לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב

אחת מברכותיו של בלעם הרשע היא הברכה: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ"[א]. מבין כל העיסוקים בפרשה זו במהלך השנים, הפסוק הזה תמיד נגע ללבי. למרות שהדברים שבו לכאורה פשוטים, לגודל פשטותו, ההעלם ממנו רב והוא נשכח. לכן צריך לחזור ליסודי היסודות ולמבט השורשי, הפנימי והאמיתי. בייחוד בדור סוער כמו שלנו. בתוך בית המדרש הדבר קל יותר, אם כי לכולם העניין נוגע וכואב. אולם הדבר נוגע ביותר למי שנושא בעול הציבור על כתפיו ונמצא במערכה של המאבקים הציבוריים. ממילא הוא נתון גם בניסיון גדול בנוגע לאופן ההתבוננות על העם הזה ועל הדור הזה. בירור סוגיה זו והחזרה על הדברים הפשוטים, הטהורים, המתוקים מדבש ואמיתיים מכל אמת, גם בלא לחדש חידושים, היא נצרכת וחשובה מאין כמותה.

על ברכה זו של בלעם הרשע דורשים חז"ל במדרש לקח טוב:

"לא הביט אוון ביעקב"- אלו באי הארץ בזמן יהושע בן נון, ועליהם אמר שלמה "כולך יפה רעייתי ומום אין בך". "ולא ראה עמל בישראל"- אלו שעתידין לצאת מן הגלות, עליהם אמר ישעיה "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ".

מהכפילות שבברכה לומדים חז"ל, שיש כאן התייחסות לשני דורות- דור באי הארץ בימי יהושע, והדור שעתידין לצאת מן הגלות, הלוא הוא הדור שלנו, שיוצא מן הגלות.

קְלָלָה וּבְרָכָה

לפני שנתבונן במדרש ובלימודו על שני הדורות, יש להתבונן בדורם של בני ישראל ערב הכניסה לארץ. בפרשתנו אנו נמצאים סמוך למיתתו של משה, ערב הכניסה לארץ. בשעה זו אנו נפגשים בשתי דמויות מנוגדות זו לזו. האחת- רואה עמל בישראל ומביטה בו אוון, והשנייה- מביטה בעין טובה על עם ישראל. באופן מפתיע, מי שמוכיח את ישראל על כל חטאיהם בתוכחות חריפות ביותר הוא משה רבנו בספר דברים, שאף מסיים את דברי התוכחה בתשעים ושמונה קללות. לעומת זאת, מי שמברך את ישראל ולא רואה בהם עמל ואוון הוא דווקא בלעם הרשע. וצריך לעיין בדבר: איך נתהפכו היוצרות, שבלעם הרשע רואה רק טוב בישראל, ואילו משה רבנו מוכיחם, ולבסוף גם מונה תשעים ושמונה קללות?

בנוהג שבעולם יש דרכים רבות ליישב סתירות מעין אלה. אנו רגילים להסביר שהדרך המשמעותית, החשובה והיסודית ביותר להסברת סתירות, היא לדבר על צד אחד בסתירה כצד חיצוני ועל צד שני כצד פנימי. אם נשאל בענייננו מה חיצוני ומה פנימי, נאמר, על פי פשט, שבלעם, האומר "לא הביט אוון ביעקב", מביט במבט פנימי על ישראל, שבאמת בפנימיותם הכול טוב. לעומתו משה רבנו המוכיח ומונה קללות, מתבונן במבט חיצוני על ישראל. אולם, הסבר זה גופא הוא קשה: כיצד ייתכן לומר שבלעם רואה את הפנים ואילו משה רואה את החוץ?

אם ננקוט בלשון של חסידים בדבר היחס שבין חידוש ופשטות, התשובה היא, שבשביל בלעם, הטוב השלם של "כולך יפה רעייתי ומום אין בך" הוא חידוש. לכן למרות שנקודת ההנחה שלו היא הקללה ולשם כך הוא בא, הוא מדבר ברכה. המהפך שחל בבלעם, מהמקום שיש הווה אמינא לקלל אל האמת הפנימית שהכול ברכה, הוא חידוש עצום לדמותו של מי שבא לקלל את ישראל. לעומת זאת, משה רבנו מעולם לא קילל מעצמו, חלילה, ופשיטא אצלו שהכול מתהפך לברכה. כל ימיו נאבק משה רבנו עם הקב"ה שכביכול רצה להשמיד את ישראל ועמד בפרץ פעם אחר פעם, מפני שהוא אינו מביט אוון ואינו רואה עמל בישראל אלא רק בטובתם של ישראל, "ותרא אותו כי טוב הוא- טוב שמו"[ב]. אולם דווקא מפני הפשטות הגמורה של הביטחון השלם בטוב שאינו חידוש אצל משה רבנו, הוא פנוי ושלם לתקן חלקים חיצוניים בישראל שצריכים תיקון, כדי להתאים גם אותם אל אותו הטוב. מי שהטוב הזה אינו מונח אצלו בפשטות והוא עסוק בעוול ובעמל, מיד הוא יראה בהם את העיקר. ואם יש לו כוונות זדון, הוא אף ימצא מקום להתגדר בו כדי לקלל. לכן לאחד כזה מראים רק ברכה. אולם מי שאצלו הברכה היא הבסיס הפשוט ו"לא הביט און ביעקב" זו הוודאות ותמצית דם החיים, ממילא אם יש כמה עניינים חיצוניים שצריך לרפאם כדי להתאימם לאמת הזו, הוא מתפנה לעסוק בכך. אם כן, משה רבנו שרוי בפנימיות הברכה לאין ערוך יותר מבלעם הרשע, ודווקא משום כך הוא אינו צריך לחדש זאת.

עַיִן טוֹבָה וְתוֹכְחָה

מכאן אנו לומדים לימוד גדול לעבודת ה' בעניין נקודת המבט על האומה הישראלית. עבודת הסנגוריה והעין הטובה על ישראל היא עבודת ה' עליונה שאינה נוגעת לפרטים מסוימים אלא לקישור לעצם גילוי שם שמים בעולם. זו עבודת ה' כללית יותר ומשמעותית יותר מעיסוק בפרט כזה או אחר. בעבודת ה' הזו יש שתי דרגות שונות: האחת- כפי שהיא מתגלה בפרשתנו, והשנייה- כפי שהיא מתגלה בפרשת התוכחה של משה רבנו. כל אחד צריך לבחון את עצמו היכן הוא נמצא ביחס לדרגות השונות, אך נראה לי שעלינו להימצא יותר בפרשת בלק מפרשות התוכחה. הקללה, הביקורתיות, העין הרעה והתביעה לתיקון מישראל, מצויה בקרבנו יותר, אך עלינו להקטינה וללמוד את העין הטובה. אנו צריכים להפנים ולספוג לתוכנו את הראייה של "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל", שעדיין היא חידוש אצלנו. עבודה זו אינה עבודה פשוטה אלא מהעבודות הקשות שבמקדש, ואשרי מי שזוכה לעסוק בסוגיה זו, להגות בה ולפתח אותה. עצם העיסוק בעבודה זו מרומם את הנשמה לעילא ולעילא, ומזכיר לנו טעם גן עדן שנמצא במעמקים ונשכח מאיתנו.

רק אם נזכה לעין טובה של פרשת בלק, שמבטה נמסך במבטנו והיא הדם שזורם בעורקינו, רק אז נוכל לומר ביקורת באופן אמיתי וצודק ונוכל לבקש תיקון של מה שצריך תיקון כמשה רבנו. על כך אמרו רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה, "תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח"[ג]. אם התוכחה אינה מתחילה מתוך הברכה שמתגלה בדברי בלעם, אזי יש בה נזק נוראי והיא קללה. זהו מבחן עמוק מאוד שאנו נבחנים בו, כיצד לסגל לעצמנו את המבט הטוב הזה של "לא הביט אוון ביעקב". וגם אם אנו נכשלים בו, עלינו לחזור לאמת המופלאה הזו שהיא הבסיס שלנו. רק מי ששרוי בה די הצורך, יכול להתחיל לחשוב שמפני שהוא רוצה כל כך שהטוב הזה יתגלה, הוא יכול לתקן ולרפא איזו הפרעה חיצונית בלי שתהיה פגיעה ופגימה במבט של "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל".

