בפרשתנו, פרשת במדבר אנו קוראים אודות מנין שבטי בני ישראל. התורה סוקרת כמה אנשים מנה כל שבט. שבט לוי היה הקטן ביותר מבין השבטים במנין אנשיו, ומנה רק 22,000 איש. בני שבט לוי, משרתי עליון הקריבו את הקרבנות וכל העבודה בבית המקדש נעשתה על ידיהם, ולמרות זאת היו השבט הקטן ביותר מקרב השבטים, בהיבט המספרי. מדוע?

התמיהה גדלה נוכח העובדה שכל בני ישראל נמנו מגיל עשרים, כפי שכתוב בתחילת הפרשה: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם... מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם" (א, ב-ג), ולעומתם בני שבט לוי נמנו בהיותם בני חודש ימים בלבד, כפי שכתוב: "כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן... כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף".

תירץ הרמב"ן שכל שאר השבטים השתעבדו במצרים והתרבו למעלה מדרך הטבע, משום שהתברכו בברכת ה' "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". לעומתם בני שבט לוי לא השתעבדו במצרים, וממילא לא חלה עליהם ברכה מיוחדת זו. ועל כן הם התרבו כדרך כל הארץ, ולא באופן מיוחד בברכת הקב"ה. מסיבה זו מנו מספר נמוך מכל השבטים, על אף שהיו השבט היחיד שאנשיו נמנו מגיל חודש, ולא מגיל עשרים. רואים אנו שמנין השבטים אינו מפקד טבעי, אלא הכל נעשה בהשגחתו יתברך.

עוד מצינו במנין השבטים, מפקד ייחודי בקרב בני שבט דן. שבט דן היה השבט השני בגודלו במחנה בני ישראל במדבר, לאחר שבט יהודה, שהיה הגדול ביותר. שבט דן מנה 62,700 איש, כפי שכתוב "מַחֲנֵה דָן... וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת" (ב, כה-כו). כל צאצאי שבט דן יצאו מבן אחד שהיה לדן, שמו היה חושים (שהיה חרש). החפץ חיים מעיר שכל שבט דן הגדול יצא רק מבן אחד של דן – חושים.

לעומתו, לבנימין היו עשרה בנים והוא היה אחד השבטים הקטנים ביותר מבחינה מספרית. הוא מנה 35,400 איש, כפי שכתוב: "וּמַטֵּה בִּנְיָמִן... וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת" (ב, כב-כג)

הסביר החפץ חיים, שבדרכי הנהגתו של הקב"ה אנו למדים, שכשרוצה הקב"ה ששבט יהיה הגדול ביותר, הרי הוא יכול להוציא זאת גם מבן אחד של דן. ולעומתו כשרוצה ששבט בנימין יהיה השבט הקטן ביותר, הרי הוא יכול לעשות זאת גם אם יהיו לבנימין עשרה צאצאים.

המסקנה מביאור זה של החפץ חיים, שרואים את השגחת הקב"ה בעולם. לפעמים היא יוצאת לפועל בניגוד למה שנראה בעין אנוש. מכאן, אומר החפץ חיים, שעל כל אחד לעשות את שמצופה ממנו, בהתאם לכלים שנותן לו הקב"ה. עליו להודות לה' על מה שקיבל, גם אם לפעמים נראה שקיבל פחות.

מסופר על הרב יצחק יעקב וייס, בעל שו"ת 'מנחת יצחק', כשהציעו לו שידוך - את אשתו הראשונה, וכבר עמדו לסגור את השידוך, הבחינה אמו שהכלה אמנם בעלת מידות טובות, אך היו בה מומים. אמו לא רצתה לסגור את השידוך ואמרה לבנה בעל ה'מנחת יצחק': נחזור לעירנו, איני רוצה את השידוך בשום אופן.

הרב וייס התעקש ואמר לאמו: איני יכול לבייש בת ישראל, אני רוצה לישא אותה, וכך היה. הוא נשא אותה לאשה ונולד לו בן אחד בלבד, שממנו יש לו כמה מאות נכדים ונינים.

לאחר זמן נפטרה אשתו. הוא נשא אשה בזיווג שני, ולא היו לה ילדים ממנה. הרב יצחק יעקב וייס אמר, שבדרך הטבע לא היה יכול להוליד, אך בזכות שלא בייש בת ישראל, זכה והקים דור ישרים מבורך.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.