שנים עשר המרגלים ששלח משה לארץ כנען מביאים בשובם מפירות הארץ: "וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם; וּמִן-הָרִמֹּנִים וּמִן-הַתְּאֵנִים"[א]. הכתוב אומר "וישאהו במוט בשניים", אך איננו יודעים מי נשא את הפירות.

לפי דעה אחת, אותה מביאה הגמרא במסכת סוטה[ב], עשרת המרגלים מלבד כלב ויהושע הם שהביאו את הפירות. הגמרא אומרת שהיו שם ארבעה מוטות שנשאו את אשכול הענבים, והרי שמונה אנשים. מרגל אחד נשא רימון ואחר תאנה, ובסך הכל מדובר בעשרה אנשים. יהושע וכלב, שלא היו באותה עצה, לא לקחו מפירות הארץ.

לעומת זאת, הזוהר הקדוש מביא הסבר אחר[ג]. את הפסוק "וישאהו במוט בשניים" יש להבין כפשוטו – רק שניים, יהושע וכלב, נשאו את הפירות, ואילו שאר המרגלים לא רצו להביא אותם. מה פשר המחלוקת בין הגמרא לזוהר, ומה היא מבקשת ללמד אותנו?

וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ

ברמת הפשט, יש כמה חיזוקים לדברי הזוהר הקדוש. הראשון הוא שהציווי להביא את פירות הארץ היה ציווי של משה: "וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ"[ד]. נראה שמי שדבוק בתורת משה הם יהושע וכלב, ואילו המרגלים הם שסטו מדבריו. אך ראיה חזקה עוד יותר נמצאת במילה מוזרה שמופיעה בדבריו – "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ". מי הוא ה'חזק' שמזכיר את עוצמתם של ישראל? אלה הם כלב ויהושע, שאומרים "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ"[ה]. ועוד, בפסוק "וישאהו במוט בשניים", נראה שסתם שניים הם דווקא כלב ויהושע, שהם השניים יוצאי הדופן בפרשה. הוכחה נוספת היא כשהם מגיעים ומספרים למשה על המשלחת: "וַיְסַפְּרוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ"[ו], כלומר שמי שמראה את הפירות טוען שהארץ היא זבת חלב ודבש, וגם זה מחזק את הדעה שנושאי האשכול היו כלב ויהושע ולא המרגלים האחרים.

אף שיש טעם רב בדברי הזוהר הקדוש, ישנם גם צדדים אחרים. ראשית, דוחק לומר שיהושע וכלב הצליחו לשאת יחד עם האשכול גם את הרימונים והתאנים. אך קושיה גדולה מזו היא כאשר מסתכלים במבט רחב על הפסוקים הבאים[ז]:

וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת-כָּל-הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ: וַיְסַפְּרוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן: וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ.

"ויהס כלב" מבטא שינוי של הדובר, ולכן נראה שאת כל תיאור הענקים, "אפס כי עז העם" ו"עמלק יושב", סיפרו המרגלים. אם כך, נראה שגם תחילת הפסוקים מתייחסת עליהם – "ויראום את פרי הארץ" הם עשרת המרגלים. אמנם, אפשר בדוחק ליישב את הפסוק גם לדברי הזוהר, ולכן נראה שבפשט יש פנים לכאן ולכאן.

וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם

מה משמעות המחלוקת בין הגמרא לזוהר לעניין גודלם של הפירות? לפי דברי הגמרא, שאת האשכול נשאו שמונה אנשים, מסתבר שפירותיה של ארץ כנען הם בגודל בלתי נתפס, והם מלמדים על דבר שהוא מחוץ לכל גדר סביר, וממילא בלתי אפשרי. אם נבטא בחריפות את חוויית העדה בעקבות דברי המרגלים – זוהי ארץ משונה, מפלצתית כמעט. אנשיה גדולים, פירותיה עצומים, ויש בכך הוכחה שהיא אינה מגדרי העולם. ממילא יהיה בלתי אפשרי להיכנס אליה, להכיל אותה, להרגיש בה בנוח.

לפי הזוהר הקדוש, שאת הפירות הצליחו לשאת רק יהושע וכלב, אין אלה פני הדברים. הפירות טובים ומשובחים גם לעיני בני אדם רגילים. אף על פי שיושבי הארץ ופירותיה ניחנו בענקיות, קיים הבדל עצום בין ענקיות הפירות לענקיות התושבים. בסל הציפיות של בני ישראל קודם הכניסה לארץ, הטוב ביותר הוא לגלות שהעם היושב בה הינו חלש ורכרוכי, והשפע המובטח לאחר הכיבוש יהיה מרובה עד בלי די. זה בדיוק מה שטוענים יהושע וכלב: הארץ המובטחת טובה בכל קנה מידה, שכן מצד אחד יש בה שפע עצום, ומצד שני תושביה אינם מאיימים כל כך, ו"יכול נוכל". המרגלים, לפי דעה זו, ראו ששבח הפירות מכיל בשורה טובה ונמנעו מלהביאם למשה, ולכן רק יהושע וכלב נשאו אותם. במובן מסוים, שורש המחלוקת בין הגמרא לזוהר הקדוש הוא שהמרגלים ראו בעיקר את הענקיות של יושבי הארץ, ומשום כך ממילא לא נוכל לכבוש אותה. יהושע וכלב, לעומת זאת, רואים בעיקר את מעלת הפירות.

אִלּוּ הָיִינוּ אָנוּ בָּאָרֶץ הָיִינוּ צַדִּיקִים

כעת נעלה קומה נוספת, וננסה להבין את המחלוקת ברובד עמוק עוד יותר. מה בעצם עמד על הפרק בביאה לארץ ישראל?

לפי הגמרא, מה שהתגלה למרגלים הוא שארץ ישראל היא ארץ של ענקיות בכל מובן. הן באנשים, הן בפירות, וממילא אתה למד שיש סיבה אחת לשני העניינים. הארץ היא ארץ של ענקיות. היא שונה לגמרי מכל שאר הארצות, ולולי חטא המרגלים, היינו מגיעים לארץ כפי שהיא באמת, ארץ שלא שייכת לעולם הזה. אמנם בעינים רגילות היא נראית שייכת, אבל יש בה רכיבים שמגלים את מקורה האמיתי, השמיימי. המהות של הארץ היא נחלה בלי מצרים, וגבולות וגדרי העולם הזה אינם חלים עליה. מבחינה מסוימת, אפשר היה לתאר מצב בו לא שמונה אנשים נושאים אשכול אחד אלא שמונה מאות, אולי אפילו שמונת אלפים אנשים, ורק מסיבות של נוחות הדבר אינו מתממש. בנחלה בלי מצרים גדלים אנשים בלי מצרים ופירות בלי מצרים: 'בלי מצרים' זו מהות הארץ, בניגוד חריף כל כך לארץ שממנה יצאנו, שכל כולה נשלטת על ידי מיצרים. לכן גם לעתיד לבוא, מעלתה של ארץ ישראל תהיה "נחלת יעקב יירש - בלי מצרים נחלה"[ח].

הארץ היא שיריים של גן העדן מקדם, שהשמימיות ניכרת בה, ומי הם הענקים החיים בה? לפי רש"י, אלה הם אותם ענקים שהופיעו בסוף פרשת בראשית: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ"[ט]. זה שידוך של מלאכים עם בנות אדם, של שמיים וארץ, וממילא הדבר מתבטא גם בפירות. לפי זה, חטא המרגלים היה בגלל עצם הקושי להיכנס לנחלה בלי מצרים, אולם אם הדבר היה יוצא לפועל בכל זאת - משה רבנו היה נכנס איתנו, הגויים היו מקבלים את פנינו בתופים ובמחולות והיתה באה גאולה שלמה לעולם כולו. 

בניגוד גמור לכל זה עומדים דברי הזוהר הקדוש. לא ולא, אין שורש אחד של ענקיות. למרות הדמיון בגודל בין הפירות והתושבים, כל אחד מהם מגיע ממקור אחר, כל אחד שייך לעולם אחר. יש ענקיות לרעה ויש ענקיות לטובה. השורש של הענקים הוא במלאכים, אבל לא של הפירות. תושביה הענקים, בני המלאכים שירדו למטה, לא מסמלים שהארץ יוצאת מגדריה ומגיעה למדרגה שמיימית ועליונה, כמו שסבורה הגמרא. שהרי כשנכנסנו לארץ לא קיבלנו אותה במעלתה העליונה, ולא היו בה פירות מיוחדים וגדולים במיוחד. לפי פירוש זה, הארץ לא נסקה לשמיים – במקום זאת, השמיים התרסקו אל הארץ.

לפני שירדו המלאכים לעולם הם אמרו שלא יחטאו, אך לאחר שהגיעו לארץ בכל זאת חטאו, כפי שאומר הזוהר (בתרגום):

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָדָם, בָּרָא אוֹתוֹ בְּגַן עֵדֶן וְצִוָּה אוֹתוֹ עַל שֶׁבַע מִצְווֹת. חָטָא וְגֹרַשׁ מִגַּן עֵדֶן, וּשְׁנֵי מַלְאֲכֵי שָׁמַיִם, עֲזָ''א וַעֲזָאֵ''ל, אָמְרוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִלּוּ הָיִינוּ אָנוּ בָּאָרֶץ, הָיִינוּ צַדִּיקִים. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְכִי אַתֶּם יְכוֹלִים עַל יֵצֶר הָרָע? אָמְרוּ לְפָנָיו: יְכוֹלִים.

מִיָּד הִפִּיל אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, וְכָתוּב הַגִּבּרִים. וּבְשָׁעָה שֶׁיָּרְדוּ לָאָרֶץ נִכְנַס בָּהֶם יֵצֶר הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. חָטְאוּ וְנֶעֶקְרוּ מִקְּדֻשָּׁתָם.[י]

מדוע טענו המלאכים שהם לא יחטאו? משום שמלאכים הם אידיאליסטים. אין להם שום תענוג מלבד מילוי שליחותם. המלאך ממונה על משימה מסוימת ונותן את כל כולו לשם כך. הוא אינו חושב מה ייצא לו ומה יוכל לקחת לעצמו, שכן אין בו כלל צד כזה. לכן כשרואים המלאכים מלמעלה את בני האדם לוקחים לעצמם עונג, הם מתפלאים בפני הקב"ה: מהו הדבר הזה, לקבל עונג? והקב"ה עונה להם, דעו לכם שלקבל עונג זהו דבר מופלא ומיוחד במינו. ברגע שתרגישו אותו, לא תוכלו לוותר עליו וגם אתם תיפלו. אבל המלאכים, שכל מהותם היא להיות נאמן לחלוטין לתפקידם, אינם מסוגלים להעלות דבר כזה על דעתם. והם מתעקשים, מתחננים למלא את התפקיד, להראות שאפשר לעבור את העולם הזה אידיאליסטים טהורים ונקיים לחלוטין, בלי שום לקיחה לעצמם. אולם כשהם יורדים ומקבלים את החושים הללו, הם מרגישים איזה תענוג יש בלקיחה ומכאן רק לוקחים ולוקחים "מכל אשר בחרו"[יא]. מכיוון שיש להם אישיות ענקית, מלאכית, הם שואבים מהעולם הזה גודל שלא מעלמא הדין, עוד ועוד 'בנות האדם', ומולידים 'ענקים' – מין ברייה משונה, "קריקטורה" שהיא חצי מלאך חצי אדם, שכל תפקידה הוא להעמיד אותנו במתח בין שמים וארץ.

הענקים הללו מפחידים את המרגלים, אך יהושע וכלב לא מתחשבים בהם. הם מתמקדים בפירות הענקיים ומבינים שהגיעו לארץ שאין בה גבול, וממילא גם העונג הוא בלי גבול, אותו עונג שהמלאכים התבלבלו ממנו. הם גם יודעים את דברי הגמרא "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם"[יב]. היום אנחנו בתפקיד, אבל לעתיד לבוא, כל העניין יהיה "אז תתענג על ה'"[יג]. לכן גם השבת היא מעין עולם הבא? משום ש"וקראת לשבת עונג"[יד]. ומי שטורח בערב שבת אוכל בשבת, כלומר מי שטורח בעולם הזה אוכל בעולם הבא. יש זמן שבו אני צריך למלא את תפקידי, ויש זמן שבו מתענגים.

הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וּמָחָר לְקַבֵּל שְׂכָרָם

מה היתה הסיבה לנפילת המלאכים? אם הם היו נאמנים כל כך לשליחותם, מדוע קרה מה שקרה כשירדו לעולם וגילו את טעמו המתוק של העונג? למען האמת, המלאך עצמו יודע שכל תכליתו של התפקיד היא העונג שהוא מביא בסופו. עולם שיש בו רק תפקידים ומשימות הוא חסר טעם, שכן אם כולם שליחים, למי מיועדת השליחות? הדבר דומה לאדם שנותן מעטפה לדוור ומבקש שישלח אותה ליעדה, אך על המעטפה לא מצוינת שום כתובת. המלאכים מבינים שהם ממלאים תפקיד שבסופו של דבר יוביל לעונג אשר נמצא שם למטה, אצל בני האדם. הפירות הם הפשר והמשמעות לשאלה למה יש בכלל צורך במלאכים, כשם שהעולם הבא נותן פשר לשאלה למה יש עולם הזה. אם היה 'היום לעשותם' בלי 'ומחר לקבל שכרם', לא היה בכך שום טעם, וכמו שמסביר 'מסילת ישרים', שכל העולם הזה אינו מובן בעליל, אלא אם כן מבינים שהוא רק מקום ההכנה לקראת הטרקלין, "והאדם לא נברא אלא להתענג על ה'"[טו].

אם כך, המלאכים והפירות עומדים בקצה הפוך זה מזה – המלאכים הם האידיאליזם בטהרתו, מסירות ושליחות למילוי רצונו של מקום עד אין קץ, ואילו הפירות הם העונג והטוב הנצחי שמגיע כתוצאה מהשליחות הזו. יהושע וכלב רואים בעיקר את הפירות – נכון, יש בארץ גם ענקים ומלאכים, אבל העיקר שלה הוא המתיקות וההתענגות על ה' יתברך, ואם לא היו חוטאים אפשר היה כבר מחר לקבל שכרם. המרגלים, לעומת זאת, לא יכלו לעכל איך אפשר להכיל עונג גדול כזה. הם היו צדיקים, "ראשי בני ישראל המה", ורצו למלא את תפקידם - להיות אידיאליסט, למסור נפש בקבלת עול, להיות ב"היום לעשותם". הם הרגישו שטרם בא הזמן לטעום מהעונג הזה, שהם לא ראויים עדיין. השכר הגדול היה נראה להם מעל ומעבר, אך האמת היא שתמיד השכר נראה מעל ומעבר – אין שום פרופורציה בין עבודת האדם לבין השכר שהוא מקבל. וכמו שהחפץ חיים נהג לומר על פי דברי הגאון מוילנה, שכל רגע שאדם חוסם את פיו מלדבר לשון הרע הוא זוכה לעידון נצחי שאין כל מלאך וברייה יכולים לשער[טז]. במובן מסוים, המרגלים העדיפו את השקפת העולם של המלאכים, שרצון ה' הוא לא שנתענג בארץ אלא נמשיך ב'היום לעשותם', וזו אולי מהות החטא שלהם בעומקו. 

אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'

מי צדק בסוף? לדעת המהר"ל, בעניינים הגדולים, ההיסטוריים, אין לאדם בחירה[יז], ולכן חטא המרגלים הוא חלק מההנהגה האלוקית. נראה שהקב"ה לא ראה את המציאות כפי שיהושע וכלב ראו אותה. המרגלים, אם ניתן לומר כך, צדקו בדבר אחד – יחלפו עוד שנים רבות של אידיאליזם לפני שנגיע לשכר. ומצד שני, אם המרגלים אכן כיוונו לדעתו של הקב"ה, מדוע הם נענשו לבסוף? מוכרחים לומר שאחרי הכל יש כאן מימד של בחירה חופשית, ועיקרה הוא לדעת שעל ידי בחירה קלה מקבלים שכר עד בלי די. את זה טענו יהושע וכלב: גם אם ניצב מולנו איום גדול, גם אם ישנן כל הסיבות שבעולם שלא להיכנס לארץ, אם בכל זאת נבחר ללכת על זה, עצם ההליכה תהיה הסיבה שתביא את השכר. הם כביכול אומרים למרגלים, אילו הייתם יודעים את גודל הטעם של השכר והייתם נדבקים בו, זה היה מביא אותו וממילא כבר אז היינו זוכים ליין המשומר בענביו ששומר הקב"ה לעתיד לבוא.

ובכל זאת, גם אם איננו יכולים להכחיש שהיה צדק בדברי המרגלים, הצדק היותר עליון ודאי היה עם יהושע וכלב. כל מה שפעלו ישראל בעבודתם לעשות את רצון ה' יתברך – אכן היה מספיק, ובאמת לא נדרש עוד דבר. היה די אידיאליזם, והשכר העצום כבר מציץ ועומד אחר כתלנו. ובעזרת ה', שנזכה לראות ביין המשומר בענביו וכל שפע העונג, "וקראת לשבת עונג" ועולם הבא עצמו, "אז תתענג על ה'" בעזרת ה' במהרה בימינו אמן.

[א] במדבר יג, כג

 [ב] "אמר רבי יצחק טורטני וטורטני דטורטני הא כיצד שמנה נשאו אשכל אחד נשא רימון ואחד נשא תאינה יהושע וכלב לא נשאו כלום". סוטה לד, ע"א

[ג] חלק ג, קס ע"ב

[ד] במדבר יג, כ

[ה] שם פסוק ל

[ו] שם פסוק כז

[ז] במדבר יג, כו-ל

[ח] פיוט "מה ידידות מנוחתך"

[ט] בראשית ו, ב

[י] "אֲמְרוּ רַבּוֹתֵּינו ז''ל בְּשַׁעתָּא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְאָדָם בְּרָא לֵיהּ בְּגִינְתָּא דְעֵדֶן וצִּוּהוּ על שֶׁבַע מִצְּווֹתּ. חָב ואִתְּגְּרַשׁ מִגִּינְתָּא דְעֵדֶן. וּתְּרֵי מַלְאֲכֵי שְׁמַיָא עַזָּא וַעֲזָאֵל אָמְרוּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, אִלּוּ הֲוִינָא אֲנַן בְּאַרְעָא הֲוִינָא זַכָּאִין. אָמַר לְהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, וכִי אַתּוּן יָכְלִין על יִצְּרָא בִּישָׁא, אָמְרוּ קַמֵּיהּ יָכְלִין. מִיָּד אַפִּיל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר הַנְּפִּילִים הָיוּ בָּאָרֶץ וּכְתִּיב הַגִּבּוֹרִים וגו'. וּבְשַׁעֲתָּא דְּנָחֲתּוּ לְאַרְעָא עָאל בְּהוּ יִצְּרָא בִישָׁא שֶׁנְּאֱמַר ויִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ, חָבוּ ואִתְּעֲקָרוּ מִקְדוּשָׁתַּיְיהוּ". זוהר חלק א, לז ע"א. מובא בנוסח דומה בילקוט שמעוני, מד

[יא] בראשית ו, ב

[יב] עירובין כב ע"א

[יג] ישעיהו נח, יד

[יד] שם, פסוק יג

[טו] רמח"ל, פתיחת 'מסילת ישרים'

[טז] וכמו שאומר הכתוב "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" (תהלים סב, יג). ושואלים – אם  'לאיש כמעשהו' זה לא חסד אלא מידת הדין. ומתרצים, שכ' הדמיון, 'כמעשהו', היא העיקר. כלומר, עשיית דבר קטן. אם היית עושה שני דברים קטנים היית מקבל כביכול כפול בעולם הבא, אבל עדיין, גם הדבר הקטן הזה הוא עידון לנצח נצחים.

[יז] על פי דברי הרמב"ם שמצד אחד נאמר "ועבדום ועינו אותם" ומצד שני "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי" -  כל יחיד יכול היה להימלט, אבל האומה כאומה לא.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן