מחנה פנימי או חיצוני

קשה להגדיר מה בדיוק המאפיין של מחנה ישראל ההולך ומתארגן במדבר. מצד אחד יש כאן אלמנט של מחנה צבאי; מונים את האנשים לפי גילאי יוצאי צבא. מחנה צבאי מבליט יותר את הכוח הפיזי ופונה יותר החוצה. מצד שני המחנה המתארגן כאן הוא מחנה מאוד רוחני, פנימי, שבמרכזו השכינה, קודש הקודשים, עבודת הקודש של הלוויים הנמנים בגילאים אחרים משאר העם. אז מה בדיוק בונים כאן? צבא מדיני או מקדש רוחני?

נראה, שמה שנבנה כאן הוא התבנית המדויקת של החיים הישראליים. האומה הישראלית, וכהמשך לכך המדינה הישראלית, הן 'מחנה אלוהים'. החיים הישראליים ממוקדים בעיקר פנימה. החיים הללו רואים בקודש את מוקד ומקור החיים, את המשמעות, את התכלית, את המהות, את מקורות האנרגיה. אנחנו קודם כל צבא ה', כלומר אומה אורגנית, הרמונית, מחוברת, מתואמת, מצוותת, מלאת חיים, שמרכז חייה הוא האינסוף האלוקי. מתוך כך אנחנו גם חיים בעולם, במרחב, מופיעים בהיסטוריה, פונים החוצה, פוגשים את אומות העולם, בהתמודדויות, בחיבורים, בהשפעה אדירה. מחנה אלוקי-אנושי זה, הוא המגדיר את מבנה חיי האומה הישראלית לנצח. הוא המגדיר את ההרמוניה שבין קודש לחול, הוא המגדיר מחדש מהי מדינה, מהו צבא, מהם איזוני החיים והמשקלים הסגוליים של כל חלקי הנפש הלאומית שלנו.

"ד' צְבָאוֹת הוּא ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְצִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל צִבְאוֹת ד' הֵם" (אורות, ישראל ותחייתו ח').