בפרשתנו מסופר אודות מנהיגי בני ישראל שנשלחו כתיירים – "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן" (יג, יז), לראות את טובה של ארץ ישראל ולשוב משליחותם ולספר את שבחיה ומעלותיה לבני ישראל. התורה נוקטת במילה 'תיירים', ואינה מזכירה כלל לשון ריגול. סופה של השליחות היה שונה מתכליתה, כפי שמעידה התורה "וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ" (דברים א, כד). האנשים עשו מעשה מרגלים ולא מעשה תיירים.

מה ההבדל בין מרגל לתייר? תייר הולך לתור את הארץ, מבקש לראות את היפה שבה, וליהנות מן הטוב שלה, ואילו היוצא למשימת ריגול בארץ אויב, מחפש בה את צדדי חולשתה, ומבקש לראות את הרע והשלילי שבה. גם המרגל וגם התייר, שניהם רואים מראה ונוף זהים לחלוטין. ההבדל ביניהם במניע וברצון שמפעיל את הראיה. מה עומד מאחורי הדברים ומה אדם רוצה לראות. טרם צאת המרגלים לשליחותם, הורה להם משה רבנו: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא... הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה..." (יג, יח-יט).

שואל על כך רמב"ן, במה חטאו המרגלים, הרי הם נשלחו לראות את הארץ ולמסור דו"ח אמת על שליחותם, ופעלו בשליחותו של משה?

אם נדקדק בתשובתם, נמצא שמופיעה שם מילה אחת ששינתה את כל אופיו של הדיווח שלהם, מילה שגרמה לתוצאה עגומה מאד, הם הוסיפו את המילה 'אֶפֶס', כשאמרו "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד..." (יג, כח).  

רבי יצחק עראמה, בביאורו 'עקידת יצחק' מאיר זאת באמרו: "הוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים, ולזאת הסיבה חטאו מאוד...". הם נשלחו למסור מידע "יבש", נתונים אובייקטיביים, לא לחוות דעה. במקום זאת, הם חיוו דעתם, והוסיפו נופך משלהם "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם... וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם", על אף שלא נדרשו לכך כלל ועיקר.

הוא מבאר את הנושא בדרך משל, בלשונו: משל לאדם האומר לשליח: בוא נא אל בית התגר וראה לי שם טלית אחת שישנה בידו, הסתכל בטיב צמרה ופשתה בארכה וברחבה ובמראיתה ומחירה והשב לי דבר, כי חפץ אני לראותה.

והיה, אם יבוא איש זה ויאמר: ראיתיה והנה צמרה נקי והיא ארוכה ורחבה ומחירה אלף זהובים, הנה הוא היטיב שליחותו ולא יצא מכללו. אמנם אם אמר: ראיתיה והנה היא טובה ורחבה וצמרה טוב ונקי אבל מחירה גדול שהיא אלף זהובים, הנה כבר יצא מכלל שליח ונכנס לכלל יועץ במה שהטעים דבריו במילת "אבל".

משלו של בעל 'עקידת יצחק' מסביר היטב את כוחה של מילה שאינה במקומה. זה שאירע במעשה המרגלים. במילה "אפס" יצרו את מה שבימינו נקרא "קונספציה" ובכך היתה מעילה בשליחות. הם אמנם דיווחו אמת, אולם מילה זו באה להסביר את הדיווח מבלי שנתבקשו לכך. תפקידם היה למסור את הדיווח למשה רבנו, והוא עפ"י נבואה אמור לעשות את המוטל עליו, אולם המילה "אפס" הסבירה לעם שאין ערך לטוב הארץ, שכן העם היושב על אדמתה עז ומי יודע אם יוכלו לנצחם במלחמה. המרגלים הפכו עצמם ליועצים, מבלי שנתבקשו בכך וזו היתה טעותם.

פרשה זו מלמדת אותנו היטב את הצורך להפריד בין עובדות להכרעות. המרגלים בטוחים היו שהואיל והם בדקו את השטח, ביקרו בארץ, עברו בה לאורכה ולרוחבה במשך ארבעים יום – יודעים הם טוב יותר מה דרוש לעם ישראל באותה שעה. ה"נגיעה" האישית, אותה חשפו חז"ל, אשר גרמה להם לנהוג כפי שנהגו, לא היתה גלויה להם. אולם מידת האמת המוחלטת חייבה אותם להביא למשה את הדיווח על המצב בארץ כמות שהוא וכמו שנתבקשו בלא להביע דעה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.