מניין בני ישראל

בפתיחתו של ספר במדבר, הנקרא בחז"ל בשם "חומש הפקודים"[1], מופיע ציווי ה' למנות את בני ישראל. בשורות הבאות, ננסה לעמוד על עניין מניין בני ישראל: האם מותר בכלל למנות את בני ישראל, האם יש צורך במניין בני ישראל על ידי מחצית השקל וכיצד הדברים מתיישבים בתוך פסוקי פרשת במדבר.

שיטת רש"י ושיטת רמב"ן:

בספר שמות[2] כתוב:

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיקֹוָק בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיקֹוָק:

רש"י[3] למד מפסוקים אלה שיש איסור למנות את האנשים עצמם מבני ישראל. לשיטתו, בפסוקים אלה, התורה מצווה, שבכל מניין של בני ישראל, יש לגבות את מחצית השקל מכל אחד מהנמנים, וכך בדרך עקיפה של מניין המטבעות, המונים יידעו גם את מספר האנשים מבני ישראל. גם בתחילת ספר במדבר[4], כתב רש"י שהציווי למשה היה למנות את בני ישראל על ידי גביית מחצית השקל.

את הטעם לאיסור המניין כותב רש"י בספר שמות "שהמנין שולט בו עין הרע". כדי להימנע מעין הרע, אסר ה' למנות את בני ישראל באופן ישיר (על ידי ספירת האנשים), והתיר לעשות זאת רק באופן עקיף על ידי מחצית השקל. כאשר לא הקפידו על ציווי זה, ומנו את בני ישראל שלא על ידי מחצית השקל, שלטה בעם ישראל עין הרע, והדבר גרם למגיפת דבר, כמו שמצאנו בספר שמואל[5] כאשר דוד המלך מנה את בני ישראל ללא גביית מחצית השקל מכל אחד.

רמב"ן[6] מקשה על הסברו של רש"י מספר קושיות:

• אם כדברי רש"י יש ציווי מפורש בתורה שלא למנות את בני ישראל שלא על ידי מחצית השקל, כיצד נכשל דוד באיסור תורה מפורש?
• גם אם דוד טעה באיסור תורה מפורש, הרי יואב חלק על דוד ולא רצה למנות את בני ישראל. אם הסיבה שיואב לא רצה למנות את בני ישראל היא משום שישנו איסור למנות את בני ישראל ללא גביית מחצית השקל מכל אחד, הרי יואב היה יכול לפתור זאת על ידי שהוא עצמו היה גובה מחצית השקל מכל אדם מישראל וכך היה מונה אותם.

על שתי השאלות ששאל רמב"ן על רש"י ניתן לכאורה לענות באופן פשוט. מקורו של רש"י להסבר מכת הדבר על ידי דוד הוא מהגמרא במסכת ברכות[7] שם נאמר:

"אם ה' הסיתך בי ירח מנחה אמר רבי אלעזר: אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד מסית קרית לי? הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו'. מיד  ויעמד שטן על ישראל, וכתיב ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל. וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר".

                הרי שאנחנו רואים על פי דברי חז"ל שדוד אכן "טעה בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו" ונכשל באיסור ברור ובכך ענינו על השאלה הראשונה. על השאלה השניה ניתן לומר גם כן על פי דברי הגמרא שהייתה זו יד ה' להכשיל הן את דוד והן את יואב כתוצאה מדברי דוד "אם ה' הסיתך בי ...".

קושיות רמב"ן על רש"י הכריחו אותו להסביר שיש איסור שונה הקשור למניין בני ישראל מהאיסור אותו כתב רש"י. האיסור אינו למנות את בני ישראל ללא מטבעות מחצית השקל, אלא האיסור הוא למנות את בני ישראל שלא לצורך. טעותו של דוד המלך שגרמה למגפת הדבר לא הייתה בכך שהוא לא השתמש במטבעות מחצית השקל, שהרי דוד המלך לא היה נכשל באיסור תורה מפורש, אלא טעותו של דוד המלך היה בכך שהוא מנה את בני ישראל רק כדי לשמח את ליבו ולא למטרה מוצדקת[8].

הרמב"ן בסוף דבריו מציע הסבר נוסף למכת הדבר בימי דוד: דוד מנה את הגברים מבני ישראל מגיל שלש עשרה. כאשר ה' ציווה את משה למנות את בני ישראל, הציווי היה למנות את כל הגברים מגיל עשרים שנה ומעלה. בציווי זה ישנו ציווי נסתר נוסף האומר שבכל מניין עתידי, ניתן למנות רק את הגברים מגיל עשרים. הסיבה לכך היא משום שה' רוצה לצמצם במניין של בני ישראל כדבריו לאברהם אבינו "אם תוכל לספור אותם". ככל שנצמצם את האנשים שנמנים, כך יתקיימו דברי ה' לאברהם באופן ניכר יותר. הלכך, לא ניתן לספור את אותם גברים מישראל שעוד לא הגיעו לגיל עשרים.

היוצא מדברינו עד כה הוא שיש מחלוקת בין רש"י לרמב"ן: לרש"י אין איסור בעצם מניית בני ישראל, אלא שבכל פעם שרוצים למנות את בני ישראל, יש לעשות זאת על ידי מחצית השקל. לפי הרמב"ן עצם המניין הוא בעייתי כאשר הוא נעשה שלא לצורך או שהנמנים אינם מגיל עשרים שנה ומעלה, ואז יש איסור למנות את ישראל, גם אם משתמשים במחצית השקל.

(אמנם יש להעיר שרמב"ן בפרשת "כי תשא" כתב כדברי רש"י וכדברים שהוא עצמו דחה, שטעותו של דוד המלך הייתה בכך שמנה את בני ישראל ללא שקלים. את דבר הסתירה בדברי רמב"ן עצמו יישבו האחרונים בשני אופנים: או שרמב"ן חזר בו מפירושו בפרשת "כי תשא" ולכן פירש אחרת בספר במדבר, או שבספר שמות פירש עפ"י הדרש ואילו בספר במדבר פירש עפ"י הפשט[9]).

אולם, למרות ההבדלים בין פירוש רש"י לפירוש רמב"ן, יוצא ששניהם סוברים שיש איסור למנות את בני ישראל שלא על ידי מחצית השקל, כפי שכתב רש"י בפרשת "כי תשא" וכפי שכתב גם רמב"ן עצמו בצורה מפורשת בספר במדבר (רמב"ן כתב שדוד המלך השתמש במחצית השקל על מנת למנות את בני ישראל. גם לסוברים שרמב"ן חזר בו מפירושו בפרשת "כי תשא", הרי שהחזרה היא רק מהסבר סיבת המגיפה שהייתה בימי דוד אך לא מעצם הצורך להשתמש במחצית השקל בשעה שמונים את בני ישראל).

שיטת אברבנאל ובעל הכלי יקר:

אברבנאל[10] מקשה מספר קושיות על שיטת רש"י ורמב"ן:

• היה ראוי שאם התורה רצתה לומר שיש חיוב למנות את בני ישראל רק על ידי מחצית השקל, שהתורה תאמר זאת במפורש ולא בדרך רמז. בפסוקים שבפרשת "כי תשא" אין איסור מפורש למנות את בני ישראל ללא מחצית השקל.
• אם היה איסור לדורות למנות את בני ישראל, בין אם הייתה מצוות עשה שבני ישראל יימנו על ידי מחצית השקל או שהייתה מצוות לא תעשה למנות את בני ישראל ללא מחצית השקל, היה ראוי שמוני המצוות ימנו מצווה זו.
• מלשון הכתוב "כל העובר על הפקודים" משמע שמנו את האנשים עצמם ולא השתמשו במחצית השקל כדי למנות את בני ישראל.[11]
• רש"י כתב שעל ידי נתינת מחצית השקל, בני ישראל יינצלו מהמגיפה. אולם, משמע מלשון הכתוב שמחצית השקל לא באה כדי למנוע מגיפה, אלא באה כדי לכפר לבני ישראל, כפי שכתבה התורה "לכפר על נפשותיכם".
• במניינים בתחילת ובסוף ספר במדבר לא מוזכר בכלל עניין מחצית השקל, ואם המצווה היא לדורות, הרי שגם במניינים אלה היה צריך להשתמש במחצית השקל.[12]
• אם לדורות יש חיוב לספור רק על ידי מחצית השקל, הרי ששאול חטא בכך שמנה את בני ישראל, שהרי כתוב "ויפקדם בטלאים"[13], משמע ששאול השתמש בטלאים כדי למנות את העם שאיתו ולא השתמש במחצית השקל.
• הרי בכל הפעמים שמנו את הלויים בנפרד מבני ישראל, לא השתמשו במחצית השקל, ואם היה איסור לדורות למנות את בני ישראל שלא על ידי מחצית השקל, הרי שהייתה אמורה להיות מגיפה בלויים.

בפירושו לספר שמואל[14], מוסיף אברבנאל עוד מספר קושיות על הסברו של רמב"ן בספר במדבר שדוד חטא בכך שהמניין היה שלא לצורך:

• מפשט הפסוקים בתחילת פרשת "כי תשא" משמע שמותר למנות את בני ישראל, כפי שרש"י עצמו כתב: "כשתחפוץ לקבל סכום מניינם".
• המניין אצל דוד היה מניין לצורך, שהרי דוד המלך רצה לדעת כמה אנשים נהרגו במלחמות שנלחם. המניין שמנה דוד היה דומה במהותו לסקר שעורכת לשכת האוכלוסין שנועדה לייעל את ענייני השלטון.
• לפי דבריו של רמב"ן, גם המניינים שמנה שאול פעמיים היו שלא לצורך. אם כך, מדוע לא מצאנו שגם לאחר מניינים אלה ניגפו בני ישראל?
• אם מכת הדבר שבאה על ישראל בעקבות המניין שמנה יואב בשליחותו של דוד הייתה בתור עונש על עצם המניין, אם כן מדוע דוד בעצמו לא נענש על כך?

גם על פירושו השני של רמב"ן בספר במדבר, האומר שחטאו של דוד היה בכך שהוא מנה את הגברים בישראל שהיו מעל לגיל שלש עשרה ואילו התורה התירה למנות רק את הגברים מגיל עשרים, מקשה אברבנאל מספר קושיות:

• בתורה לא מוזכר כל איסור למנות את הגברים מתחת לגיל עשרים. התורה רק אמרה שכאשר ימנו את אותם שעברו את גיל עשרים, יש לעשות זאת על ידי מחצית השקל.
• לא כתוב בשום מקום שיואב מנה את הגברים מתחת לגיל עשרים.
• מפשט הפסוקים משמע שהחטא בו מנה יואב את העם היה בעצם המניין ולא באחד הצדדים הטכניים של המניין כמו גיל הנמנים.
• מדוע דוד עצמו לא נענש ורק עם ישראל נענש בעקבות חטאו של דוד.

בעקבות שאלות אלו מפרש האברבנאל שאין כלל איסור למנות את בני ישראל ללא שימוש במחצית השקל. הקשר שקשרה התורה בתחילת פרשת "כי תשא" בין נטילת מחצית השקל מכל אדם מישראל לבין המניין, הוא קשר ייחודי וחד פעמי, הנובע מסיבות פרקטיות: בשעת בניית המשכן, בני ישראל תרמו את תרומתם ביד נדיבה, אלא שתרומתם כללה הכל חוץ מכסף. בני ישראל נמנעו מלתרום כסף למלאכת המשכן משום שהם השתמשו בו לצורך מסחר, קניית סחורה מהגויים דרכם הם עברו. ה' "ייעץ" למשה עצה כדי לגייס את הכסף הדרוש. עם ישראל עתיד להיכנס בקרוב אל ארץ ישראל, ולצורך הקמת מסגרת צבאית לכיבוש הארץ, היה צורך למנות אותם, אלא שיש סיכון במניין, שהרי מניין כל שהוא יכול לגרום למגיפה בבני ישראל. לכן, כדי להינצל מהמגיפה, כל אדם מישראל יביא תרומה קטנה לשם ה', את מחצית השקל, ובזכות תרומה זו יזכה להינצל מהמגיפה. תרומה זו של מחצית השקל, היא התרומה הקטנה ביותר האפשרית, שהרי בני ישראל השתמשו במטבעות של שקלים, וה' אמר שכל אחד ייתן חצי מהמטבע השימושי. (הסיבה שה' לא ציווה במפורש להביא את הכסף הדרוש הוא משום שרצה המקום שכל מלאכת המשכן תהיה בנדבה.)

כל זה נכון למניין עליו צוו בני ישראל בפרשת "כי תשא", שם המטרה הייתה גיוס מחצית השקל והמניין היה רק דרך אגב. אולם, המניין שבתחילת ספר במדבר הוא לצורך מצווה, כדי שיהיה ניתן לסדר את סדר הדגלים, ומכיוון ששלוחי מצווה אינן ניזוקין, לא היה צורך בגביית תרומה על מנת להציל את הנמנים, ולא היה כאן צורך בנטילת מחצית השקל. (לפי אברבנאל, נכון הדבר שאין איסור למנות את בני ישראל ללא שימוש במחצית השקל, אלא שעדיין יש סכנה בדבר משום עין הרע, ולכן תרומת מחצית השקל הצילה את הנמנים.)

אולם, נשאר עדיין לברר לפי דברי אברבנאל, מדוע באה מכת הדבר על בני ישראל לאחר המניין של דוד? הרי לשיטתו אין שום איסור למנות את בני ישראל.

על כך משיב אברבנאל[15] שמכת הדבר באה והכתה בבני ישראל מסיבה שונה לגמרי. מכת הדבר הייתה עונש מאת ה' על שבני ישראל הצטרפו לשבע בן בכרי במרד שמרד נגד דוד המלך. לכן, ה' מנע מהמלאך המשחית מלהמשיך ולהכות בעם בשעה שהוא (המלאך) הגיע לירושלים, משום שבירושלים ישבו בני יהודה שלא השתתפו במרד נגד דוד המלך. אולם, גם דוד המלך חטא בכך שהוא מנה את העם, לא בגלל עצם המניין, שהרי אין איסור למנות את בני ישראל. חטאו של דוד היה בכך שהמניין הראה שהוא בוטח בכך שהוא מלך על עם גדול ושיש לו צבא גדול. דוד המלך שהיה צדיק גדול היה צריך לשים את מבטחו בה' ולא לסמוך על העם הגדול והצבא הגדול שנמצאים תחת שלטונו. מוסיף אברבנאל לבאר שה' הוא שהסית את דוד לחטוא בגאווה (לבטוח באדם במקום לבטוח בה') שהייתה בניגוד גמור לאופיו השפל והעדין. הסיבה שה' הסית את דוד לחטוא בכך היא כדי לגלגל את העונש שיבוא על עם ישראל מדוד המלך עצמו: עם ישראל חטא בכך שמרד בדוד המלך והעונש שיגיע עליהם הוא כתוצאה מחטא של דוד.

גם בעל פירוש "כלי יקר" כתב שהקפדת התורה שהמניין ייעשה על ידי מחצית השקל הייתה רק במניין הראשון בו נמנו בני ישראל, משום ששם יש חשש גדול יותר לעין הרע: זהו המניין המראה שבני ישראל הפכו מעם קטן לעם גדול. אך לאחר המניין הראשון, ולאחר שהתחזק הדבר שעם ישראל הוא כבר עם גדול, אין יותר חשש לעין הרע ואין צורך במניין בני ישראל על ידי שימוש במחצית השקל.

איסור המניין לפי הגמרא במסכת יומא:

            בגמרא במסכת יומא[16] מובא:

תנא: הוציאו אצבעותיכם למנין. ונימנינהו לדידהו! - מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב ויפקדם בבזק. - מתקיף לה רב אשי: ממאי דהאי בזק לישנא דמיבזק הוא? ודילמא שמא דמתא הוא, כדכתיב וימצאו אדני בזק? - אלא מהכא, וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד. רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר.

 נסכם את הדברים שנאמרו בגמרא בשתי נקודות:

• הגמרא לומדת מכך שהממונה על הפיס במקדש היה עורך את הפיס (כדי לקבוע מיהו הכהן שיזכה לעבוד עבודה מסוימת בבית המקדש) על ידי שהיה אומר לכל אחד מהכהנים להוציא את אצבעו במקום שהממונה על הפיס יספור את הכהנים עצמם, שיש איסור למנות אדם מישראל אפילו לדבר מצווה. מכאן קשה על פירוש אברבנאל שכתב שאין איסור למנות את ישראל.
• חכמים נחלקו במקור לאיסור המניין של בני ישראל באופן ישיר (ללא שימוש באמצעי כמו מחצית השקל או כלי): רבי יצחק לומד זאת מכך שנאמר "ויפקדם בבזק"[17], היינו ששאול השתמש בשברי חרסים (הנקראים בלשון הפסוק בשם בזק) כדי למנות את בני ישראל, ואילו רב אשי שחושב שבזק יכול להיות גם שם של מקום לומד זאת מכך שנאמר אצל שאול "ויפקדם בטלאים"[18], כלומר, שאול מנה את חייליו על ידי שכל אחד נתן טלה, כמו שבני ישראל נמנו במדבר על ידי שכל אחד מהם נתן מחצית השקל. ר' אלעזר לומד שאסור למנות את ישראל מפסוק בספר הושע[19] האומר שמספרם של בני ישראל לא ייספר, ואילו רב נחמן בר יצחק לומד מאותו פסוק בספר הושע שאדם המונה את בני ישראל עובר על שני לאוים.

גמרא זו קשה על שיטתם של רש"י ורמב"ן משתי סיבות:

• כפי שראינו, רש"י ורמב"ן סוברים שיש איסור מפורש מהתורה למנות את בני ישראל שלא על ידי מחצית השקל, ואילו כאן אנחנו רואים שהגמרא לומדת שיש איסור למנות את בני ישראל ממקורות אחרים: מכך ששאול מנה את העם שאיתו על ידי שברי חרסים וטלאים או מפסוק בספר הושע.
• כיצד ייתכן הדבר ששאול ערך את המניין על ידי שברי חרסים או על ידי טלאים? הרי המניין צריך להתקיים על ידי מחצית השקל?

(על פירוש אברבנאל גמרא זו אינה קשה, שהרי ראינו שגם לשיטתו יש עניין שלא למנות את בני ישראל אלא שהוא סובר שאין בכל איסור דאורייתא.)

המהרש"א במקום אומר שמכך שהגמרא אכן לא הביאה את מקור האיסור למנות את בני ישראל מפרשת "כי תשא", משמע שאינה סוברת שהציווי היה לדורות. בספר באר שבע[20] הקשה גם כן כדברינו אך נותר בצריך עיון.

בשו"ת שרידי אש[21] חילק בין הגמרא במסכת יומא הלומדת את האיסור למנות את ישראל משאול ומפסוק בספר הושע לבין הפסוקים שבתחילת פרשת "כי תשא" שם מופיע גם כן איסור מפורש שלא למנות את ישראל. הפסוקים שבפרשת "כי תשא" עוסקים במניין שלא לצורך מצווה אך הגמרא במסכת יומא רצתה ללמוד שגם לצורך מצווה אסור למנות את בני ישראל, ולכן הייתה הגמרא צריכה למצוא מקור חדש ממנו רואים שגם לצורך מצווה אסור למנות את ישראל[22]. על פי דבריו ניתן גם לומר שכאשר רוצים למנות את כלל ישראל שלא לצורך מצווה, יש צורך בלקיחת "כופר נפש", מחצית השקל מכל אחד מהם, אך כאשר רוצים למנות את עם ישראל לצורך מצווה, ניתן להשתמש בכל דבר (כגון שברי חרסים וטלאים) כדי למנות את עם ישראל.

השפת אמת[23] לומד שיש לחלק בין המניין שבפרשת "כי תשא" למניין המובא בגמרא במסכת יומא. בעוד המניין בפרשת "כי תשא" עוסק במניין עם ישראל כולו, הרי שהגמרא במסכת יומא עוסקת במניין של קבוצת אנשים מצומצמת: במשנה מדובר על הכהנים שעבדו בבית המקדש והשתתפו בפיס, ובלימוד מהפסוקים של שאול מדובר על קבוצת החיילים שיצאה למלחמה. לפי דבריו ניתן לומר בשיטת רש"י ורמב"ן, שכאשר אדם רוצה למנות את כלל ישראל כולו, עליו להשתמש במחצית השקל, אולם כאשר אדם רוצה למנות קבוצה ייעודית מתוך עם ישראל (כגון למנות מספר חיילים), הוא אינו חייב לעשות זאת על ידי מחצית השקל, אך עדיין חל עליו איסור למנות את האנשים עצמם, ומוטל עליו לעשות זאת בדרך עקיפה של ספירת ידיים או כל דבר אחר. אמנם לכאורה קשה על דבריו, שהרי הפסוק בספר הושע אותו מביאה הגמרא עוסק במניין של עם ישראל כולו, ולא בקבוצת אנשים מצומצמת, ומכך שהגמרא הביאה את הפסוק בספר הושע, משמע לכאורה שהיא אינה מחלקת בין השניים.

השפת אמת בדבריו מתייחס לשתי נקודות נוספות העולות מהגמרא במסכת יומא:

• מדברי הגמרא אנו רואים שהאיסור למנות אנשים מישראל אינו רק בשעה שהמונה רוצה לדעת את מספר האנשים. גם במקרה והמונה אפילו לא יידע את מספר הנוכחים, אסור לו למנות את האנשים עצמם. ההוכחה לכך היא מהמניין במסכת יומא: הרי הממונה על הפיס לא היה יודע בסופו של דבר כמה כהנים השתתפו בפיס, אלא רק היה קובע מי זוכה בעבודת המקדש, ובכל זאת למדה הגמרא שהתנא של המשנה אוסר למנות את בני ישראל.
• כאשר שאול מנה את החיילים שאיתו, לא היה במניין עצמו כל מצווה. נכון הדבר שעצם המלחמה הייתה מלחמת מצווה, אך המניין עצמו לא נקרא דבר מצווה. לשיטתו יש לומר שהגמרא למדה את האיסור למנות אפילו לדבר מצווה מייתור הפסוק (הנביא לא היה צריך לומר לנו ששאול מנה את העם על ידי חרסים או טלאים, שהרי הדבר ברור ששאול לא היה עובר על האיסור למנות את ישראל) מכך שהנביא הדגיש את השימוש בחפץ כדי למנות את ישראל, יש בכך ללמד שגם לצורך מצווה אסור למנות את ישראל.

נקודה נוספת בגמרא שיש להתייחס אליה היא בנושא המניין העקיף. הגמרא לומדת שיש איסור למנות את בני ישראל עצמם ולכן הממונה היה סופר את אצבעות הכהנים המשתתפים בפיס. הרי שהגמרא מחלקת בין ספירת האדם עצמו, ספירה שהיא אסורה, לספירת אצבעו, שהיא ספירה המותרת. בהסבר הדבר מצאנו מספר תשובות:

• מרן הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה[24] כתב שהגמרא כותבת שהפיס היה נעשה על ידי שכל כהן היה מוציא מספר אצבעות שונה[25]. הלכך, כיוון שבמציאות לא היה מספר האצבעות שהוציאו הכהנים שווה למספר הכהנים שהשתתפו בפיס, הרי שהיה מותר לספור את האצבעות.
• בספר פרדס יוסף[26] כתב שהאיסור למנות את בני ישראל הוא רק איסור למנות את הראשים שלהם, שהרי התורה כתבה "כי תשא את ראש בני ישראל", אך מותר למנות איברים אחרים. על תירוץ זה קשה: מדוע היה צריך שאול לפקוד את העם על ידי טלאים או שברי חרסים? מדוע לא מנה את מספר החיילים על ידי ספירת האצבעות שלהם?

שיטת מוני המצוות:

            בספר באר שבע[27] הקשה מדוע שאר מוני המצוות (כבעל הלכות גדולות וכדו') לא מנו את האיסור למנות את בני ישראל, ונשאר בצריך עיון. לכאורה, על פי מה שראינו, ייתכן מאוד לומר שמוני המצוות סוברים כשיטתו של האברבנאל והמפרשים האחרים הסוברים שאין בכלל איסור למנות את בני ישראל כפי שראינו.

            אמנם, מצאנו בביאור רבינו ירוחם פערלא לספר המצוות לרס"ג[28] שמסביר את הדברים באופן אחר:

• אין בכלל להקשות על בעל הלכות גדולות וסיעתו מדוע לא מנו בכלל המצוות את האיסור למנות את בני ישראל. הרי כל אחד ממוני המצוות מנה את המצוות לפי כללים ברורים אותם הוא עצמו קבע כקריטריונים לבחירה אלו מצוות ייכללו כחלק מתרי"ג מצוות ואלו מצוות לא יימנו (כדוגמא לכך ניתן להביא את השרשים שהרמב"ם כתב בפתח ספר המצוות בהם הוא כתב על פי מה החליט אם מצווה מסוימת תהיה בכלל תרי"ג מצוות או לא). שיטת בעל הלכות גדולות וסיעתו היא שלא למנות כמצווה את כל מצוות לא תעשה הבאות מכלל עשה (הסיבה לכך היא שלא לוקים על לאו הבא מכלל עשה). איסור מניין בני ישראל היא מצוות לא תעשה הבאה מכלל מצוות עשה, שהרי התורה אמרה שכאשר רוצים למנות את בני ישראל יש לעשות זאת על ידי מחצית השקל, וממצוות עשה זו של שימוש במחצית השקל כדי למנות את בני ישראל, למדנו שיש איסור לא תעשה למנות את בני ישראל ללא מחצית השקל. גם מוני מצוות אחרים כרמב"ם ורמב"ן לא מנו את כל מצוות לא תעשה הבאות מכלל עשה, וממילא גם עליהם לא קשה הדבר. (אם כי הרמב"ם עצמו כן מחשיב את איסור המניין של בני ישראל כמצוות לא תעשה.)
• אמנם הדבר עדיין קשה לפי שיטת רס"ג הסובר שכן מונים מצוות לא תעשה הבאה מכלל עשה: מדוע הוא לא מנה את האיסור שלא למנות את בני ישראל. גם על שיטתו של התשב"ץ הסובר שיש למנות לאו הבא מכלל עשה כמצוות עשה קשה, שהרי הוא היה צריך למנות כמצוות עשה את השימוש במחצית השקל למנות את בני ישראל.
• הלכך מפרש רי"פ שפשט הפסוקים שבתחילת פרשת "כי תשא" אינו כדי לאסור על מניין בני ישראל. מפשט הפסוקים לומדים שיש חיוב על כל אדם מישראל להביא מחצית השקל לצורך עבודת המקדש, בין אם משתמשים בחצאי השקלים כבדרך אגב למניין בני ישראל או לא. סיבת החובה לנתינת מחצית השקל אינה לצורך מניין בני ישראל, אלא לצורך שימוש יום-יומי במקדש. יכול היה משה רבינו לספור את בני ישראל על ידי האצבעות של כל אחד מבני ישראל (כפייס שהיה בבית המקדש) או על ידי שברי חרסים (כבימי שאול), אלא שמבחינה פרקטית היה כאן שימוש במחצית השקל, שהרי בכל מקרה היו בני ישראל צריכים לתת את מחצית השקל לצורך עבודת המשכן. כדברים האלה כתב גם א"ע בפרשת "כי תשא" בשם רס"ג.
• בהסבר המגיפה שהייתה בימי דוד לאחר שמנה את בני ישראל מסביר רי"פ שהתורה ציוותה שבכל פעם שימנו את בני ישראל, בני ישראל יביאו כופר נפשם מחצית השקל. מטרת הבאת חצאי השקלים אינה לצורך המניין, אלא לצורך הבאת כפרה על עצם המניין. בימי דוד לא הביאו חצאי שקלים לכפרה על המניין, ולכן הייתה מגיפה בבני ישראל. הלכך, מנו מוני המצוות את המצווה להביא את מחצית השקל לבית המקדש, אך הם לא מנו את האיסור לספור את בני ישראל.
• ממילא גם מובנים דברי הגמרא ביומא שהוזקקו להביא ראיה מהפסוק בהושע כדי לאסור לספור את בני ישראל, ולא הביאו את הפסוק מפרשת "כי תשא", שהרי בפרשת "כי תשא" אין מדובר על איסור המניין, אלא על מצוות הבאת מחצית השקל. מכל מקום איסור שנלמד מפסוק בדברי הנביא, לא שייך להביאו כמצוות לא תעשה.
• חכמים גזרו שאסור למנות את בני ישראל, וסמכו את דבריהם על הפסוקים המדברים על מניינו של שאול המלך שפקד את בני ישראל בבזק ובטלאים. אמנם, פשט הפסוקים מדבר על מקומות שנקראים "בזק" ו"טלאים" ויש כאן רק אסמכתא.

שיטת הנצי"ב:

הנצי"ב בפירושו העמק דבר[29] כותב שהמניין בתחילת ספר במדבר לא נעשה על ידי מחצית השקל, אלא נעשה על ידי שכל אחד היה כותב את שמו על פתק ולאחר מכן מביא את הפתק אל משה ואהרן. משה ואהרן היו סופרים את הפתקים וכך ידעו את המניין של בני ישראל. לדברי הנצי"ב, שיטה זו מדויקת מלשון הפסוק: "במספר שמות", דהיינו שהיו סופרים את הפתקים שבהם היו השמות של כל אדם מישראל.

לענ"ד לא ניתן לומר בוודאות מה סובר הנצי"ב על פי פירושו בתחילת ספר במדבר. פשוט הדבר שאינו סובר כרש"י ורמב"ן שהרי לשיטתו המניין כאן נעשה על ידי פתקים, ואילו רש"י ורמב"ן סוברים שהמניין חייב להיעשות על ידי מחצית השקל. כמו כן, בפרשת "כי תשא" כתב הנצי"ב שהציווי "כי תשא את ראש בני ישראל" עוסק בדין מחצית השקל ולא בחיוב למנות את בני ישראל על ידי מחצית השקל. לכן ייתכן להסביר את דברי הנצי"ב בשני אופנים:

• הנצי"ב סובר כאברבנאל וכבעל הכלי יקר שאין שום איסור למנות את בני ישראל. השימוש כאן בפתקים נעשה משום שכך היה ציווי ה' במפקד זה, אך מותר למנות את ישראל גם ללא פתקים.
• הנצי"ב סובר שיש איסור למנות את בני ישראל באופן ישיר, אך מותר למנות את בני ישראל על ידי דברים אחרים כמו פתקים, שברי חרסים וכל דבר אחר.

אולם, על פי פירושו של הנצי"ב בהמשך הספר, מובנת שיטתו בבהירות. בהסברו מדוע במפקד של בני לוי[30] לא מוזכר כלל "במספר שמות", כלומר, לא השתמשו בפתקים, מסביר את טעם הדבר משום ש"רבנן לא בעי נטירותא". רק בגלל ששבט לוי היו תלמידי חכמים ועובדי ה' ולא היה חשש שיהיה בהם נגף על ידי מניין ללא שימוש בפתקים, לא מנה משה גם את הלויים על ידי פתקים. אך כאשר מדובר על כלל ישראל, יש חובה להשתמש באמצעי (פתק, מחצית השקל וכדו') כדי למנות אותם, אחרת יהיה בהם נגף. נראה לומר שהנצי"ב אינו סובר שהדבר אסור משום עין הרע (כמו אברבנאל) אלא שיש איסור ממשי במניין בני ישראל והעונש על כך הוא מגיפה.

לסיכום:

            ראינו שיש שלש שיטות מרכזיות בהקשר למניין בני ישראל: שיטת רש"י ורמב"ן שאסור למנות את בני ישראל ללא שימוש במחצית השקל, שיטת אברבנאל ובעל הכלי יקר ולפי רי"פ גם שיטת רס"ג והתשב"ץ וראשונים נוספים שאין כלל איסור למנות את בני ישראל מדברי תורה, ורק מדברי קבלה יש איסור למנות את בני ישראל, ואילו לפי הנצי"ב יש להשתמש באמצעי כדי למנות את בני ישראל (כגון פתקים) אך אין חובה לעשות זאת דווקא על ידי מחצית השקל, וכאשר מדובר על בני לוי, מותר למנות אותם ישירות משום ש"רבנן לא בעי נטירותא".

[1] בבלי יומא דף ע' עמוד א', וכן בירושלמי במסכת סוטה פרק א' הלכה י'. בדבר הטעם שקראו חז"ל לספר במדבר בשם "חומש הפקודים" נאריך יותר באוצר הביאורים.

[2] פרק ל' פסוקים יב' – יג'.

[3] בפסוק יב' ד"ה "כי תשא".

[4] פרק א' פסוק ב', ד"ה "לגלגלתם".

[5] שמואל ב' פרק כד'.

[6] במדבר פרק א' פסוקים ב' – ג'.

[7] דף סב' עמוד ב'.

[8] לפי דברי הרמב"ן יוצא שעלינו למצוא בכל מקום שבו נמנו בני ישראל לצורך מה נמנו. כאן, בפתיחת ספר במדבר, הצורך ברור, שהרי כאן מופיע הציווי של הקמת המחנה של בני ישראל.

[9] אחרונים אלה מובאים בהערות שבפירוש הרמב"ן שבהוצאת הרב קוק, עמ' תפח.

[10] בתחילת פרשת כי תשא.

[11] האברבנאל מוכיח טענה זו מבחינה לשונית מפסוק בספר ירמיה.

[12] רש"י פירש את הפסוקים בתחילת ספר במדבר באומרו שהמניין היה על ידי מחצית השקל.

[13] שמואל א' פרק טו' פסוק ד'.

[14] שמואל ב' פרק כד'.

[15] בפירושו לספר שמואל.

[16] דף כב' עמוד ב'.

[17] שמואל א' פרק יא' פסוק ח'.

[18] שמואל א' פרק טו' פסוק ד'.

[19] פרק ב' פסוק א'.

[20] למסכת תמיד דף כח' עמוד א'.

[21] חלק א' סימן קמ'.

[22] אמנם לפי דבריו מובן מהו החידוש בהבאת המקור משאול: המניין אצל שאול היה לצורך דבר מצווה, כדי לצאת ולהילחם וכדי להשמיד את עמלק, אך לא זכיתי להבין מדוע מהמקור מספר הושע מוכח שאסור למנות אפילו לצורך מצווה יותר מהפסוקים שבפרשת כי תשא.

[23] על הגמרא ביומא דף לב' עמוד ב'.

[24] יורה דעה חלק ג' סימן קיז'.

[25] בעניין מספר האצבעות שהיה מוציא כל כהן מצאנו מחלוקת משולשת בין רש"י רמב"ם והגאונים בהסבר הגמרא ואכמ"ל.

[26] בהתחלת פרשת כי תשא

[27] למסכת תמיד דף כח' עמוד א'.

[28] חלק ב' עמוד שכב' ואילך.

[29] פרק א' פסוק ב' ד"ה "במספר שמות".

[30] פרק ג' פסוק טו'.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.