תשובת הרב יוסף שילר

א.      הריטב"א (ב"ב קכא.) מפרש שרק אלו שהיו בני 60 היו חופרים לעצמם קברים. לדבריו צריך לומר שהחישוב המדויק- מתי נשלמה שנת ה60 של כל אחד- לא היה ברור, ולכן היו כאלו שחפרו קבר מספק ולא מתו באותה שנה. (הראשונים דנים כיצד לחשב את השנים מסיבות נוספות).

ב.      ה'לבוש' (אורח חיים תק"פ) כותב שכולם היו חופרים לעצמם קברים. לשיטתו אפשר לומר שאמנם הרוב מתו אחרי גיל 60, אבל היו כאלו שמתו צעירים יותר.

ג.       אפשר לנסות לבאר את דברי רש"י גם לשיטת ה'לבוש', שהכלל שלפיו רק בני 60 ימותו לא נאמר לישראל, וגם אם ראו במשך השנים שכך קורה, לא היו בטוחים שכך יהיה גם בהמשך. באופן עקרוני כל דור המדבר היו חייבי מיתה מיד, אלא שהקב"ה ריחם עליהם והשאיר אותם בחיים עד גיל 60. ייתכן שהארכת הזמן היתה תלויה בהתנהגותם של ישראל לאורך שנות המדבר, ואם היו חוטאים היו מקדימים למות. רש"י מציין שבפועל אף אחד לא הקדים למות.

ד.      אפשר לומר שה'טקס' של חפירת הקברים והשינה בתוכם לא נועד רק בשביל אלו שמתו באותה שנה. לכאורה צריך לשאול מה היה הצורך לחפור קברים ולישון בתוכם, הרי אפשר לבדוק בבוקר מי מת ולקבור אותו? רש"י בגמרא כותב 'שמא ימות קודם שיחפור' ונראה שכוונתו שלא רצו להשאיר את עבודת החפירה של אלפי קברים לבוקר. אבל גם לדבריו לא מבואר למה חפרו כ"כ הרבה, הרי ודאי ידעו שלא ימותו כולם באותו יום, וא"כ החפירה מראש יצרה טרחה גדולה יותר? וכן לא מבואר מדוע היו צריכים לישון בקברים?

לכן נראה שכל תהליך הכנת הקברים והשינה בהם, שבוודאי גרם לכולם פחד גדול, היה תהליך של 'קבלת יסורים' לשם כפרה על החטא. ולכן כל אלו שחטאו היו שותפים בו בכל שנה. גם לאחר שהבינו שכנראה לא ימותו לפני גיל 60, הרגישו כל שנה את העובדה ש'חייהם אינם חיים' וגזרת המוות מונחת עליהם עדיין.

בהמשך לזה ייתכן לומר שהצלתם של אחרוני דור המדבר שהיו אמורים למות בט' באב בשנת הארבעים היתה בזכות כל תהליך הכפרה הזה שנעשה במשך 38 שנה.