווה שהבגד שאנו לובשים יהיה קודם כל חסד ואחר כך דין. רק בסדר הזה הם הופכים לאחר מכן להיות מצווה אחת, כדברי הרמב"ם.

בעיון מעמיק, ניתן לראות בדברים הללו את אחד היסודות הפשוטים של פנימיות התורה- חסד שעל גביו יש דין, ועל ידי קו האמצעי הם הופכים להיות לדבר אחד. אין כאן שני צדדים נפרדים, אלא שניים שהופכים לאחד. קודם יש חסד ועל גביו יש דין. אולם אין די בכך, שהרי אם היה רק חסד ודין, הדין היה דין קשה, לכן יש צורך שתהיה התכללות ביניהם.

האדמו"ר האמצעי דורש באריכות שמי שרצה רק דין היה קורח. לעומת הכהן שהולך בבגדי לבן, "איש חסידך"[ט], שהכול מתגלה בו בטוּב, קורח רצה טלית שכולה תכלת[י]. אולם כאמור התורה מורה שאין כאן שתי מצוות נפרדות, אלא התכלת נכלל בתוך הלבן, ולעולם לא עומד לעצמו- "והיה לכם לציצית".

תְּכֵלֶת דּוֹמֶה לְיָם

לפי דברי האדמו"ר האמצעי, המילים "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם" מכוונות לפתיל התכלת, שהרי הפסוק אומר "אותו"[יא]. הראייה והזכירה שייכות כאן לפתיל התכלת על רקע הלבן. לעומת זאת, הפסוק "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי", שייך דווקא לצבע הלבן ולא לתכלת. האדמו"ר האמצעי מדקדק, שבפסוק הראשון נזכרות המצוות כמצוות הוי"ה, "וזכרתם את כל מצוות ה'", לשון נסתר, לעומת לשון "מצוותי" שבפסוק בשני. צבע התכלת מזכיר לנו את מידת הדין, כביכול הקב"ה אינו נוכח ואין לנו דיבוק בו. המשך הפסוק הוא ראיה לדברים הללו, כפי שנאמר לאחר מכן- "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". כלומר, ראיית התכלת מתייחסת למצב שיש בו תירה וזנות אחר העיניים. אם כן, הפסוק הראשון מתייחס למי ששרוי במצב של חטא- "אשר אתם זונים אחריהם", לכן מצוות ה' עבורו היא דבר רחוק. מנקודת מבטו, הקב"ה כביכול אינו נוכח בתוך המציאות. על זו הדרך ניתן לדרוש את הסיפא של הפסוק "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"[יב], שכשהאש שחורה, מכלה ושולטת, האדם השרוי בתוך חיזו דהאי עלמא, "אשר אתם זונים אחריהם", והוא מאמין בה' אך אינו דבוק בו ואינו מואר מחסדו.

התכלת היא מידה אלוקית שמזעזעת את האדם ומטילה עליו אימה, כפי שנאמר במלך "שתהא אימתו עליך"[יג], על מנת ש"לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". על ידי צבע התכלת האדם זוכה שתחול עליו יראת שמים, וכך הוא יכול להידבק בה' באמת. הפסוק אומר בהמשך- "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי", "מצוותי" בלשון נוכח, כביכול הקב"ה חוזר לדבר אלינו. בתחילה האדם רחוק ושרוי בעולם הזה, ואף הקב"ה רחוק ממנו. אבל לאחר מכן, על ידי צבע התכלת ועל ידי ההיזכרות ועשיית המצוות, נעשה האדם דבק בה' ממש. "מצוות ה'" הופכות להיות "מצוותי".

חז"ל אומרים: "תכלת דומה לים וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד"[יד]. התכלת, הים והרקיע הם אופני ההתגלות של הקב"ה כלפי חוץ. פתיל התכלת נמצא בתוך המציאות, כפי שהים הוא מציאות ממשית בעולם הזה, ואף נמוך יותר מהיבשה. "תכלת הדומה לים" הוא גילוי אלוקות בתוך המציאות, מפני שהוא דומה לרקיע- שמים, והשמים הם ההתגלות האלוקית בתוך הארץ, "השמים מכון שבתך"[טו].