לאור הדברים יש לשאול, האם בכלל אפשר להוכיח ולומר ביקורת? מאז ימי רבי עקיבא לא מצינו שלא אמרו ביקורת על עם ישראל, בייחוד שלכאורה "הוכח תוכיח את עמיתך" זו מצווה מדאורייתא, ואיך אפשר לומר שרבי עקיבא בדבריו עקר מצווה זו?! אלא עלינו להשתדל להמעיט בכך, ואם אנו עושים כך ומוכיחים, הדבר צריך להיעשות מתוך ידיעה שהדבר נעשה בדרך שאינה ראויה ואינה אמיתית אלא מתוך חוסר ברירה. עלינו להוכיח מתוך תפילה שהקב"ה ירפא קודם אותנו, וייתן לנו עין טובה, עד שנוכל להוכיח מתוך הוודאות הפנימית של "לא הביט אוון ביעקב".

ייתכן לומר שזהו פשר הסמיכות שבין בלעם הרשע למשה רבנו. בתחילה מעמיד בלעם הרשע את ההתבוננות הנכונה על ישראל בעין טובה "לא הביט אוון ביעקב", ומתוך כך אפשר גם לשמוע את התוכחות, ואף את הקללות שאמר משה רבנו. כל משנה תורה מלא בתוכחה של משה רבנו שידע להוכיח, משום שהכול נאמר אצלו מתוך נקודת המבט של "לא הביט אוון ביעקב".

הַעִלּוּי הֶחָבוּי בַּמּוֹרָד הַגָּלוּי

במדרש שהבאנו בתחילת דברינו, אומרים חז"ל שהפסוק "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" עוסק בשני דורות- דור באי הארץ בימי יהושע בן נון ודורם של אלו שעתידין לצאת מן הגלות, הוא דורנו שלנו.

בין השם "יעקב" לשם "ישראל", "יעקב" הוא השם השפל והנמוך יותר ששייך אל העקב, ואילו השם "ישראל" הוא השם העליון, "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". לפי דברי חז"ל, בזמן שנאמרה הברכה היא נאמרה כלפי אותו הדור בשם "יעקב", ואילו דור היוצאים מן הגלות הוא לעילא-לעילא מזה, ומכונה בשם "ישראל". "ישראל" אותיות "לי ראש". יש כאן היפוך ממה שהורגלנו לחשוב: בדרך כלל אומרים על הדור שלנו שהוא דור בחינת העקב- "עקבתא דמשיחא", ואילו דור הבאים לארץ בימי יהושע הוא הראש. אולם המדרש הופך את הקוטביות הזו- דור באי הארץ הם דווקא העקב, לתתא-לתתא, ואילו דורנו שלנו הוא הראש, לעילא-לעילא.

כיצד ניתן להסביר את דברי המדרש? בדברי מרן הרב קוק זצ"ל יש ביטוי קצר המסביר סתירות רבות מעין אלה: "העילוי החבוי שיש בהמורד הגלוי"[ד]. יש דברים שבאופן גלוי יש בהם ירידה, אך באופן חבוי וסמוי מן העין הם עלייה. כך גם לגבי הדורות. בגלוי, "ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ראשונים כבני אדם אנו כחמורים". אולם בסמוי מתרחש מהלך הפוך: הדורות שיוצאים מן הגלות וקרובים לימות המשיח, הם פרות בשלים לגאולה השלימה ולתיקון עולם במלכות שדי יותר מהדור הראשון של באי הארץ. חבוי בהם איזה עילוי עליון של הבשלה שהדור הראשון לא זכה לה.

מכנה משותף עצום קיים בין שני הדורות האלה. דור באי הארץ בימי יהושע ודור הבאים מן הגלות הם דורות של מעבר מגלות לארץ ישראל. דור באי הארץ עוברים מהמדבר לארץ ישראל ודור היוצאים מן הגלות באים לארץ לאחר שנות גלות ארוכות. לפי המדרש, ההתבוננות בעין טובה "לא הביט אוון ביעקב" שייכת דווקא לשני הדורות האלה, יותר משאר הדורות של ההיסטוריה.

בנוגע לדורנו, חז"ל חלוקים בעניין דור שבן דוד בא. לפי דעה אחת בגמרא, הדור יהיה כולו זכאי, ואילו לפי דעה שנייה – כולו חייב[ה]. לפי הדעה הראשונה שדור שמשיח בא כולו זכאי, הדבר מובן: רק כשהכול תוקן והזדכך, אנו ראויים לגאולה השלימה. אולם הדבר אינו מובן מדוע יבוא המשיח דווקא בדור שכולו חייב. הרי היו דורות טובים יותר ולא הגיע המשיח בימיהם, ומדוע יבוא דווקא בדור שכולו חייב? ב"מאמר הדור" מביא מרן הרב זצ"ל את לשון תיקוני הזוהר שמחבר את שני הצדדים כאחד. לדבריו, אין מחלוקת בין הדעות אלא שניהם יחד אמת. לדעת מרן הרב, דור שמשיח בא יהיה כולו זכאי וגם כולו חייב, ובלשון הזוהר הקדוש- "'טב מלגו וביש מלבר" [טוב מבפנים ורע מבחוץ]. ניתן להסביר שהעין הטובה של "לא הביט אוון ביעקב" היא ה"טב מלגו", ואילו התוכחה היא על ה"ביש מלבר". יחד עם זאת, כמובן שעיקר הדור זה ה"טב מלגו" שבו.

כיצד יכול להיות דור שהוא "טב מלגו וביש מלבר"? יש להסביר, שדווקא כאשר תהליך התיקון מגיע לסיומו, כל הרע שהיה חבוי בפנים- מתפרץ החוצה. הדבר דומה למחלת אדמדמת, שבעת קינון המחלה עצמה, לא נראה דבר כלפי חוץ. רק כאשר המחלה נגמרת ומתפוגגת, היא יוצאת החוצה בצורת תפרחת אדומה, אך בעצם המחלה כבר עברה, והתפרחת שבחוץ היא רק סימן ליציאת הרעלים החוצה ולריפוי המחלה. בספר "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים", מתואר תהליך טיפולי בבחורה חולת נפש שבשיחות הטיפוליות עוברת תהליך הבראה, אך בפועל היא מידרדרת באופן קיצוני. כאשר הצוות הרפואי דן במקרה, כולם אומרים שהיא הגיעה למצב בלתי הפיך ואיבדה את היכולת לחזור לשפיות, ואילו המטפלת האישית שלה אומרת, שהיא דווקא הולכת ומבריאה. במילותיה שלה- "הסימפטומים מתגברים והמחלה נרפאת", או באופן חריף יותר- "הסימפטומים מתגברים מפני שהמחלה נרפאת". כלומר, תהליך הרפואה הוא שמגביר את הסימפטומים מפני שהרעלים יוצאים.

כך יש להסביר בענייננו. דור שמשיח צדקנו מגיע בו, הוא "ביש מלבר" משום שמגיעה העת שהמחלה נרפאת וכל הרעלים יוצאים החוצה. כלפי חוץ נראה כל הרוע דווקא מפני שבפנים הכול נעשה טוב. אנו עוברים תהליך רפואה עמוק, וכל מה שהצטבר כרעל יוצא החוצה. על פני השטח הדור נראה כדור שכולו חייב, אך כל זה רק בחיצוניות. באמת יש פה תהליך הזדככות והיטהרות שעל ידי הבשלתו אנו נעשים מוכנים לגאולה השלימה. כך יש להסביר גם את הדברים הקשים שבמשנה בסוטה על דור של משיח, "פני הדור כפני הכלב"- מפני שהפנים הולך ונרפא, כל הסיגים שהצטברו במעמקים יוצאים ונראים כלפי חוץ כחלק מתהליך הריפוי, לפני שהכול הופך להיות זך וטהור.

