כשהכהן שורף את הפרה האדומה, הוא משליך אל תוך האש גם "עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת", שלישייה שפגשנו כבר אצל המצורע בתהליך הטהרה שלו. מה הם באו לסמל?

הארז הוא העץ הגדול ביותר בעולם העתיק. יש לו לכאורה סיבות טובות להתגאות. האזוב הוא צמח קטן ושפל (מזוהה עם הזעתר). החיבור ביניהם בא לומר שאין לאדם סיבה כל שהיא להתגאות.

העץ הוא לא הגזע והענפים שלו, הגזע והענפים רק משמשים להחזיק את העלים קרוב לשמש, ורחוק מהמזיקים. אם היה לעץ דרך אחרת לעשות את זה, הוא לא היה מגדל גזע בכלל. העץ גם אינו העלים שלו, הם רק משמשים לפוטוסינטזה, כדי לייצר את החומרים הדרושים לעץ. חלק מהעצים נשארים ללא עלים בכלל במשך החורף, ועדיין הם עץ. גם השורשים בסך הכל משמשים להעלות אל העץ את המים הדרושים לו, והפירות משמשות כדי לייצר עצים אחרים, לא בשבילו.

אז מה הוא העץ עצמו, שבשבילו צריך את הגזע, השורשים והעלים? העץ הוא עצם הקיום שלו, והיכולת שלו להמשיך גם אחרי מותו. יהיה עם הרבה עלים או מעט, גזע גדול או קטן, פירות מתוקים או רעילים. כל הצמחים קיימים בדיוק באותה רמה: הם קיימים וממשיכים. ההבדלים ביניהם הם רק דרכים טכניות שונות כדי להשיג את אותה מטרה.

האריה והעכבר קיימים באותה מידה בדיוק. העשיר והעני קיימים באותה מידה בדיוק: לשניהם יש נשמה. אין מה להתגאות אם אדם אחד עשיר או חזק או חכם יותר מאדם אחר. כל אלו אמצעים שונים להשיג את אותה מטרה בדיוק.

אם כך, למה שלא יהיו כל העצים נמוכים כמו האזוב? הרי הרבה יותר קל לייצר אזוב מאשר ארז. למה גרם הקב"ה לארז שיוכל להתקיים רק אם יבנה גזע כל כך גבוה?

לא בשבילו, אלא בשביל יצורים אחרים: יש ציפורים שצריכות ענפים גבוהים כדי שלא יוכלו לטרוף אותן כשהן נחות. יש בני אדם שצריכים קורות חזקות לבנות בית. יש צמחים שצריכים לגדול בצל. הקב"ה מנע מהארז את האפשרות לחיות בלי לבנות גזע גבוה וחזק, כדי לעזור לכל אלו. האזוב עוזר בדרכים אחרות: בעלי חיים נמוכים יכולים לאכול אותו, בני אדם יכולים לתבל את האוכל בעזרתו.

העשיר לא עשיר בשבילו, סתם כי הוא נולד חשוב; הקב"ה ברא עשירים כדי שיפתחו את הכלכלה של כולם, שייצרו מקומות עבודה. והקב"ה ברא עניים כדי לפתח את רגשי החמלה אצל אנשים. אין לעשיר סיבה להתגאות, כל אחד עושה את תפקידו, וכולם קיימים בשווה.

ועדיין יכול העשיר להתגאות ולומר שהוא עוזר להרבה יותר אנשים מאשר העני, הוא בכל זאת יותר חשוב.

לכן מצרפים את תולעת השני. התולעת היא יצור קטן ובזוי, אולי גם מגעיל. אבל מייצרים ממנה את הצבע לאחד הבדים החשובים ביותר בעולם העתיק. אמנם כל תולעת מייצרת מעט מאוד צבע, אבל היא חשובה מאוד. לא הגודל קובע כמה חשוב מה שעושה אדם, לא כמות האנשים שהוא עזר להם בלבד משנה, אלא גם מה היתה חשיבות התועלת שלו.

אנחנו לא יודעים למדוד מה חשוב יותר אצל הקב"ה, מקומות העבודה שייצר העשיר, או טוב הלב שייצר העני אצל מי שנתן לו צדקה.

כשרוצים לטהר את המצורע מהגאווה שהכניסה אותו למצב הזה, חשוב ללמד אותו שאין לו במה להתגאות, לא הוא מה שחשוב, אלא מה שהוא עושה למען הכלל, וגם את החשיבות של זה הוא לא יוכל למדוד.

כשרוצים להטהר מטומאת מת, חייבים לזכור שלא קיומו הטכני של האדם היה מה שחשוב בחייו, אלא התועלת שהוא הביא לעולם, והצאצאים שממשיכים אותו. ובמובן הזה אדם ממשיך להיות קיים, הרבה פעמים, גם לאחר מותו.   

[הרחבה ועיון נוסף: ויקרא פרק יד פסוק ד: רש"י, שיר מעון, קהלת רבה פרשה ז ג, שפת אמת שמות פרשת פרה [תרל"ב] צו ופ' פרה, שפת אמת ויקרא פרשת תזריע [תרל"א] 'ברש"י עץ ארז שנתגאה', עין איה פאה ב – ו].

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.