בפרשתנו, מזכיר יעקב בתפילתו את ההבטחה שנאמרה לו: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ, וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (לב יג). הבטחה דומה נאמרה לאברהם (יג טז): "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה". ויש לעמוד על הטעם של ההבדלים בין ההבטחות - מדוע ההבטחה לאברהם מזכירה את הפועל 'למנות' ומשתמשת בדימוי של "עפר הארץ", ואילו ההבטחה ליעקב מזכירה את הפועל 'לספור' ומשתמשת בדימוי של "חול הים"? הלוא לשתי ההבטחות משמעות זהה – ריבוי עם ישראל!

יתרה מזאת: בהזכרת הכתוב נוסח הבטחה זו שנאמרה ליעקב, בשעה שהובטחה, נאמר: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ" (כח יד)! מדוע הדימוי שונה בין הנוסח המקורי שנאמר ליעקב לבין הנוסח שמצטט הוא בתפילתו?

לשם הבנת עניין זה, יש לעמוד על משמעות ההבדלים בין הלשונות עצמם.

שניים מן המפרשים התייחסו להבדל שבין 'ספר ל'מנה':

רש"ר הירש (יג טז) פירש ש"ה'סופר' - חוקר מה מספרם, ואילו ה'מונה' - מקציב וקובע את מכסתם", דהיינו 'מניין' הוא ספירה לשם קביעת קצבה מסויימת, לעומת 'ספירה' - שאין בה מטרה כזו.

המלבי"ם (שמואל ב' כד א) הגדיר את ההבדל לפי דעתו כך: "כי פעל 'ספר' בא על הספירה בעצמה, שסופר אחד שניים שלושה [...] אולם פעל 'מנה' בא גם על דבר שכבר יודע מספרו, ומונה לדעת אם לא חסר ממה שהיה".

המשותף לדברי שניהם הוא שייחודיות הפועל 'מנה' היא שמדובר בו על הסכום הכולל – בין אם כדי לקצבו כעת, ובין אם כדי לוודא את נוכחות הקצבה הידועה מראש. אם כך, נוכל להגדיר בצורה כללית, כי בפועל 'מנה' מודגשת ההתייחסות לסכום הכולל, לעומת הפועל 'ספר' שבו מודגשת ההתייחסות דווקא לכל אחד ואחד בפני עצמו, המקבל מספר סודר משלו.

על פי הנחה זו, יובן מדוע במקרא מוזכר תמיד ביחס ל'עפר הארץ' דווקא הפועל 'מנה', ואילו ביחס ל'חול הים' מוזכר תמיד הפועל 'ספר': 'חול הים' מורכב מגרגרים רבים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, ובאופן תיאורטי ניתן לספור אותם במדוייק – גרגר חול ועוד גרגר חול. לעומת זאת, 'עפר הארץ' הוא אדמה מלוכדת, "בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק, וּרְגָבִים יְדֻבָּקוּ" (איוב לח לח); הוא אינו עומד כיחידות נפרדות של גרגרים, ומאחר וכך אין אפשרות 'לספור' אותו, דהיינו  אחד אחד כאמור, אלא רק 'למנות' אותו – ניתן (תיאורטית) לדעת את הסכום הכולל של גרגרי העפר על פי אומד של גושיו ומידת הקרקע ועומקה.

אם כן, הכתוב מתאים לכל דימוי את הפועל המתאים לו באופן תיאורטי, ועל גבי זה מציין שהפעולה אינה אפשרית מבחינה מעשית, מחמת הריבוי: 'עפר הארץ' יכול היה 'להימנות' לולא היה רב כל כך, וכן 'חול הים' יכול היה 'להיספר' לולא זאת.

[ניתן לראות התאמה זו בפסוקים נוספים במקרא: "וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד, עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר" (בראשית מא מט), "וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר, כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב" (שופטים ז יב) – גרגרי התבואה, וכן הגמלים, ניתנים להיספר אחד אחד – ולפיכך דימה אותם הכתוב ל'חול הים' ונקט בלשון 'ספר'. לעומת זאת - "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל" (במדבר כג י); בפסוק זה הכתוב נקט בלשון 'מנה' ביחס ל'עפר', כמו בפסוקנו, ובלשון 'ספר' ביחס ל'רובע ישראל', שניתן להיספר אחד אחד.]

על פי כל האמור, ניתן להסביר את ההבדלים בין ההבטחות:

ההבטחה שנאמרה לאברהם מדגישה את המניין הכולל של עם ישראל, ולפיכך מופיעה בה הלשון 'למנות', שכאמור מתייחסת לסכום הכולל; לעומת זאת, ההבטחה שנאמרה ליעקב (כפי שהוא מזכירה בתפילתו) מדגישה כל אחד מהפרטים שמרכיבים את הכלל, ולפיכך מופיעה בה הלשון 'לספור', שכאמור מתייחסת לספירה של כל אחד ואחד בפני עצמו. וזאת למה?

ההבטחה לאברהם נאמרה טרם יצירתו של עם ישראל, כשעוד לא היה לו זרע כלל ולא היה זה אלא חזון רחוק. במצב כזה, עיקר הדגש מושם על עצם העובדה שיהיה לו זרע רב, ואין טעם להתייחס ליחידים כשעוד אינם קיימים. לעומת זאת, יעקב נושא את תפילתו בשעה שכבר יש לו צאצאים רבים והוא רואה כל אחד ואחד מהם. מימוש הבטחת הזרע, לדידו, אינו חזון עתידי אלא התחלתו כבר קיימת ועומדת במציאות שהוא חי בתוכה; הוא חס על כל אחד ואחד מבניו, ומתוך ראייה זו מתייחס כך באופן כללי לזרע שהובטח לו, שבכלל זה הדורות העתידיים, ולפיכך משתמש בתפילתו עליהם בדימוי ל'חול הים' ובלשון 'ספר'.

על פי זה יובן גם מדוע נוסח ההבטחה המקורית ליעקב שונה מהנוסח שמצטט בעצמו לאחר מכן, ובו מופיעה הלשון 'עפר הארץ' – שכן הבטחה זו נאמרה ליעקב בטרם היה לו זרע כלל, ובכך היתה דומה להבטחה שנאמרה לאברהם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.