בסיטואציה המתוארת בפרשתנו, בין יוסף לאשת פוטיפר, בולט המוטיב של הבגד, בגדו של יוסף: "וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי, וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה". מדוע חשוב היה לכתוב להדגיש פרט זה? באופן פשוט, הדבר מובן – השארת הבגד ביד אשת פוטיפר הניחה יסוד להמשך התפתחות העלילה: היא נתנה ביסוס לגרסה שלה לאותו מעשה – שכן לפיה מובן מדוע בגדו של יוסף מונח אצלה. גרסה זו היא שהביאה את יוסף לבית האסורים, ולשלבים שלאחר מכן – מפגשו עם שר המשקים ועלייתו לגדולה בעקבות כך, כפי שניתן לראות מהמשך הפסוקים: "וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה, וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר ... וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ, וַתְּדַבֵּר אֵלָיו ... וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה".

אולם מעבר לכך, ניתן לומר כי התורה רומזת בזה לדרך ההתמודדות הנכונה עם היצר. לעיתים האדם מרגיש כי היצר כה מתגבר עליו, עד שהוא אוחז בו ממש, והרי הוא כאנוס לעשות כדבריו – וכפי שאשת פוטיפר תפשה ביוסף. אולם מצד האמת, אחיזה זו אינה באדם עצמו אלא ב'בגדו' – כלומר אין ליצר אחיזה בעצמיותו ופנימיתו של האדם אלא בחיצוניותו, בנטיות הגשמיות שהוא 'לבוש' בהן; והדרך להשתחרר מלפיתה זו היא ההכרה בכך שרצונות אלו אינם רצונו העצמי של האדם, אלא 'לבוש' שלו בלבד – ועל ידי הכרה זו, 'לפשוט' מעליו בגד זה ולהתנתק מממנו – וממילא להתנתק גם מלפיתת היצר.

יוסף פושט מעליו את בגדו; ה'בגד' רומז לשורש ב.ג.ד – יוסף מתנתק מהנטייה הטבעית המושכת אותו למעשה הבגידה, ויוצא 'החוצה' – למרחב החופשי, שאינו מוגבל בתוך לבוש יצרי העוטף את האישיות. מתוך חיבור למהותו העצמית וניתוק מהלבוש המטעה, משתחרר יוסף מתעתועי היצר ויוצא למרחב של חירות נפשית פנימית – שבסוף הדרך תביא אותו גם לחירות פיזית, ובכך הוא קונה את עולמו הזה והבא.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.