בתחילת פרשת וירא אברהם אבינו זכה למדרגה חדשה של גילוי שכינה: הוא זכה לפגישה עם מלאכים והקב"ה משתף אותו ב'דיונים הפנימיים' מתוך בית הדין של מעלה. בכך אברהם הפך הוא התעלה מחיי בני האדם ילודי אישה, והפך להיות כאחד ממלאכי השמים.

ההופעה הראשונה של מצב חדש זה היתה בעצם הפגישה עם המלאכים: אברהם נשא את עיניו ולפתע ראה מלאכים. המפגש איתם לא הסתכם רק בעניין קצר וממוקד, אלא אברהם דיבר איתם, אירח אותם, נשא ונתן עימהם, ושילח אותם לדרכם. התהליך הזה הינו הרחבת גבולות עולמו של אברהם: הוא לא שייך רק לעולם הזה הגלוי אלא גם לעולם העליון. אולם אברהם לא רק נפגש עם המלאכים ואירח אותם, אלא הוא אף השפיע על שליחותם – הוא עומד ודן לפני הקב"ה על הצלת סדום בעוד שהמלאכים עושים את דרכם להחריבה. בכך אברהם התגלה לא רק כשייך לעולם המלאכים, אלא אף כמי שעומד מעליהם.

הקומה החדשה של השראת השכינה לה זכה אברהם קיבלה פנים חדשות לאחר שהמלאכים עזבו. אז הקב"ה החל לגלות לו את סודות השמים: "וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה" (יז). ה' סיפר לו על ההפיכה הצפויה לסדום, ואברהם הבין מיד כי ניתן לו כוח להתערב בהנהגת ה' בתפילתו. רש"ר הירש (א) עומד על כך: "הרי זו הפעם הראשונה, שאנחנו רואים את אברהם בתפקידו כנביא; כי כנביא הוא עומד כאן לפני ה', - המגלה "סודו אל עבדיו הנביאים" (עמוס ג, ז)".

השראת שכינה מסוג חדש

הפגישה עם המלאכים וגילוי סודות מן השמים הם רק חלק מחידוש גדול וכולל אף יותר. פרשת וירא נפתחת במילים: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" (יח, א). ה' מתגלה אל אברהם, אך בניגוד לגילויים קודמים שנאמרו אף הם בלשון 'וירא'[1] – כאן ההתגלות לא כללה רק דיבור מסויים. מיד לאחר הפתיחה: 'וירא' לא מופיע דיבור אלוקי, אלא סיפור שלם שהוא חלק מן ההתגלות. כלומר ההתגלות הנוכחית מצביעה על גילוי שכינה מסוג חדש – גילוי שאינו מסתכם רק בדיבור אלוקי ממוקד, אלא חזון מתמשך בו ה' שוכן לצד אברהם לאורך השיגרה היומית שלו. התולדות יצחק (א) מלמדנו שהיה כאן רמה חדשה של התגלות ה': "וירא אליו ה', כל המפרשים נבוכו בזאת המראה, שלא דבר לו ה' כלל... ונראה לי שנראה אליו יי' לשיהיה דבק עם הקדוש ברוך הוא, שהדבקות ואהבת השי"ת הוא התכלית היקר שאפשר במין האנושי, והוא האושר האמתי, והוא תכלית התורה והמצות, ואם כן אין צורך לבקש תכלית למה שהוא התכלית האחרון והטוב אשר הכל יכספוהו, והכוונה שלזכות המילה נדבק השי"ת עמו ואברהם עם השי"ת.

הפסוק הראשון של הפרשה בא ללמדנו שכל הפגישה עם המלאכים היתה בעצם תוצאה של השראת שכינה מיוחדת זאת - "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו". אברהם כביכול ישב בשמים בסמוך לקב"ה, וממילא הוא פוגש את בני ביתו המלאכים. גם כל גילוי הנהגת סדום נובע ממעמד אברהם כיושב לפני ה', וכן תפילתו עליהם נובעת מכך שהוא נשאר לפני ה' אף כשהמלאכים עוזבים.

למעשה כל פרק יח הינו חזון אחד ממושך שלכל אורכו אברהם עומד לפני ה'. התורה מסמנת חזון זה באמצעות ארבעה פסוקים המשובצים במהלכו: בתחילתו - "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא"; באמצעו - וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה"; בהמשך: "וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'" [רד"ק: "אמר כי מראה הנבואה לא נגמרה עדיין כי עודנו בה"]. וסופו - "וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם" (לג). יש כאן מעמד שלם שבו אברהם זוכה לרצף של השראת שכינה בקרב ביתו ובתוך חייו ועולמו. זוהי השראת שכינה אשר היא קבועה ויציבה.

האור החיים (יח, א) מסביר שהמדרגה החדשה הזאת של גילוי שכינה בעצם העלתה את אברהם ליעוד מסוג חדש: הוא הפך בעצם קיומו להיות הכלי שבאמצעותו השכינה מופיעה בעולם: "ונראה כי כוונת הכתוב הוא שבא להודיע שהשרה ה' שכינתו עליו ונעשה מרכבה לשכינה, ותמצא שאמרו ז"ל (בראשית רבה, מז) שהאבות מרכבה לשכינה. והוא אומרו: 'וירא אליו ה'' שגילה ה' שכינתו אליו, ולזה הקדים תיבת 'אליו' להזכרת ה', לומר שנתגלית עליו השכינה מה שלא נשמע באומרו וירא ה' אליו כי ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד 'וירא' בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת, אלא 'ויאמר ה'', כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו".

מה גרם לאברהם לזכות לזן חדש זה של התגלות? בתולדות יצחק שהבאנו לעיל כתב שברית המילה היא שגרמה זאת. הגילוי החדש אליו זוכה אברהם יכל להתרחש לאחר שהקדושה נחתמה בבשרו. באופן דומה מבאר גם הספורנו (א): "'וירא אליו ה' באלוני ממרא' כי שם נמול אברהם אז, וכל ביתו נימולו איתו, שם הופיע האל יתברך שכינתו לעמוד בברית, כמשפט לכל כורתי ברית, כענין "אתם נצבים וכו' לעברך בברית" (דברים כט, ט - יא). וכענין "ויכרות... לפני ה'... ויעמוד כל העם בברית" (מ"ב כג, ג)... וכן ענין "ויפגשהו ה'" (שמות ד, כד), שלא נראה שם לדבר עם משה, אבל הופיע שכינתו לקבל ברית בנו, כאמרו "ביני וביניכם... לדורותיכם" (לעיל יז, יא - יב).

כאמור, הפסוק המסיים את העניין מסמן את סוף החזון המתמשך (לג): "וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ". קשה להבין מה הכוונה שאברהם שב למקומו, שהרי לאורך כל המראה אברהם לא שינה את מקומו והיה באלוני ממרא? רבינו בחיי מבאר שהחזון העליון לו זכה אברהם היה כעין התעלות או הליכה אל עולמות אחרים, וכעת אברהם שב מהם: "ואפשר לפרש עוד "למקומו", לגבול הרגשותיו ומדת גופו, כי בעוד שהשכינה היתה אצלו היה כולו שכלי מופשט מכל עניני החומר והרגשותיו בטלים, לא נשאר לפני ה' בלתי אם צורה והנפש והוא השכל הזך והטהור. כיון שהסתלקה שכינה חזר להרגשותיו ולגבולי המדות הגופניות, וזהו: "ואברהם שב למקומו", כלומר לגבול מדות גופו, כי מקומו של אדם הוא המקיף אותו והמגבילו".

אם כן, לאחר תחילת פרשת וירא עלינו להבין שכל מעשה ודיבור שעשה אברהם הינו חלק מהתעלות חדשה, חסרת תקדים. היתה זו התעלות מתמשכת בו ה' היה 'לצידו' של אברהם באופן מתמשך.

[1] "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (יב, ז); "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (יז, א).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.