בָּאֵי הָאָרֶץ

בלעם הרשע מתבונן על ישראל בשעה שהם צריכים להגיע לגאולתם ולפדות נפשם, לפני הגעתם ליעדם, ערב הכניסה לארץ ישראל. בצומת הזו שלפני הכניסה לארץ, בלק רואה שאפשר לקלל את ישראל מפני שהוא רואה את כל הסימפטומים שמתגברים, כפי שאנו רואים שאחר כך ישראל זונים אל בנות מדין. תאוות עריות מתפרצת בעוצמה אדירה בשנית גם בדורות שלנו, ערב הכניסה לארץ. בלק רוצה להכות אותנו דרך כל המראה החיצוני הזה, משום שהוא אינו יודע מהם תהליכי התיקון הרוחשים פנימה.

חז"ל אומרים שדרך ברכותיו של אותו רשע אנו יודעים מה הייתה כוונתו לקלל. הברכה "לא הביט אוון ולא ראה עמל" מלמדת, שבלעם הרשע באמת רצה לומר שהכול אוון והכול עמל, שזהו דור שכולו חייב. אולם לפי המבט שהקב"ה מראה לו, "נופל וגלוי עיניים", מתגלה לו שבאמת "לא הביט אוון ולא ראה עמל בישראל". כל ההתגברות של הסימפטומים היא ביטוי להתרחשות של תהליך רפואה עמוק.

הדבר נכון בכל פעם שאנו נכנסים אל הארץ. הכניסה לארץ היא תהליך הבשלה להיותנו נמצאים בבית ה', וכשהיא מתרחשת- מתגלים עמה גם הסיגים. כשעלה הנציב העליון להר הבית, מרן הרב קוק זצ"ל כתב לו, שצעד אחד בהר הבית חמוּר יותר מאלפי עבירות חמורות במדינה. מי שמטנף ארמונו של מלך, נוהג בחוצפה ומחלל שמו של המלך לאין ערוך ממה שנעשה כשאין שומעים לקול המלך במדינה. לכן בחוץ לארץ איננו באמת מצווים על המצוות אלא רק בבחינת "הציבי לך ציונים", כי איננו בהיכלו של מלך. אך כשאנו שבים לארץ, אנו עומדים לפניו יתברך, "בתשובה שלמה לפניך". הרעיה מגיעה לבית דודה, והוא כונסה לתוך ביתו, אך דווקא אז מתגלים כלפי חוץ הסיגים.

בביאה ראשונה, בראשית הקשר בין קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, נאמר "לא הביט אוון ביעקב" והרעיה נדמית לדודהּ ללא כל רבב, "כולך יפה רעייתי ומום אין בך". זהו זמן של תחילת יצירת הקשר בין הדוד לרעיה, ולפי דברי חז"ל, זה בחינת עקב. זה היסוד לתחילת בניין הבית. אולם, לפי דברי חז"ל, על אלו שעתידין לצאת מן הגלות נאמר "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ", כלומר, כל אחד ואחד מישראל הוא צדיק, ולא רק הכלל כולו. בדור הראשון של הכניסה לארץ נכנסו כולם יחד עם יהושע וכולם היו נתונים תחתיו, "איש אשר רוח בו" – "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד"[ו]. אולם הדור שאחרי יהושע מתפצל, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים...". דור הבאים בשנית לארץ אינו נתון תחת מנהיג אחד, והסימפטומים כלפי חוץ נראים קשים. יהושע אינו עומד בראשנו, אין משכן ואין התגלות אלוקית. אנו נראים כדור שכולו חייב, ואף אלו שעומדים בראשנו הם פורקי עול תורה ומצוות. לכן לומר על הדור שלנו "ולא ראה עמל בישראל" זו עבודה קשה.

וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ

למה זכה הדור הזה לצאת מן הגלות ולהגיע לארץ? משום שאנו קרובים לקב"ה והוא הביא אותנו לכאן באהבה שאינה תלויה בדבר. כל הדורות של הצדיקים והקדושים שמסרו נפשם לאורך הגלות, הקב"ה לא ראה אותם קרובים אליו עד כדי שהם יהיו אצלו. אולם אנו, כבר אצלו, והקב"ה מקרבנו ומביאנו אליו. אך שלא כמו הנישואין בתחילת הדרך שהדוד אומר לרעיה "כולך יפה רעייתי", כשאנו שבים לארץ בשנית לאחר שהתפזרנו והתפוררנו בגלות, אז גם בכל יחיד ויחיד מישראל, בוודאי בכל מפלגה ובכל קבוצה, יש עומק של צדקות שהסימפטומים החיצוניים רק נובעים מהטהרה שלה. זהו דור שהוא הראש של כל הדורות. כולם ציפו לו, כולם המתינו לו, כולם התפללו עליו. כך צריך להתבונן על הדור הזה, ערב הגאולה השלימה.

אלו שעתידין לצאת מן הגלות הם אלו שיש לומר עליהם "לא ראה עמל בישראל" מפני שדווקא מתוך התפוררות גמורה של האומה מתרחש תהליך של קיבוץ בית ישראל. אם נתבונן בכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא, עם הנפילות הנוראיות ביותר, עם המרחקים הגדולים ביותר, נוכל לומר עליו "ועמך כולם צדיקים".

המשך הפסוק "לעולם יירשו ארץ" הוא חידוש גדול עוד יותר. כשאומרים "כולך יפה רעייתי ומום אין בך", מדובר על ההווה, אך אין זה אומר שבעתיד לא ייפול מום. חתן וכלה צעירים יודעים שכעת הכול יפה ונעים, אך כשיבואו ימי הזקנה הדברים ישתנו. אולם על הדור שלנו נאמר "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ", שהתיקון של הדור הזה הוא תיקון נצחי, לעולמי עד. חז"ל מלמדים שאנו עתידים לצאת מן הגלות ולהיות בדבקות האלוקית באופן שהנצח של הקשר לעולם לא ייפגם. זה ה"טב מלגו" שנמצא בתוכנו במעמקים. לא רק במעמקים של הכלל, אלא במעמקים של כל אחד ואחד מישראל ובכל מפלגה ומפלגה.

עבודה רבה נדרשת כדי לראות כיצד כל התנועות שמכאיבות לנו, שנראות כפורקות עול, מתרחקות מתורה ומצוות ומגלוֹת חולשה כלפי הגויים וחולשה כלפי קדושת היהדות, נכללות בתוך דברי ישעיהו "ועמך כולם צדיקים". אולם, הקב"ה הביא אותנו לארץ מפני שראה שבפנימיותנו אנו צדיקים. כל צדיקי עולם לאורך הדורות לא זכו להגיע לארץ ואילו אנו זכינו לכך לא בגלל הזכות החיצונית שלנו אלא בגלל ההזדככות הפנימית שלנו. כמובן שעלינו לתקן את החוץ בהתאם לאותו פנים. אך טעם לתוכחה יש רק כשאנו מתבוננים על הדור שלנו כדור ששייך לראש, "ועמך כולם צדיקים לעלם יירשו ארץ". לאחר כל מה שעברנו והזדככנו בגלות, אנו מתקבצים כאן חזרה, הקב"ה מקרבנו אליו ומופיע כוח של ההזדככות ורפואה. התבוננות על הדור מנקודת המבט הזו היא התנאי שתוכחה תהיה באמת מועילה, מרפאת ומיטיבה.

יהי רצון שנזכה לעבודה המאתגרת הזו, להתבונן כיצד "ועמך כולם צדיקים", ונזכה לברכה "לא ראה עמל בישראל" שהיא התשתית, היסוד והבסיס שרק ממנו אפשר להוכיח באמת.

[א] במדבר כג כא.

[ב] שמות רבה א כ.

 [ד] שמונה קבצים ח פ.

[ה] סנהדרין צח ע"א

[ו] רש"י במדבר כז יח.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן