פדיון הבכורות

החלפת הבכורות בלויים:

לאחר מניין בני ישראל ומניין הלויים, מוצאים אנו ציווי של ה' לפדות את הבכורות בלויים:[1]

וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם:  וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי יְקֹוָק תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

            התורה מפרטת את הפדיון: היו עשרים ושניים אלף מאתיים שבעים ושלשה בכורות, ולעומתם היו עשרים ושניים אלף לויים, כך שכל לוי פדה בכור אחד. מאתים שבעים ושלשה הבכורות שהיו עודפים על הלויים פדו את עצמם על ידי נתינת חמישה שקלים כל אחד וכך יצא שכל הבכורות פדו את עצמם.

            עוד לפני הציווי על פדיון הבכורות המופיע בפרשתינו, כתבה התורה לכאורה מנין נובע הצורך בפדיון הבכורות[2]:

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְקֹוָק:

            מקריאת הפסוקים בפעם הראשונה, רואים אנו שהבכורות הוקדשו ביציאת מצרים בזמן מכת בכורות, מכה שבה מתו הבכורות המצרים. הלויים נבחרו להחליף את הבכורות, ולכן הבכורות היו צריכים לפדות את עצמם בלויים. בפסוקים אלה התורה אינה מפרטת מהי הסיבה שהבכורות הוחלפו ומדוע נבחרו הלויים במקומם.

            אולם, אם נתבונן שוב, נראה שהדבר כלל אינו פשוט. רק כאן, בפרשת במדבר, מובא הציווי של החלפת הבכורות בלויים, והציווי על עצם הפדיון. אולם מצוות הקדשת הבכורות ופדיונם מופיעות עוד הרבה לפני פרשת במדבר, בסוף פרשת בא:

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא:[3]

וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְקֹוָק אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַיקֹוָק וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיקֹוָק: וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְקֹוָק כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיקֹוָק כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:[4]

            הרי שאנחנו רואים שעצם הציווי על פדיון הבכורות מופיע מיד ביציאת מצרים, כחודש וחצי לפני חטא העגל. אמנם בציווי המופיע בפסוקים אלה לא כתוב למי יש לתת את כסף הפדיון, דבר שיתברר רק בפסוקים שבפרשת במדבר, אך עצם הפדיון כן מופיע. במאמר זה נשתדל לנתח את מעמד הבכורות: מעמדם לפני חטא העגל, לאחר חטא העגל ובעז"ה לעתיד לבא. נשתדל גם לעמוד על השאלה האם גם הכהנים החליפו את הבכורות או שרק הלויים הם שהחליפו את הבכורות ולעולם היה מתוכנן לפני ה' שהכהנים יעבדו בבית המקדש.

"וימכר את בכורתו ליעקב":

            עניין הבכורה עתיק כימי העולם[5]. אולם אנו נדלג לפרשת תולדות[6], שם מוצאים אנו שעשיו חזר מהשדה כשהוא עייף. עשיו ראה שיעקב בישל נזיד עדשים וביקש מיעקב שיאכיל אותו מהם. יעקב התנה את האכלת עשיו בנזיד העדשים בכך שעשיו ימכור לו את בכורתו, ואכן הדבר הוסכם על עשיו: עשיו מכר את בכורתו ליעקב, ואילו יעקב האכיל את עשיו בנזיד העדשים.

            לא נדון עתה בשאלות המתעוררות מסיפור זה (כמו עצם האפשרות למכירת בכורה). נתמקד בשאלה מדוע הבכורה הייתה כל כך חשובה ליעקב. יתירה מכך: גם אדם שאין לו אוזן רגישה, יכול להבין מהצורה בה מתוארת מכירת הבכורה בתורה, שהתורה מבקשת להדגיש את היותו של עשיו קל דעת בכך שהוא ויתר על הבכורה תמורת נזיד עדשים:

וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה:[7]

            רמב"ן[8] כותב שמלשון התורה "ויאכל וישת ויקם וילך" משמע שעשיו ביזה את הבכורה וכל מה שהיה חשוב בעיניו היה רק האוכל, וכדבריו: "וזו סיבת בזוי הבכורה, כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו יעשו חפצם בעתם ולא יחושו ליום מחר". רק לאחר שיעקב הערים על יצחק ועל ידי כך התברך, נזכר עשיו בבכורה ואמר[9]:

הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי

            הרי שרק בסוף, לאחר שיעקב התברך מיצחק, הייתה הבכורה חשובה בעיניו של עשיו. בהסבר מהות הבכורה והסיבה שיעקב כל כך רצה בה עד שהעמיד את מכירת הבכורה לעשיו כתנאי להאכלתו בנזיד עדשים כתב רש"י[10]:

לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקריב להקב"ה.

            ואכן, גם בתיאור ביזוי הבכורה על ידי עשיו כתב רש"י[11] שהביזוי היה על עצם עבודתו של הבכור:

העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום.

            הוי אומר: לדברי רש"י, עניין מכירת הבכורה אינו נוגע לעצם הבכורה אלא לעבודה בבית המקדש. הבכור הוא שעובד בבית המקדש. יעקב נחרד מעצם המחשבה על כך שייתכן שרשע כעשיו יעבוד בבית המקדש רק משום שהוא בכור, ולכן רצה יעקב לקנות את הבכורה מעשיו. מקורו של רש"י הוא ממדרש רבה[12] שם הדברים מובאים ביתר חריפות: יעקב סיכן את עצמו עבור הבכורה, שהרי כשרבקה הלכה לדרוש את ה' נאמר לה "ורב יעבוד צעיר" ואם כן הבכור שרבקה ילדה אמור לעבוד את הבן הצעיר יותר. יעקב היה מוכן לקבל על עצמו לעבוד את עשיו ובלבד שעשיו הרשע לא יעבוד בבית המקדש.

שיטת הירושלמי ורש"י:

            כפי שראינו, יעקב חשש שעשיו הבכור יעבוד בבית המקדש. על כך עלינו לשאול: האם בכלל עבדו הבכורות? הרי מצאנו שמרגע הקמת המשכן, אהרון ובניו הם אלה שהוקרבו לעבודת המשכן. אם מרגע הקמת המשכן עבדו הכהנים, מתי עבדו הבכורות? לפיכך עלינו לעיין במקור של בעל המדרש רבה לכך שהבכורות אכן עבדו וזאת מהמשנה במסכת זבחים[13]:

עד שלא הוקם המשכן - היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן - נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים.

            כלומר: הייתה תקופה מאוד קצרה של כשנה שבה עבדו הבכורות בבמות, אך משעה שהמשכן הוקם, העבודה הייתה בכהנים במקום הבכורות. הגמרא במקום[14] לומדת זאת ממה שכתוב בספר שמות בשעת מתן תורה:[15]

וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים:

            הגמרא מזהה את נערי בני ישראל המוזכרים בפסוק כבכורות, וכך גם פירש רש"י בפירושו לתורה על פסוק זה. הרי שרואים אנו שהייתה תקופה, אמנם קצרה, בה הבכורות הם שעבדו והם שהקריבו קרבנות.

יתירה מזאת: מצאנו בזמן מתן תורה שהיו אנשים בישראל שהיו מוגדרים ככהנים, וכך כתוב בפסוקים בפרשת יתרו[16] המתארים את הגבלת העליה להר סיני. גם כאן מזהה רש"י את הכהנים המוזכרים בפסוק כבכורות שהיו אמורים לעבוד ולהקריב את הקרבנות וכך כתוב שם בפסוק:

וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יְקֹוָק יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם יְקֹוָק:

אם כן, יוצא מדברינו עד עתה, שבזמן מתן תורה הבכורות הם שהיו אמורים לעבוד בעבודת הקרבנות ולכאורה מדברי רש"י שפירש בכל מקום שהמקריבים הם דווקא הבכורות יוצא שבשלב זה לא היו בכלל אמורים להיות כהנים. רק הבכורות היו אמורים להקריב קרבנות, אלא שבשלב מסוים עברה עבודת הקרבנות אל הכהנים והלויים. רש"י בפרשת במדבר[17] מזהה בדיוק את השלב שבו עברה עבודת הקרבנות מהבכורות אל הלויים:

על ידי הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם, לפי שהיתה העבודה בבכורות, וכשחטאו בעגל נפסלו, והלוים שלא עבדו עבודה זרה נבחרו תחתיהם.

כלומר, לפי דברי רש"י, חטא העגל מסמל את המעבר בין העבודה בבכורות לעבודה על ידי לויים. בתחילה היו הבכורות אמורים לעבוד בבית המקדש, ואכן, עד שעת מתן תורה וחטא העגל, הבכורות היו אלה שעבדו בבית המקדש. לאחר שהבכורות חטאו בחטא העגל, עברה העבודה במשכן ובמקדש מהבכורות אל הלויים. רש"י גם מזהה את זמן הקדשת הבכורות ואומר שהבכורות הוקדשו לאחר שניצלו במכת בכורות. על הפסוק[18] "כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי" כותב רש"י:

שלי היו הבכורות בקו הדין, שהגנתי עליהם בין בכורי מצרים ולקחתי אותם לי עד שטעו בעגל, ועכשיו ואקח את הלוים.

נראה שמקורו של רש"י הוא מדברי הירושלמי במסכת מגילה[19], וכך כתוב שם:

מאיכן קשט הקושט הזה שתהא עבודה בבכורו' מן הדין קרייה כי לי כל בכור ביו' הכותי כל בכור בארץ מצרי' וגו' וכתי' ובכל אלהי מצרי' אעשה שפטי'.

הירושלמי[20] שואל מהיכן למדנו שעבודת הקרבנות תהיה בבכורות ומביא את הפסוק מפרשת בהעלותך "כי לי כל בכור". אולם, משמעות ההקדשה, משמעות היותם של הבכורות לה' אינה מוסברת בפסוק, ועל כך באה ההשלמה מהפסוק בשמות[21] האומר שה' יעשה שפטים באלהי מצרים. בשעת מכת בכורות ה' עשה שפטים באלהי מצרים, וממילא יוצא שיש קשר ישיר בין בכורות ישראל שניצלו לבין תפקידם בעבודת ה', עבודה שמקבלת עוצמה שונה לגמרי לאחר שבכורות מצרים נהרגו ובכורות ישראל ניצלו.

אגב נביא כאן גם את דברי פירוש קרבן העדה על גמרא זו. קרבן העדה אומר שהמצרים היו עובדים את הבכורות. המצרים חשבו שהבכורות הם אלהים, ולכן הכה ה' את הבכורות. על פי דבריו ניתן לומר שיש סמליות רבה שדווקא הבכורות עבדו בבית המקדש כי בכך אנחנו מראים שעם כל חשיבותם של הבכורות, אין הם משמשים כאלהים בעצמם, אלא הם רק משמשי האל.

דברי רש"י שהבכורות הוקדשו רק בזמן יציאת מצרים עולים גם הם בקנה אחד עם המשך דברי הירושלמי שם. הירושלמי שואל מי היה עובד לפני שהוקדשו הבכורות וכך כתוב שם:

קודם לכן מה היו עושין ותקח רבק' את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית מהו החמודות שהיה משמש בכהונה גדולה.

            בהסבר דברי הירושלמי נחלקו מפרשיו: לפי הפני משה כוונת הירושלמי היא להוכיח שגם לפני מתן תורה הייתה העבודה בבכורות. עשיו הוא שהיה הכהן הגדול ובגדי החמודות הם בגדי הכהונה שבהם שימש. אולם, לפי בעל קרבן העדה, כוונת הגמרא לומר שהיה כהן גדול אחד, במקרה זה היה זה עשיו, ובכל דור היו ממנים כהן גדול אחר והדבר לא היה תלוי בכלל בבכורה.

העולה מדברי הירושלמי (על פי פירוש קרבן העדה) ומרש"י שלפני יציאת מצרים הייתה העבודה כשרה באנשים שונים. לאחר שביציאת מצרים ניצלו בכורות בני ישראל בעוד שבכורות המצרים נהרגו, הוקדשו הבכורות לעבודת המשכן והמקדש. הקדשה זו החזיקה מעמד עד לחטא העגל אז סולקו הבכורות מתפקידם משום שהם השתתפו בחטא העגל והלויים שלא נכשלו בחטא העגל מונו במקום הבכורות.

מעמד הבכורות לפני יציאת מצרים:

            המחלוקת בין מפרשי הירושלמי בכוונת דברי הירושלמי, האם הכוונה הייתה שלפני מתן תורה היה עשיו עובד מפני שהוא היה בכור או שמא הוא היה עובד משום שהוא מונה לכהן גדול אך לבכורות לא היה מעמד מיוחד, מביאה אותנו לכתוב דעות נוספות החולקות בדבר זה.

            דעת המהר"ל[22] שאכן העבודה הייתה בבכורות אך לא משום שהיה הכרח שכך יהיה. הבכורות נבחרו לעבוד משום מעמדם במשפחה. מאז ומתמיד היה לבכורות מעמד של חשיבות בגרעין המשפחתי, וממילא לא היה מתאים יותר מהם לעבוד בעבודת הקרבנות. אולם, במקרים יוצאי דופן בהם נוצר הכרח שהבכור לא יעבוד בעבודת הקרבנות, היה אחד מבני המשפחה האחרים עובד במקומו. הוי אומר: ישנו הבדל גדול בין דין הכהנים שעבדו בעבודת הקרבנות, שאז כל מי שלא היה כהן הוגדר כ"זר" שאסור לו לעבוד בעבודת הקרבנות, לבין מעמד הבכורות לפני מתן תורה שעבודתם הייתה מצד חשיבותם אך גם לשאר בני המשפחה הותר לעבוד.

            כפי שראינו, בעל פירוש פני משה על הירושלמי סובר שהעבודה הייתה בבכורות גם לפני יציאת מצרים, ועשיו עבד בעבודת הקרבנות מתוקף היותו בכור.

            בפירוש תפארת ישראל על המשנה[23] כתב שרק קרבנות ציבור הוקרבו על ידי הבכורות אבל קרבנות יחיד הוקרבו על ידי על ידי כל אדם. הוכחתו היא מכך שהאבות הקריבו קרבנות למרות שלא היו בכורות ולא מצאנו ציווי של התורה שמשנה מצב זה. אי מציאת ציווי המשנה את המצב מלפני יציאת מצרים מכריחה אותנו לומר שלא היה שינוי בדין לפני יציאת מצרים ולאחר יציאת מצרים: הבכורות עבדו בעבודות ציבור ולשאר הבנים היה מותר לעבוד רק בקרבנות יחיד.

            אלא שיש להוכיח לכאורה שלשיטת רש"י, לפני יציאת מצרים העבודה לא הייתה בבכורות. מצאנו בפרשת לך-לך לאחר שאברהם ניצח את ארבעת המלכים, שמלכי צדק מלך שלם יצא לקראת אברהם וכך כתוב שם[24]:

וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן:

            את מלכי צדק מזהה רש"י[25] כשם בן נח. לשיטתו של רש"י[26], יפת היה בנו הבכור של נח ולא שם. אם כן, מצאנו שלא הבן הבכור של נח הוא שהיה מוגדר ככהן, אלא דווקא בנו הקטן. לכאורה מוכח מכאן שהקריטריון לקביעת העובד את עבודת הקרבנות אינו הבכור דווקא אלא הבן הצדיק יותר. כעין דברים אלה מופיע במדרש רבה[27]:

טול מתחלת ברייתו של עולם אדם הראשון היה בכורו של עולם וכיון שקירב קרבנו שנא' ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס לבש בגדי כהונה גדולה שנא' ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם בגדי שבח היו והיו הבכורות משתמשין בהם כיון שמת אדם מסרן לשת שת מסרן למתושלח כיון שמת מתושלח מסרן לנח עמד נח והקריב קרבן שנא' ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו' מת נח ומסרן לשם וכי שם היה בכור והלא יפת היה בכור שנא' אחי יפת הגדול ומפני מה מסרן לשם מפני שצפה נח שלשלת האבות עומדת ממנו ותדע לך ששם היה מקריב שנא' ומלכי צדק מלך שלם וגו' וכי כהונה לו ניתנה והלא לא ניתנה כהונה אלא משעמד אהרן מהו שהוא אומר כאן והוא כהן מפני שהיה מקריב בכהנים מת שם ומסרה לאברהם וכי אברהם היה בכור אלא מפני שהיה צדיק נמסרה לו הבכורה והקריב שנא'  ויעלהו לעולה תחת בנו מת אברהם ומסרה ליצחק עמד יצחק ומסרה ליעקב וכי יעקב בכור היה אלא שאת מוצא שנטלה יעקב מן עשו בערמה אמר לו מכרה כיום את בכורתך לי את סבור שמא על חנם אמר יעקב לעשו שהוא ימכור לו את הבכורה לאו אלא שהיה יעקב מבקש להקריב ולא היה יכול מפני שלא היה בכור אמר עשו מה אני מבקש מן הבכורה הזאת שנא'  הנה אנכי הולך למות.

            הרי שאנחנו רואים מדברי המדרש שהעבודה אמנם הייתה בבכורות, אך הדבר היה גמיש, ואם אחד הבנים האחרים של אדם היה ראוי יותר לעבוד בעבודת הקרבנות, העבודה הייתה נמסרת לו, כמו שמצאנו שאברהם הוא שעבד בעבודת הקרבנות למרות שלא היה בכור, וכך הדבר גם אצל שם ובעוד דוגמאות שהביא המדרש. לפי זה, כנראה שצריך לומר שמצד הדין יעקב לא היה צריך בכלל לקנות את הבכורה, שהרי ברור שהוא היה צדיק יותר מעשיו. יעקב קנה את הבכורה כדי שגם עשיו יבין שהוא לא יעבוד בעבודת הקרבנות.

            נקודה נוספת שיש להעיר לפי רש"י היא במישור המחשבתי. לשיטתו של רש"י, הציווי על עשיית המשכן נועדה כדי לכפר על חטא העגל. ללא שהיו בני ישראל חוטאים בחטא העגל, לא היה ציווי על הקמת המשכן. לכן, חלק מהכפרה על חטא העגל הוא שאותם אנשים שעבדו את העגל לא יעבדו במשכן הבא לכפר על חטא זה, ורק אותם שלא עבדו בעגל, הם הראויים לבא לעבוד במשכן ולכפר בכך על בני ישראל.

שיטת רמב"ן והשוואתו לשיטת רש"י:

            רמב"ן בפירושו לפרשת במדבר[28] כותב שציווי התורה על הקדשת הלויים לאחר הקמת המשכן הוא ציווי חדש ושונה מהציווי למינוי הכהנים, וכך הוא כותב:

וטעם וידבר ה' אל משה במדבר סיני - בעבור שהזכיר (פסוק א) ביום דבר ה' את משה בהר סיני, חזר ואמר כי לא היתה צואת הפקידה של הלוים בהר סיני, כי בחירת תולדות בני אהרן לבדם היתה בהר סיני ביום צותו על מעשה המשכן, אבל הלוים לא נצטוה בבחירתם בהר סיני, רק במדבר סיני באהל מועד כמו המצוה הנזכרת בבני ישראל.

            כלומר, שיטת רמב"ן היא שהקדשת שבט לוי הייתה בשני שלבים. השלב הראשון היה עוד בהר סיני עוד לפני חטא העגל שם הוקדשו הכהנים (שהרי לפי רמב"ן בפירושו לספר שמות הציווי על הקמת המשכן היה לפני חטא העגל ומטרתו היה להיות מעין זכר למעמד הר סיני) ואילו עכשיו, לאחר הקמת המשכן ולאחר חטא העגל, הוקדשו הלויים במקום הבכורות. לשיטתו צריך לומר שכוונת התורה הייתה שיהיו כהנים ושהבכורות ישמשו את הכהנים כמו שלאחר חטא העגל הלויים הם המשמשים את הכהנים. לולי חטא העגל, היו הכהנים מקריבים את הקרבנות ואילו הבכורות היו עובדים בעבודות אחרות כמו שירה, שמירה וטעינת העגלות.

            נראה לומר שמחלוקת רש"י ורמב"ן בעניין התפקיד שהיה מוטל על הבכורות לו הם לא היו חוטאים בחטא העגל, תלויה במחלוקת תנאים בברייתא המובאת בגמרא במסכת זבחים, שם[29] נאמר:

דתניא: וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו - ר' יהושע בן קרחה אומר: זו פרישות בכורות, רבי אומר: זו פרישות נדב ואביהוא.

            בגמרא אנחנו רואים שישנה מחלוקת בין ר' יהושע בן קרחה לרבי. ר' יהושע בן קרחה מזהה את הכהנים המוזכרים בפסוק כבכורות, וזאת משום שלולי חטא העגל הבכורות הם שהיו עובדים את כל עבודות הקרבנות. לעומתו מזהה רבי את הבכורות כנדב ואביהוא, כלומר: גם לפני חטא העגל היו בניו של אהרון משמשים ככהנים וכנראה שהבכורות היו משמשים אותם. השינוי היחיד שחל בעקבות חטא העגל הוא שהלויים הם שהחליפו את הבכורות בשימוש הכהנים. על פי דברינו יוצא שרש"י פירש כר' יהושע בן קרחה[30] ואילו רמב"ן פירש כמו רבי.

שיטת ספורנו:

            ספורנו[31] סובר שיש לחלק בין התקופה שלפני חטא העגל לתקופה שאחרי חטא העגל, אך הוא חולק על רש"י ורמב"ן. כפי שראינו, רש"י ורמב"ן סוברים שעד לחטא העגל הייתה העבודה בבכורות והם רק נחלקו האם כל העבודה הייתה בבכורות (רש"י) או שהעבודה הייתה מתחלקת כולה בין הכהנים לבכורות (רמב"ן). ספורנו סובר שלולי חטא העגל היו חלק מעבודות המשכן מוטלות על הסנהדרין וחלק אחר של העבודות היו מוטלות על כל עם ישראל. כך הם דבריו:

משמרת כל העדה לפני אהל מועד לעבוד את עבודת המשכן. לשרת בצרכי העבודה, שזה היה ראוי לעדת הסנהדרין, לולא עון העגל:   

משמרת בני ישראל, לעבוד את עבודת המשכן. לשאת ולשורר, שזה היה ראוי לכל ישראל:

לא ניתן לומר שספורנו סובר שכל העבודה התחלקה בין הסנהדרין לבין כל עם ישראל, שהרי התורה במפורש אומרת שיש לפדות את הבכורות ומשמע שהיה להם תפקיד מיוחד. כמו כן, ספורנו עצמו סובר שלפני חטא העגל העבודה הייתה על ידי הבכורות וכך הוא כותב[32]:

מקדם היתה העבודה בבכורות. ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל. אמנם במכת בכורות שהיו הבכורות ראויים ליענש בעון הדור, מפני היותם היותר נכבדים, ובהיותם בלתי ראוים להנצל ממכת מדינה, כענין פן תספה בעון העיר ואני הצלתים במה שהקדשתים לי, בענין שיהיו אסורים להתעסק בעבודת הדיוט, כמשפט כל הקדש שהוא אסור בגיזה ועבודה. ולמען יהיו מותרים בזה הצרכתים פדיון, כמשפט כל הקדש היוצא לחולין, כאמרו וכל בכור אדם בבניך תפדה ולא בשביל זה הפדיון היו פטורים מן העבודה. ועכשיו שחטאו מאסתים, ולקחתי הלויים תחתיהם לפדיון והיו לי הלויים (פסוק יב) - לעבודה.   

            הרי שספורנו סובר שלפני חטא העגל העבודה הייתה על ידי הבכורות, שהרי הם הוקדשו בכך שהם ניצלו ממכת בכורות שהייתה במצרים. כיצד מתיישב הדבר עם דברי ספורנו לעיל שהעבודה הייתה מוטלת על הסנהדרין ועל שאר עם ישראל? נראה לומר שספורנו סובר בדיוק ההיפך מרמב"ן. בעוד רמב"ן סובר שעיקר העבודה הייתה נעשית על ידי הכהנים ועבודות השירות הייתה נעשית על ידי הבכורות, הרי שספורנו סובר שעיקר העבודה הייתה נעשית על ידי הבכורות. עבודות השרות היו מתחלקות לשניים: הסיוע לבכורות בהקרבת הקרבנות היה נעשה על ידי הסנהדרין ואילו עבודות השירה והמשא היו נעשות על ידי כל עם ישראל. לאחר חטא העגל, מונו הכהנים לעבוד במקומם של הבכורות והלויים מונו לעבוד במקום הסנהדרין ושאר עם ישראל.

            בדבריו, מתייחס ספורנו לנקודה נוספת והיא השאלה ששאלנו בתחילת המאמר: מדוע צוו הבכורות להיפדות עוד לפני שהלויים מונו לעבוד במקומם? על כך עונה ספורנו שבגלל שהבכורות הוקדשו לאחר יציאת מצרים, הרי שקדושתם הייתה מונעת מהם מלעבוד ולעסוק בענייני חולין. הפדיון הוצרך כדי לאפשר לבכורות לעסוק גם בענייני חולין.

שיטת הראב"ע:

הראב"ע סובר גם הוא שהבכורות הם שהיו אמורים לעבוד בעבודת הקרבנות ולשמש ככהנים (כשיטת רש"י) לולי חטא העגל. כך כותב הא"ע על הפסוק "קדש לי כל בכור"[33]:

והנה אמר בתחלה קדש לי כל בכור (ב), והטעם להיותם קדושים להעלות העולות, והם היו הכהנים הנגשים אל ה' (שמות יט, כב). גם ושבעים מזקני ישראל (שמות כד, א) מהבכורים, ונערי בני ישראל (שמות כד, ה) מבחורי הבכורים.

            הרי שסובר א"ע שהכהנים המוזכרים בהגבלת העם מלעלות אל הר סיני הם הבכורות ונערי בני ישראל שהוזכרו בפרשת משפטים הם בחירי הבכורות (בעוד שרש"י לא הגביל את הבכורות ולא כתב שהיו אלה רק המובחרים שבבכורות אלא משמע מדבריו שהיו אלה כל הבכורות).

            יתירה מזאת. בפרשת קרח[34] מסביר א"ע שכל המחלוקת עם קרח הייתה לאחר שהבכורות הוחלפו בלויים, ורוב אנשי עדתו של קרח היו בכורות ולכן הם באו בתרעומת על כך שהם הורדו מתפקידם.

שיטת ספר החינוך:

            בספר החינוך נכתב רבות אודות מצוות הקשורות לבכורה, שכן פרטי מצוות בכורות פרוסים על פני מצוות רבות. אולם, במצווה יח' הוא מסביר את טעם הציווי על פדיון פטר חמור:

משרשי מצוה זו, שרצה השם לזכותנו לעשות מצוה בראשית פרינו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לו השם יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו והגיע לזמן שעשה פרי. וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקדוש ברוך הוא. ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד, לזכור הנס הגדול שעשה לנו השם יתברך בבכורי מצרים, שהרגם והצילנו מידם.

            כלומר, לפי ספר החינוך, ישנם שני טעמים לכך שהבכורות הוקדשו. הטעם השני אותו כתב הוא הטעם המוכר לנו כבר לפני כן, משום שבכורות ישראל ניצלו במכת בכורות. אולם הטעם הראשון הוא טעם חדש שעוד לא עלה: כשם שהתורה ציוותה להביא את פירות הביכורים לה' כדי שאדם יבין שכל פירותיו באים מה', וכשם שהתורה ציוותה על מצוות ערלה כדי שאדם ישהה מלאכול את הפירות שגדלו על העצים ובכך יבין שהפירות הם מה', כך בכורות האדם הוקדשו כדי שאדם יכניס לרשות בוראו את ראשית טרחתו בגידול בניו.

            לפי דבריו של בעל החינוך מובן מדוע הבכורות היו קדושים עוד לפני יציאת מצרים, שהרי מאז ומתמיד היה האדם צריך להקדיש את תחילת פריו, את בנו הראשון לה', כדי שיידע שכל גידול בניו תלוי בה'. לכן הציווי על הפדיון מופיע עוד לפני חטא העגל, שהרי כדי שהבכור יוכל לעבוד גם בענייני חולין, עליו לפדות את עצמו (כדברי ספורנו). גם ללא מכת בכורות, היו הבכורות מוקדשים לעבודת ה' יתברך והם שהיו מייצגים את הקדושה ועבודת ה' בכל תא משפחתי.

            ניתן אולי לקשור בין דברינו עד כה בכלל ודבריו של בעל ספר החינוך בפרט לדבריו של רש"ר[35]:

הבכור של כל משפחה מייצג את העניין האלוקי. הוה אומר: הוא אחראי לקיום רצון ה' בקרב חוג משפחתו ... אולם ביום המר והנמהר של חטא העגל לא הוכיחו הבכורים את עצמם כחלוצי מלחמה וכשומרים לתורה. מה שהתבקש מהם נעשה בידי הלויים.

            המצב שלפני חטא העגל היה שלכל משפחה היה נציג של העניין האלוקי. תפקידו של הבכור היה להוביל את משפחתו לכיוון של עבודת ה'. אולם, בחטא העגל, הבכורות לא מילאו את תפקידם ורק הלויים הם שעמדו בפרץ. מאז השתנה אופן ההנהגה הרוחנית בעם ישראל. במקום שלכל משפחה יהיה נציג זמין ונגיש שינהיג אותה, נבחר שבט שלם שינהיג את עם ישראל, שבט מופרש ומובדל בתקווה שההפרשה תמנע מעם ישראל מלחטוא כשם שהבכורות שהיו מעורבים יחד עם שאר עם ישראל נגררו אחרי שאר העם במקום שהם יגררו את העם אחריהם וימנעו מהעם מלעבוד עבודה זרה.

סיכום:

            ראינו בפרשנים השונים מספר אפשרויות להסבר מעמד הבכורות לפני יציאת מצרים ובשלב שבין יציאת מצרים למתן תורה:

• שיטת רש"י – הבכורות היו אמורים לעבוד בבית המקדש לולי שחטאו בחטא העגל. מצאנו שלפני החטא היו אלה הבכורות שעבדו, ורק בעקבות חטא העגל הם הוחלפו.
• שיטת רמב"ן – הבכורות היו אמורים להיות במקום הלויים של ימינו, והם היו אמורים לשרת את הכהנים. בכל מקרה את העבודות החשובות היו עושים הכהנים גם ללא שהבכורות היו חוטאים בחטא העגל.
• שיטת ספורנו – הבכורות היו אמורים לעבוד במקום הכהנים ובמקום הלויים היו אמורים להיות הסנהדרין (בחלק מהעבודות) ושאר העם (בשאר העבודות).

מעמד הבכורות לעתיד לבא:

            לכאורה משמע מלשון הספרי שלעתיד לבא, ימשיכו הלויים לעבוד, וממילא מתברר שהחלפת הבכורות היא החלפה קיימת לעולם. כך כתוב בספרי[36]:

אספה לי שתהא סנהדרין לשמי שבכל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים בכהנים הוא אומר וכהנו לי בלוים הוא אומר והיו לי הלוים בישראל הוא אומר כי לי בני ישראל עבדים בבכורות הוא אומר כי לי כל בכור בבני ישראל במקדש הוא אומר ועשו לי מקדש  במזבח הוא אומר מזבח אדמה תעשה לי בשמן המשחה הוא אומר שמן משחת קודש יהיה זה לי  במלכות הוא אומר כי ראיתי בבניו לי מלך בקרבנות הוא אומר להקריב לי במועדו (במדבר כח ב) הא בכל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעלם ולעולמי עולמים.

הרי שאנחנו רואים שהספרי משווה את כל המקומות בהם כתוב "לי" וסובר שבכל מקום כזה, הכוונה היא שהדבר קיים לעולם. ממילא, אצל הכהנים והלויים נאמר "לי"[37], ולכן גם לעתיד לבא יש לומר שהעבודה בבית המקדש השלישי תהיה על ידי הכהנים והלויים.

אולם, בפירוש אור החיים כתב מספר פעמים שהעבודה תהיה על ידי הבכורות. אחת מהפעמים האלה היא בסוף ספר בראשית, וכך כותב שם אור החיים הקדוש:

הוא אומרו אשר דבר וגו' ויברך וגו', ומה שאמר לראובן דברי קנטור, שם צוה את הברכה על דרך אומרם ז"ל עתידה עבודה שתחזור לבכורות, וכפי זה כיון שקבע לו שם הבכורה עתיד הוא לעמוד לשרת לעתיד לבא:

            אור החיים הקדוש מתבסס על ציטוט של מקור מחז"ל "עתידה עבודה שתחזור לבכורות". למרות שחיפשנו את מקורו במשך שנים רבות, לא זכינו למצוא את מקורו, והלוואי והדבר יתברר לנו ובאמת נזכה לעבוד בבניין בית המקדש השלישי במהרה בימינו אמן.

[1] פרק ג' פסוקים מ' – מא'.

[2] פרק ג' פסוקים יב' – יג'.

[3] שמות פרק יג' פסוק ב'.

[4] שמות פרק יג' פסוקים יא' – טו'.

[5] כבר בהסבר הריב בין קין והבל ישנם פרשנים שעירבו את עניין הבכורה כגורם מרכזי בויכוח ביניהם.

[6] בראשית פרק כה' פסוקים כט' – לד'.

[7] פרק כה' פסוק לד'.

[8] בפירושו לפסוק לד' שם.

[9] בראשית פרק כז' פסוק לו'.

[10] בראשית פרק כה' פסוק לא'.

[11] פרק כב' פסוק לד'.

[12] בראשית רבה פס"ג יג' והסברנו את הדברים על פי פירוש ענף יוסף המובא שם.

[13] מופיע בגמרא בדף קיב' עמוד ב'.

[14] בדף קטו' עמוד ב'.

[15] פרק כד' פסוק ה'.

[16] שמות פרק יט' פסוק כב'.

[17] פרק ג' פסוק יב'.

[18] פרק ח' פסוק יז'.

[19] פרק א' התחלת הלכה יא'.

[20] נסביר את הדברים על פי פירושו של בעל פירוש פני משה שם.

[21] פרק יב' פסוק יב'.

[22] בפירוש גור אריה על בראשית פרק כה' פסוק לא'.

[23] על המשנה המובאת בגמרא במסכת זבחים דף קיב' עמוד ב'.

[24] בראשית פרק יד' פסוק יח'.

[25] בפירושו על בראשית פרק יד' פסוק יח'.

[26] רש"י כתב זאת מספר פעמים בפירושו על התורה. לדוגמא: בראשית פרק י' פסוק כא' ושם חלק עליו רמב"ן וטען שבאמת שם הוא הבן הבכור של נח.

[27] במדבר רבה פרשה ד'.

[28] פרק ג' פסוק יד'.

[29] זבחים דף קטו' עמוד ב'.

[30] בפירוש נחלת יעקב על ספר שמות פרק יט' פסוק כב' כתב שרש"י פירש כמו ר' יהושע בן קרחה משום שסתם משנה (המשנה המובאת במסכת זבחים בדף קיב' עמוד ב') סוברת כמותו.

[31] פרק ג' פסוקים ז' – ח'.

[32] בפירושו לפרק ג' פסוק יג'.

[33] שמות פרק יג' פסוק יא'. הבאנו את דברי הא"ע כפי שהם מופיעים בפירושו הקצר.

[34] במדבר פרק טז' פסוק א'.

[35] בפירושו לפרק ג' פסוק יב'.

[36] במדבר פיסקא צב'.

[37] אצל הכהנים בספר שמות פרק כח' פסוק מא'. אצל הלויים נאמר בספר במדבר פרק ח' פסוק יד'.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.