פתיל התכלת הוא ביטוי לירידה למטה, אל הארץ. אולם אין זו ירידה אל החטא, אלא זוהי ירידה בכדי להימנע מהחטא, כפי מה שנאמר על לעתיד לבוא, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"[טז], שבתוך המציאות עצמה תהיה דבקות אלוקית. ידוע אף מה שדורשים בחסידות על המילים "ומלאה הארץ"- שאפילו לארץ תהיה דעת אלוקים, שיהיה חוט של תכלת יורד עד לתוך הארציות, "כמים לים מכסים".

תְּכֵלֶת וְלָבָן

אם נתבונן ביחס שבין הלבן לתכלת במצוות הציצית, נראה שבעצם יש כאן סדר שמתהפך. מצד עשיית הבגד, בתחילה מופיע רק הצבע הלבן "ועשו להם ציצית"; לאחר מכן- "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", ולבסוף- "והיה לכם לציצית". ההלכה קושרת את התכלת אל הלבן ומצווה בתחילה שצריך להיות בגד לבן. לאחר מכן התורה מוסיפה שעל גבי הלבן יש לשים תכלת, ולבסוף, צריך שהם יהיו אחד. לעומת עשיית הבגד, מצד הזיכרון הסדר הוא הפוך. בתחילה אנו רואים וזוכרים את פתיל התכלת, ומתוכו רואים וזוכרים את הלבן. הלבן בא לאחר הציווי על התכלת, ומגיע מתוך התכלת, "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי".

"תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד", זהו תיאור השתלשלות של ההתגלות האלוקית בתוך המציאות, עד המקום שבו אנו אוחזים בחיזו דהאי עלמא, "אשר אתם זונים אחריהם". אולם מתוך שיש לנו דבקות אלוקית בתוך המציאות, יש לנו חבל וקשר שעל ידם אנו יכולים להתקשר לגילוי אלוקי שלמעלה מן המציאות. כשאנו אוחזים בפתיל תכלת, רואים אותו ונזכרים במצוות ה', אנו מתעלים למקום עליון, שבו הקב"ה לא מרחוק נראה לנו, אלא נוכח. זהו מקום של הלבן שלפני התכלת, שבו הקב"ה בעצמו מתגלה ואומר "למען תזכרו את כל מצוותי". כעת אנו אצלו, דבוקים בו, והוא המדבר אלינו. אם כן, הזיכרון של התכלת הוא בשביל הלבן.

כיצד יש להבין סדר זה- תכלת ולאחריו לבן? בדברי רבותינו אנו מוצאים שני ביטויים על מהות המצוות, המבטאים שתי בחינות במצוות. בלשון אחת אומרים חז"ל שהמצוות הן עצות טובות איך לחיות חיים אלוקיים בעולם הזה- "תרי"ג עטין"[יז]. בלשון אחרת אומרים חז"ל, שרמ"ח מצוות הן רמ"ח אברים דמלכא. לכל מצווה ישנם שתי דרגות של גילוי- התכלת שבה והלבן שבה. מצד מה שהיא מופיעה בתוך העולם הזה- התכלת שבה- המצווה היא עצה. עניין זה בולט ביותר בציצית, כמו שאומר הפסוק הראשון: "וראיתם אותו... ולא תתורו אחרי לבבכם", שהציצית היא עצה מדאורייתא כיצד להינצל מתירת הלב והעין[יח]. מצד בחינה זו של המצווה, המצווה אינה גילוי אלוקות ממש ואף לא דיבוק בו יתברך, אלא מהווה עצה להתנהלות בעולם הזה, כיצד לא ליפול לטומאה. לעומת זאת, מן הצד העליון של המצווה- הלבן שבה- המצווה היא איבר מאיברין דמלכא[יט]. כלומר, כל העצות שיש במצוות מיועדות לכך שנהיה דבקים באיברים דמלכא. הפסוק נוקט בלשון "מצוותי"- כלומר, שאלו לא רק ציוויו של ה' אלא איברין דמלכא, ובאמצעותם נוכל להתעלות למדרגות קדושה וטהרה.

