תפקידו של משה מסתיים לכאורה בפרשתנו ולכן מצווה אותו הקב"ה: "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן". סיום תפקידו של משה אמור להיות גם סיומה של התורה. למרות זאת התורה ממשיכה עוד חומש ורבע ורק בסוף פרשת האזינו חוזרת על אותו ציווי: "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לכאורה נראה שלכתחילה התורה היתה צריכה להסתיים כאן ובדיעבד התברר שיש צורך ויש אפשרות להוסיף עוד הרבה תוכן לתורה.

לעומת המרחק הגדול מכאן עד לסוף התורה מבחינת התוכן, מבחינת הזמן המרחק די קצר. לפי המדרש היתה המלחמה בעוג שבסוף פרשת חוקת 'אַחַר הָרֶגֶל' כלומר אחרי סוכות- בסוף תשרי או תחילת חשוון. פרשת בלק נמשכה כנראה חודש-חודשיים שהרי מואב הלכו בתחילה להתייעץ עם מדין, אח"כ שלח בלק פעמיים שליחים עד לארם אל בלעם, בלעם הגיע עם השליחים אל מואב, בלק ובלעם הלכו לשלושה מקומות שונים לנסות לקלל את ישראל ולבסוף אירע חטא השיטים. אם נוסיף לזה את המפקד בתחילת פרשתנו נגיע כנראה לתחילת חודש טבת. (ייתכן שמשה היה אמור למות בח' טבת ביום בו נפטר עזרא הסופר שנחשב מקביל למשה בנתינת התורה). כלומר שמדובר כחודשיים בלבד לפני מותו של משה בפועל בז' באדר.

הפרש זה מחזק את הקושיה- אם יש עוד הרבה תוכן שיכול להכנס לתורה מדוע הקב"ה 'חיכה לרגע האחרון' ורק אחרי שהוחלט בדיעבד לדחות את סיום התורה הכניס חומש שלם ויותר בחודשיים בלבד?

נראה שבמובן מסוים התורה אומנם מסתיימת כאן. ספר דברים הוא 'תורת משה' שבו משה מדבר 'דברי עצמו' בגוף ראשון. אך גם את סופו של ספר במדבר אפשר לזהות כתורה בפני עצמה. חז"ל רומזים לכך שיש חלק בתורה שנכתב ע"י משה אבל עומד בפני עצמו: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם". 'פרשת בלעם' אלו 'נבואתו ומשליו' כלומר הסיפור של פרשת בלק מלבד הסיום על חטא בעל פעור. משה וישראל לא ראו וכנראה לא שמעו את הנסיון של בלק ובלעם לקללם אלא משה ידע זאת בנבואה והוסיף את הסיפור על כך לרצף הסיפור על מאורעות ישראל במדבר.

אמנם לפי קושייתנו ניתן לומר שפרשת בלעם אינה רק 'מאמר מוסגר' בתוך רצף נבואותיו של משה. פרשת בלעם מסמנת את סיום תפקידו של משה. התורה כולה מסתיימת בסיכום תפקידו של משה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" וחז"ל מסייגים זאת: "אבל באומות העולם קם ואיזה זה בלעם". כלומר שמי שיכול להיות תחליף כביכול למשה הוא בלעם ולכן בהמשך להופעה של נבואת בלעם נבואת משה אמורה להסתיים.

כיצד משה מצליח בכל זאת להמשיך את התורה? נראה שמשה עושה פעולה כפולה: א. הוא כותב את פרשת בלעם ומכליל אותה בתוך התורה. ב. הוא יוצר המשך לנבואתו: "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ". אמנם יהושע אינו במעלת נבואת משה אך הוא אינו מנותק ממנו ו"כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש נמסר למשה בסיני". לכן משה מגיב לציווי ה' בבקשה: " יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה" ולאחר סמיכתו של יהושע למחליפו הוא יכול להמשיך את התורה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.