משה רבינו סיים את כתיבת התורה במותו בערבות מואב בעבר הירדן המזרחי לפני הכניסה לארץ. בגמרא נחלקו לגבי שמונת הפסוקים האחרונים בתורה שמדברים על מיתתו של משה, האם נכתבו על ידו כנבואה עתידית או על ידי יהושע. מלבדם לכאורה כל האירועים שמסופרים בתורה אירעו עד מותו של משה. אולם בפרשתנו מוכיח הרמב"ן שאחד הפסוקים או לפחות חלקו לא היה יכול להתרחש בזמנו של משה.
במהלך המסע של ישראל בעבר הירדן המזרחי לקראת הכניסה לארץ הם נתקלים באויב לא צפוי: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה".
הרמב"ן מזהה את ערד בעבר הירדן המערבי כפי שהיא היום: 'והנכון בעיני, כי זה מלך ערד הוא יושב בנגב מעבר לירדן ימה בארץ כנען על יד הירדן בגבול בני יהודה סמוך לחברון שהיא בנגב, ושמע מרחוק בבוא בני ישראל ובא דרך האתרים אל ערבות מואב להלחם עמהם שם, וזה טעם "וישמע", ולכך ספר הכתוב "והוא יושב בנגב בארץ כנען" כי בא מארץ אחרת אל מקום ישראל'.
לפי דבריו עולה הקושיה- כיצד החרימו ישראל את ערד שבעבר המערבי אם עדיין לא עברו את הירדן ולא נכנסו לא"י המערבית? לכן מבאר הרמב"ן: 'והשלים עוד בכאן לספר, כי החרימו ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען'. כלומר שלמרות שהפסוק נכתב בלשון עבר מדובר בנבואה עתידית שטרם התרחשה בזמנו של משה.
מתי התקיימה נבואה זו? הרמב"ן מדייק שגם יהושע שכבש את רוב הארץ לא קיים את הנדר ורק בתקופת הזקנים שאחריו השלימו בני יהודה את הנדר כמתואר בתחילת ספר שופטים. אמנם מלך ערד מופיע ברשימת 31 המלכים שהכה יהושע אך העיר עצמה לא נכבשה על ידו.
אך אם נעיין בספר שופטים נראה שגם בני יהודה לא השלימו לגמרי את הנדר. הרמב"ן מסתמך על הפסוק: "וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה". אך עדיין אין זו השלמה גמורה של הנדר שהרי בפסוק הקודם לזה נאמר: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם" כלומר שצפת אינה ערד, ובמקום שערד שהיא 'ראש הנחש', או לפחות תושביה הכנענים יוחרמו, באים בני הקיני להתישב שם ביניהם!
ההשלמה הסופית של הנדר נעשתה כמעט 400 שנה אחרי שהוא נאמר. שאול מצטווה: "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ" והוא נלחם ב'עיר עמלק'. לפני המלחמה הוא פונה אל בני הקיני שעד אז ישבו שם יחד עם העמלקים: "לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ". רש"י מבאר שמדובר בערד שהיא 'עיר עמלק' כפי שמפרש גם אצלנו עפ"י חז"ל שה'כנעני' הוא עמלקי מחופש.
מדברי רש"י מתחזקת הקושיה השניה- בני הקיני לא היו הראשונים שבאו לערד, קדם להם עתניאל בן קנז שפתח בעיר ישיבה: 'והלכו (בני הקיני) אצל עתניאל בן קנז הוא יעבץ במדבר יהודה אשר בנגב ערד ללמוד תורה'. עתניאל שהוא השופט הראשון אחרי יהושע ואמור להמשיך את מפעלו בכיבוש הארץ נמנע לכאורה מקיום הנדר ובמקום להחרים את ערד הוא מתיישב בין העמלקים ומקים ישיבה!
אלא שלפי הזיהוי של חז"ל שמדובר בעמלק נוכל לבאר שהנדר היה מוכרח להידחות עד זמנו של שאול המלך שהרי מצוות הכרתת עמלק אפשרית רק לאחר העמדת המלך לפי הסדר של 'שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ'. מכאן נוכל להבין גם את פעולתו של עתניאל- אם לא ניתן להחרים את עמלק במובן הרגיל של הריגתם אולי ניתן להחרים אותם במובן אחר. המובן של חרם כלפי ממון מתפרש בד"כ כהקדש: "אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה' ". עתניאל מחדש שניתן 'להקדיש' גם בני אדם- לקרב אותם לה'! בגדולתו הרוחנית העצומה מנסה עתניאל להגיע עד המקום הרחוק ביותר- עיר הבירה של עמלק, וגם אותה להעלות בכוח התורה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