עוֹלָם הַזֶּה וְעוֹלָם הַבָּא

מדברי מרן הרב קוק זצ"ל עולים שלושה הסברים למהותה של התורה[כ]. ההסברה הפשוטה ביותר של התורה מלשון הוראה, שהיא מורה כיצד להתנהג בעולם הזה, ונותנת עצה כיצד להתמודד עם המציאות- "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין"[כא]. לפי הסבר נוסף, עיקר עניינה של התורה, 'תורה דלעילא', שהיא עוסקת בעולם הבא. בעולם הזה "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא"[כב], ואילו בעולם הבא "מחר לקבל שכרם"[כג]. לפי הסבר זה, התורה אינה מורה מהי הדרך, אלא מורה מהו היעד ולאן צריך להגיע. בפרק א' של מסילת ישרים הרמח"ל מרחיב הסבר זה.

מעל לכל זאת, לפי דברי מרן הרב קוק זצ"ל, עומק עניינה של התורה הוא שהתורה מורה איך להביא את כל המציאות למצב השלם האידיאלי. מרן הרב קוק מסביר במאמרו "למהלך האידיאות בישראל", שכל החילוק בישראל שבין עולם הזה לעולם הבא נוצר לאחר חורבן הבית, והתגלה בתורה שבעל פה כשהיא רחוקה ממקורה. לעומת זאת, בתורה שבכתב אין כל חילוק בין עולם הזה לעולם הבא, אלא הם מתגלים כדבר אחד. זו המדרגה שתתגלה לעתיד לבוא, שהינה מדרגה עליונה יותר מהעולם הבא- "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים"[כד].

דרגה עליונה זו של התורה היא המדרגה המתגלה במצוות הציצית. פתיל התכלת הוא ביטוי לעולם הזה, ואילו הלבן הוא העולם הבא. במצוות ציצית נעשים שני הצבעים הללו אחד, ובה מתגלה איך העולם הזה בעצמו מתהפך לעולם הבא. אם היו כאן שתי מצוות נפרדות, לא היה קשר בין הפרוזדור לטרקלין, אך בציצית נעשים התכלת והלבן מצווה אחת, וקושרים בין הפרוזדור לטרקלין. המהפך הזה, שעולם הזה ועולם הבא הם אחד אצלנו, הוא עיקר עניינה של תורה.

בהקשר זה היה אומר הרצי"ה זצ"ל שאמנם אנחנו נמצאים בפרוזדור, אך גם בתוך העולם הזה אנו יכולים להיות מוארים מהאור של העולם הבא. על ידי כך הפרוזדור עצמו הולך ונהפך לטרקלין, עד אשר לבסוף מתגלה שהטרקלין הוא-הוא הפרוזדור בצורתו האמיתית, ואינו משהו אחר. ככל שאנו פותחים את השער, כך הפרוזדור מתמלא אור טרקליני, עד אשר הוא עצמו מתגלה כטרקלין. אז מתגלה ששכר מצווה הוא המצווה עצמה, והמצווה בעצמה אינה רק מעין עולם הבא, אלא עומק העומקים, שהזיו שלו מופיע כשכר בעולם הבא[כה].

כאמור, לפי סדר הפסוקים ולפי סדר עשיית הבגד, הלבן מקדים לתכלת, והוא מהווה את הבסיס לפתיל התכלת שמעליו. לפי סדר זה ניתן להסביר באופן פשוט שלפני הכול מאיר אור אלוקי, "אלוקות בפשיטות", ואילו העולמות הם בהתחדשות - 'לבן בפשיטות ותכלת בהתחדשות'. בתחילה היה הכול מלא אור אלוקי, והחידוש הוא שהאור העליון, הנשגב האלוקי מצטמצם ויורד גם בתוך המציאות והעולמות. זהו הסדר הנורמלי והיסודי מצד המציאות- מן הלבן אל התכלת- מהעולמות האלוקיים האציליים אל הנבראים. אבל ישנה גם מעלה לסדר ההפוך- מן התכלת אל הלבן. לאחר שיורדים לעולם הזה, מצד האדם, מסתבר ש"אלוקות בהתחדשות על גבי עולמות בפשיטות". זוהי מעלה עליונה עוד יותר המתגלה מצד עבודת האדם. בתחילה ישנה עבודה של התכלת, "וראיתם אותו", ולאחר מכן מתעלים למדרגת הלבן. אם כן, מצידו יתברך הסדר הוא לבן ותכלת, שבתחילה הכול אור אלוקי ולאחר מכן הוא יורד לתוך העולמות, "אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות". לעומת זאת, הסדר מצידנו הוא, שבתחילה אנו בעולם הזה מתקשרים אל התכלת, ומתוכו אנו עולים למדרגת הלבן.

האדמו"ר האמצעי מסביר שישנה כאן ירידה מלמעלה למטה, מן הלבן אל התכלת, אך בשביל לעלות למעלה בחזרה צריך להקדים את המטה, שתחילה תכלת ואחריו לבן. מלבד זאת, לאחר הירידה לתוך העולם הזה, מתגלה שהעולם הזה בעצמו, אור התכלת שבו, הוא עליון יותר מהאור הלבן, ולכן הוא שקודם, "וראיתם אותו". סופו של דבר נעשים הלבן והתכלת אחד- "והיה לכם לציצית". כל פירוד ביניהם מעיד על ניתוק מהאור האלוקי, כפי שביקש קורח במחלוקתו, ולכן סופו שירד חיים שאולה, אל השחור, בלי קישור למעלה, אל הלבן.

מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי

לפי פירוש הזוהר הקדוש לפסוק "ועשה לי מטעמים", מבאר בעל התניא, שכאשר אדם אוכל, יש לו שני מיני תענוג בשני מיני מטעמים- מנה ראשונה ומנה אחרונה[כו]. ישנם מאכלים בעלי טעם חריף ומלוח, שהינם עיקר הסעודה, וישנו מאכל מתוק וערב שכולו טוב, הנמס בגוף. גם לאחר שאדם מילא את כריסו בבשר, תמיד יש מקום בכריסו עבור המנה האחרונה המתוקה, לפי הכלל "רווחא לבסומי - שכיחא"[כז]. אולם הפוך, כאשר אדם מילא את כריסו במתוק, הוא אינו יכול לאכול יותר. אפילו אוכלי המן, שטעמו כצפיחית בדבש, קצו במן והתאוו לאכול בשר, מפני שלא יכלו לאכול מתוק יתר על המידה. זאת על דרך דברי שלמה המלך- " דבש מצאת אכול דייך, פן תשבענו והקאתו"[כח]. בנמשל יש לומר, שאם אדם הגיע לעולם הבא, הוא כבר אינו יכול לטעום יותר מהעולם הזה.

גם לקב"ה ישנם כביכול שני מיני מטעמים, "שני מיני נחת רוח", בלשונו של בעל התניא. המתיקות שייכת אל העולם הבא. אלו הצדיקים העובדים בעבודת ה'איתהפכא' ואצלם הכול טוב. לעומת זאת, ישנם מטעמים שטעמם חריף ומלוח. אלו שייכים לעבודת הבינוניים בהכנעה של העולם הזה, "האתכפיא". לפי דברי הזוהר הקדוש שמביא בעל התניא, התענוג מעבודה זו הוא למעלה מהכול. כשיש לאדם מבחנים ופיתויים, "אשר אתם זונים אחריהם", והוא מחזיק בפתיל תכלת ונאבק, זה בבחינת מנה עיקרית, המעולה יותר: "וכמו שהפליג בזוהר פרשת תרומה בגודל נחת רוח לפניו יתברך כד אתכפיא סטרא-אחרא לתתא, דאסתלק יקרא דקודשא-בריך-הוא לעילא על כולא יתיר משבחא אחרא". [שעל ידי ה'אתהפכא' מתעלה ומתרומם שם שמים יותר מהכול].

זהו הסוד של דברי רבותינו ש"נתאווה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים". אין כל חידוש בעליונים שעושים רצונו של מקום ואף אין בכך משום גדלותו של המלך. אולם, דווקא במחוזות הרחוקים והנידחים, מתגלה גודל יקרותה של המלכות. כך מבואר בחסידות שבניגוד לזוגות של מערכות היחסים שבין אב ובנו, רב ותלמידו, איש ואשתו, שבהם הקרבה מבטאת את הקשר והחיבור שביניהם, ביחס שבין מלך לעבדו דווקא המרחק הוא שמגלה את המלכות. זהו ייחודה של מידת המלכות, שמעלתה היא הריחוק. ככל שהמלך קרוב יותר לעם, כך הוא פחות מלך, וככל שהוא מרוחק- מלכותו נישאת ומתגדלת. "ישמעו רחוקים ויבואו ויתנו לך כתר מלוכה"[כט]. על זו הדרך דורשים בחסידות את הכלל המפורסם "אין מלך בלא עם"[ל]- "עם" מלשון גחלים עוממות, שאין שם גילוי מפולש. אך כאמור, דווקא במרחק נעשה המלך גדול יותר.

היכולת לגלות שם שמים במרחקים נעשית על ידי בעלי תשובה, שמעלתם עליונה ממדרגתם של צדיקים גמורים. הצדיקים מגלים את האור במקום שהוא מואר, "להגיד בבוקר חסדך", ואילו בעלי תשובה בחילא יתיר, כמו חיילים של המלך, מגלים את האור דווקא במקומות החשוכים- "ואמונתך בלילות". גילוי זה מעיד על קשר עמוק לאין חקר, שדווקא מתוך שהיו בתוך החטא והחושך, מצאו דרך להיות דבקים בה'. זהו פלא על כל פלא, ובזה שגבה מעלתם של בעלי התשובה על הצדיקים הגדולים.

גם צבע התכלת שבציצית, יש בכוחו להזכיר את מצוות ה' דווקא מן הריחוק של העולם הזה- "אשר אתם זונים", בבחינת "מרחוק ה' נראה לי"[לא]. במובן זה נקשרת פרשת ציצית לפרשת המרגלים שמתגלה בה רצונו של ה' בדירה בתחתונים, שהארץ היא שתהיה מכון לה'. "טובה הארץ מאוד-מאוד"[לב]. השמים אינם טובים "מאוד-מאוד", ואפילו לא 'מאוד'. כמו שחז"ל אומרים, ש'טוב' זה יצר הטוב, ו'טוב מאוד' זה יצר הרע[לג]. אם כן, "טובה הארץ מאוד-מאוד" דווקא בגלל היצר הרע שבה. ארץ ישראל נקראת בתורה 'ארץ כנען' על שם הארור מכל, אך דווקא מפני זאת היא טובה "מאוד-מאוד", מפני שרק כך היא יכולה להוות באמת בית ומכון להשראת השכינה.

אַהֲבָה, יִרְאָה, הִתְעַלּוּת

לפי דברינו כאן מתבהר הסדר שבשלושת פרשיות קריאת שמע. הפרשיה הראשונה, "ואהבת", עוסקת באהבה. היא שייכת ללבן ומתארת מהלך שמלמעלה למטה. הפרשייה השנייה, "והיה אם שמוע", כל עניינה הוא היראה, והיא שייכת לתכלת ולמידת הדין, מלמטה למעלה. הסדר שבין הפרשיות הוא לבן שלאחריו נוסף תכלת, אהבה ולאחריה יראה. השלישית שבפרשיות קריאת שמע, פרשת ציצית, כל עניינה- שהיא הופכת את הלבן והתכלת להיות מצווה אחת, ובכך היא מחברת בין אהבה ליראה. לכן פרשייה זו מתווספת תמיד לפרשיות 'שמע' ו'והיה אם שמוע', אהבה ויראה. בתחילה ישנה רק אהבה -לבן. לאחר מכן ישנה רק יראה -תכלת, ובפרשה השלישית יש תחילה לבן ולאחריו תכלת, עד אשר לבסוף התכלת מוביל ללבן במעלה עליונה עוד יותר- "והיה לכם לציצית". המציאות של העולם הזה הופכת להיות המציאות של העולם הבא, "והייתם קדושים לאלוקיכם" שאנו עולים אליו לגמרי.

בפרק מ"ו בתניא מובאים שני ביאורים על קדושת המצוות. האחד על דרך התכלת, והאחד על דרך הלבן. בתחילה מביא בעל התניא את עניין התכלת, שהקב"ה מקרבנו אליו כמו מלך שמוצא אדם שפל המוטל באשפה, מקרבו אליו, מראה לו אהבתו, ומכניסו להיכלו[לד], כך הקב"ה מצא אותנו במצרים ככלה בזויה ושפלה, ובכל זאת קרבנו אליו:

וזהו שאומרים "אשר קדשנו במצוותיו", כאדם המקדש אישה להיות מיוחדת עמו בייחוד גמור, כמו שכתוב: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ככה ממש ויתר על כן לאין קץ הוא יחוד נפש האלוקית העוסקת בתורה ומצוות, ונפש החיונית לבושיהן הנ"ל, באור אין סוף ברוך הוא. ולכן המשיל שלמה עליו השלום בשיר השירים יחוד זה לייחוד חתן וכלה בדביקה חשיקה וחפיצה בחיבוק ונישוק.

המצוות- החיבוק ונישוק- אינם משנים את מהותנו אלא מגלים אהבה גם למציאותנו באשפתות של העולם הזה. עם כל האהבה הגנוזה בהם, עדיין המצוות הם בחינת עצות, המורות כיצד גם בעולם הזה נוכל לשמור על דרך ה', אף על פי שמרחוק ה' נראה אלינו.

יתר על כן, מביא בעל התניא ביאור נוסף ופלאי על הקדושה של המצוות בבחינת לבן, "והייתם קדושים לאלוקיכם". מתוך התכלת, שהקב"ה יורד למדרגתנו ומתהלך בתוכנו, אנו מתעלים למדרגת הלובן העליון שמרומם את המציאות למה שלמעלה ממנה:

וז"ש "אשר קדשנו במצוותיו", שהעלנו למעלת קודש העליון ברוך הוא שהיא קדושתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו וקדושה היא לשון הבדלה מה שהקב"ה הוא מובדל מהעולמות והיא בחי' סובב כל עלמין מה שאינו יכול להתלבש בהן. כי ע"י ייחוד הנפש והתכללותה באור אינסוף ברוך הוא ע"י כל העצות, הרי היא במעלת ומדרגת קדושת אינסוף ברוך הוא ממש.

אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם

פרשיית ציצית מסתיימת בפסוק- "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים". הפסוק מלמד שבאמצעות פתיל התכלת הקב"ה מוציא אותנו ממצרי עולם הזה וממ"ט שערי טומאה שאנו משועבדים בהם ושקועים בהם - "אשר אתם זונים אחריהם".

לכאורה נדמה שצבע התכלת מבטא מצב לא רצוי, בדיעבד, שהרי מצידו תמיד קודם הלבן לתכלת. אך הפסוק חוזר בשנית ואומר "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם", משמע, כל היציאה ממצרים נעשית בשביל "להיות לכם לאלוקים", ולהשיג בפועל את מדרגת הלבן - "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם"[לה].

חז"ל אומרים על קורח ועדתו שירדו חיים שאולה, שהם יישארו שם עד בוא ביאת גואל צדק. אז הם יצאו חיים מהשאול, ויהיה התכלת של 'טלית שכולה תכלת' של קורח, בתוך הלובן של לעתיד לבוא. באופן זה אנו מוצאים שבפסוק האחרון מוזכרים התכלת והלבן באותה הלשון - "אני ה' אלוקיכם"- "אני ה' אלוקיכם".

היחס שבין העולם הזה לעולם הבא העולה מתוך ההתבוננות במצוות הציצית, מלמד על הקשר שבין הציצית ליציאת מצרים. מזכירים יציאת מצרים דווקא במצוות הציצית, כי הציצית מלמדת שהיציאה ממצרים אינה רק היכי תימצי להגיע לחירות שבאה לאחר מכן, אלא היציאה ממצרים היא בעצמה התוכן שנותן את התכלת ללבן של לעתיד לבוא[לו]. העולם הזה הוא-הוא הסיבה של העולם הבא, כפי שנאמר "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם"[לז]. העולם הזה הוא הסיבה, ועולם הבא הוא המסובב. בכוח עבודתנו כאן אנו מגלים שגם הוא יתברך רוצה שנגיע להתכלל בו רק מתוך התכלת שקודם ללבן. הלבן הוא היעד של הכול, אך הוא מקבל את כוחו מן התכלת שקדם לו, עד אשר יתקיים בנו "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים". שנזכה, בעזרת ה', מתוך צבע התכלת שאנו עסוקים בו, להגיע ללובן העליון.

[א] במדבר טו לז-מא

[ב] יש להעיר ולומר לעניין הצבעים, שהתורה מתייחסת כאן לנושא שאיננו רגילים לעסוק בו. בהתבוננות נוספת נגלה שישנם פעמים נוספות שבהם התורה מייחסת עניין מיוחד לצבעים. פעמים מבטא הצבע עניין של קדושה ודבקות אלוקית, כפי שמצינו בכל בנין המקדש, ובפרט בבגדי הכהן הגדול. הקדושה מופיעה בעולם בססגוניות, וכל גוון מביע תוכן אחר של קדושה. במקומות אחרים אנו מוצאים שהצבע מבטא גם טומאות שונות. התורה מכריעה הלכות על פי הצבעים, כפי שמצינו בדיני צרעת ונידה.

[ג] רמב"ם משנה תורה, אהבה הלכות ציצית פרק א הלכות ג-ה: נמצאו במצווה זו, שתי צוויות- שיעשה על הכנף ענף יוצא ממנה, ושייכרוך על הענף חוט תכלת: שנאמר "ועשו להם ציצית . . . ונתנו על ציצית הכנף, פתיל תכלת".

התכלת, אינו מעכב את הלבן; והלבן, אינו מעכב את התכלת. כיצד: הרי שאין לו תכלת, עושה לבן לבדו; וכן אם עשה לבן ותכלת, ונפסק הלבן, ונתמעט עד הכנף, ונשאר התכלת לבדו--כשר.

אף על פי שאין אחד מהן מעכב את חברו, אינן שתי מצוות, אלא מצות עשה אחת היא; והלובש טלית שיש בה לבן, או תכלת, או שניהם כאחד--הרי קיים מצות עשה אחת. אמרו חכמים הראשונים, "והיה לכם, לציצית", מלמד ששניהם מצווה אחת. וארבע הציציות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצווה אחת.

[ד] במדבר רבה ב ז

[ה] אבן עזרא על שמות כה ד: "אמר יפת שהוא (התכלת) כדמות שחרות כי הוא תכלית כל הצבעים והכול ישובו אליו"...

[ו] זהר צו כט ב

[ז] בלשון אחר אומרים חז"ל שהתורה הייתה כתובה אש שחורה על גבי אש לבנה, ירושלמי שקלים פ"ו ה"א.

[ח] ישעיהו א יח

[ט] דברים לג ח. בניגוד לבגדי כהן הדיוט שהינם לבנים, בבגדי הכהן הגדול הנוספים על בגדי ההדיוט, יש שילוב של תכלת ולבן יחד, במעיל, באפוד ובציץ. בגדי הכהן הגדול נקראים 'בגדי זהב'. הזהב שבהם הוא זהב אדום, כמו "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו", וכן התכלת שבבגדים שייך לאדום של מידת הדין, לעומת הלבן שהוא מידת החסד.

[י] מדרש תנחומא קורח ב

[יא] יש להוסיף על דברי האדמו"ר האמצעי, שדברי המשנה בברכות א ה, מחזקים את ההבנה שהראייה שייכת דווקא לתכלת. כך נאמר על הסימנים של תחילת היום – 'עד שיבחין בין תכלת ללבן' או 'בין תכלת לכרתי'. לא נאמר עד שיבחין את הלבן מהתכלת, משמע- שצריך להבחין דווקא בצבע התכלת.

[יב] תהלים צב ג

[יג] סנהדרין כ ע"ב

[יד] מנחות מג ע"ב

[טו] מלכים א ח מג. השמים גם הם כסא הכבוד, שהרי עניינו של הכיסא הוא שיושבים עליו בתוך המציאות. הביטוי 'כיסא' מלמד על עולם הבריאה, ומי שיושב על הכיסא שייך לעולם האצילות.

[טז] ישעיהו יא ט

[יז] זהר יתרו פב

[יח] כפי שהבאנו בעצה הראשונה המופיעה בסוף הספר "אשיב ממצולות".

[יט] ראה מדרש רבה שמות ל ט

[כ] אורות "למהלך האידיאות בישראל" וכן ראה בהרחבה- עין אי"ה שבת א עמ' 111 פט

[כא] קידושין ל ע"ב

[כב] קידושין לט ע"ב

[כג] עירובין כב ע"א

[כד] ויקרא כו יב. פסוק זה "והייתי לכם לאלוקים", דומה להמשך הפרשה שלנו - "להיות לכם לאלוקים, אני ה' אלוקיכם".

[כה] עיין תניא סוף פרק ד

[כו] תניא פרק כז

[כז] מגילה ז ע"ב

[כח] משלי כה טז

[כט] מתוך תפילת ראש השנה

[ל] לפי פרקי דרבי אליעזר פרק ג

[לא] ירמיהו לא ב

[לב] במדבר יד ז

[לג] בראשית רבה ט ט

[לד] דברי התניא: "אם מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה, ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו, ומקימו ומרימו מאשפתו, ומכניסו להיכלו היכל המלך חדר לפנים מחדר, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם, ומתייחד עמו שם בייחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק, ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש".

[לה] בהתבוננות עמוקה במילות הפסוק נגלה פלא, שגם מצידו ית' התכלת בעצם קודם ללבן. מתוך "אני ה' אלוקיכם" של התכלת, מגיעים ל"אני ה' אלוקיכם" של הלבן. אם "אני ה' אלוקיכם" של הלבן קודם לתכלת, היה הוא ושמו לבדו "מצוות ה'"- "אני ה' לא שניתי", קודם שנברא העולם ואחרי שנברא העולם. אבל לאחר שיש עולמות, עיקר המעלה היא גילוי שם אלוקים שבתוך המציאות- שהקב"ה יתגלה בתוכנו, בתוך המצרים- "להיות לכם לאלוקים". רק מתוך ההתגלות הזו תוכל לבוא ההתגלות העליונה של הלובן העליון, אשר כולל את התכלת בתוכו.

[לו] חסידים היו אומרים, כי עיקר האמונה היא להתעלות מן התפיסה של "עולמות בפשיטות ואלוקות בהתחדשות", ולהעמיק את אמונתנו לאמת של "אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות".

לפי דרכו של מרן הרב קוק זצ"ל יש לומר, במידה מסוימת, "אלוקות בפשיטות ועולמות בפשיטות". זה סוד החזרה הכפולה שבפסוק- "אני ה' אלוקיכם", ששניהם בפשיטות. הכל אמנם מתחיל מ'אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות', אבל זה עצמו נועד כדי לגלות שגם העולמות הם בפשיטות- "אני ה' - אלוקיכם".

[לז] עירובין כב.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן