את המבול המתואר בפרשתנו, שהשמיד את העולם כולו, ניתן לראות כעונש; אולם רמזים שונים בפרשה מצביעים על כך שלא היה זה עונש חיצוני שנכפה על המציאות מחמת הזעם האלוהי, אלא פעולה מתבקשת ונצרכת עבור המציאות עצמה. העולם לא היה יכול להמשיך להתקיים עוד במצב הירוד שהידרדר אליו; למציאות המקולקלת והמנותקת מבוראה – אין יכולת קיום, והיא נצרכת להישבר ולהיבנות מחדש בצורה מתוקנת.

ה' אומר לנח: "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (ו יג). לכשנתבונן בפסוק, נראה שמופיע בו תיאור ציורי: 'קץ כל בשר' מוצג כישות עצמאית, והוא 'בא לפני ה'' – כביכול בא מעצמו לפני ה', ומבקש שיוציא אותו אל הפועל. 'קץ כל בשר', מחיית האנושות, מבקש מרצונו להתממש.

גם בתיאור ביאת המבול בפועל, נאמר: "וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ" (ז י); התנסחות הכתוב "וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ" חריגה במידת מה; היא מתייחסת למי המבול כדבר הידוע מכבר, אינה מזכירה את הקב''ה המוריד אותם, ואף הלשון 'היו' אינה מתארת פעולה כל שהיא (כגון 'ירדו' או 'הומטרו') – כפי שהיה מתבקש. צורת ניסוח זו מציירת את המבול כהתרחשות אוטומטית – ברגע שהגיע היום שייעד הקב''ה, "מי המבול" כביכול מעצמם הופיעו במציאות ו"היו על הארץ"; לא היה צורך בפעולה נוספת מצידו – מכיוון שהגיע הרגע שבו כלתה יכולת הקיום של העולם – ממילא הוא אבד, כאמור - המבול היה מחוייב להגיע מכוח המציאות עצמה, ולא היה זה עונש חיצוני שנכפה על העולם. באותו היום, הגיע הרגע שלפי מצבו הרוחני של העולם לא היתה לו עוד יכולת קיום, וממילא – "וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ".

וכך כתב  הראי"ה קוק (אורות הקודש ג עמ' סו): "חָטָא האדם, קילקל בכללו את מוסרו, עד מלאה הארץ חמס, השחית את דרכו, הרע את יצר מחשבות ליבו – העולם מתקומם עליו, יורד מבול ומוחה את היקום כולו".

כך נחרב העולם מאליו, על מנת להיבנות מחדש בצורה מתוקנת ולהמשיך את המפעל האלוהי עד תיקונו השלם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.