רוב חטאי ישראל מתוארים בתורה כ'תנועה עממית' ולא מוזכר מנהיג כלשהו שהוביל אותם. כמו בכל מהלך מסתבר שהיו מעט אנשים יותר פעילים ודוחפים והרבה אנשים שהושפעו מהם והצטרפו, אך לא היתה הנהגה ברורה. בחטא העגל למשל מזהים חז"ל את מיכה כגורם משמעותי ביצירת העגל, אך לא נאמר שהוא פעל כמנהיג שהוביל את העם לחטוא. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא שכל מנהיג כזה נדרש להתייצב כנגד משה, ולכך נדרש הרבה אומץ שכן מעמדו של משה היה הרבה מעל העם.
יוצאות מן הכלל הם פרשות שלח-קרח שבהן ישנה הנהגה ברורה שמובילה את מהלך החטא כנגד משה. מניין קיבלה הנהגה זו את האומץ לעמוד כנגדו? נראה שהגורמים לכך הם התהליכים של פרשת בהעלותך. בתחילה פגע חטא המתאווים בכוחו של משה להנהיג את העם לבדו עד שטען כלפי ה': "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי", וכתוצאה מכך הואצלה נבואתו וסמכותו על 70 הזקנים. הסדק הזה איפשר להעלות על הדעת שמעלתו של משה אינה בלעדית ותתכן נבואה עצמאית שלא באה מכוחו. כך כנראה פירשה מרים את נבואתם של אלדד ומידד שהתנבאו: 'משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ', ולכן טענה: "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר" (עיין בהרחבה במאמרנו לפרשת בהעלותך).
נראה שהפגיעה בסמכותו המוחלטת של משה השפיעה לא רק על העומדים כנגדו אלא גם עליו בעצמו. כאשר המרגלים שבים מתור הארץ בכוונה להניא את ישראל מלעלות אליה הם נדרשים לעמוד בפעם הראשונה כנגד משה. אמנם דבריהם מכוונים גם או בעיקר לאזני העם אך הכתוב מדגיש שהדיבור שלהם מכוון קודם כל אל משה: "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה... וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ...". להפתעתנו נראה שמשה אינו מגיב כלל בשלב זה והיחיד שמסוגל לענות למרגלים הוא כלב: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". אמנם לכלב יש יתרון כיוון שהיה אחד מן המרגלים ויכול לסתור את טענותיהם על מה שראו בארץ, ולכן הגיוני שהוא נדרש להגיב ראשון. אך בהמשך לדבריו היתה צריכה לבוא תגובתו של משה, כפי שנראה שכלב עצמו מצפה: "אל משה- שישמעו מה ישיב משה".
מתיאור פרשת המרגלים בספר דברים נראה שאכן משה הגיב לדבריהם: "ואולי אז אמר משה מה שהעיד אחר כך (בספר דברים) באומרו ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם". אם כן התיאור כאן כאילו משה שותק בא ללמד שאכן יכולת התגובה של משה נפגעה בהמשך לפגיעה הקודמת בסמכותו.
אלא שלמרות הפגיעה בסמכותו של משה עדיין היתה דרושה מנהיגות חזקה מספיק כדי להוביל את המהלך. לא מסתבר שהמרגלים חשבו שמשה עצמו ישתכנע מדבריהם ויחליט לוותר על הכניסה לארץ. אלא שהם רצו להחליף את ההנהגה: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה"- כתרגומו נמני רישא, נשים עלינו מלך". מי זה שהיה יכול להיות המנהיג האלטרנטיבי? אמנם כל המרגלים היו: "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" אך לא כל ראש שבט מסוגל להיות גם ראש העם כולו. שלושת ראשי השבטים שהנהיגו את ישראל בהמשך ההיסטוריה היו בצד שתמך בעלייה לארץ: כלב מיהודה, יהושע מאפרים ומשה עצמו מלוי. ההנהגה הטבעית היחידה שנותרה בצידם של המרגלים היא של שבט ראובן. ואכן חז"ל מזהים את דמותו של ה'ראש' המיועד למלכות במקום משה בבני ראובן: "נמנו ישראל במדבר (בחטא המרגלים) למנות דתן במקום משה ואבירם במקום אהרן" (עיין במאמר קודם לפרשה מדוע דווקא הם).
מכאן כבר מתברר הקשר ההדוק בין שתי המרידות בפרשות שלח-קרח. חז"ל מגלים לנו שדתן ואבירם שמופיעים בגלוי במרידת קרח פועלים 'מאחורי הקלעים' כבר בחטא המרגלים שבו הצליחו לערער את מעמדו של משה. על פי זה ייתכן לומר שגם בכל התהליכים הקודמים בפרשת בהעלותך ואפילו קודם לכן הם היו ה'מושכים בחוטים', וניהלו מהלך מתוכנן ומחושב צעד אחרי צעד כיצד להפיל את הנהגת משה ולרשת אותו. נראה שלזה התכוונו חז"ל בדבריהם: "את מוצא שדתן ואבירם מזומנין לפורענות מתחלה ועד סוף, הן שנאמר בהן במצרים והנה שני אנשים עברים נצים, והן שנאמר בהן ויפגעו את משה ואת אהרן, והן שנאמר בהן על הים ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים, והן שחלקו עם קרח על משה, הן ברשען מתחלתן ועד סופן".
לעומתם זוכים יהושע וכלב להיות יורשיו האמיתיים של משה ולהנהיג את ישראל לעלות אל הארץ כדבריהם: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
