החל מבריאת האדם, מוצגת בתורה תבנית קבועה: שושלת העוברת מאב לבן. מתוך כלל אישי האנושות התורה מתמקדת בשושלת זו, הנמשכת מאדם עד אברהם אבינו. מכך מסתבר כי אנשים אלו היו נושאי הדגל של תפקיד האנושות, והיוו את הלב והמרכז של האנושות. הכוזרי (מאמר א, פסקאות מז, צה) מבאר כי עשרים הדורות המנויים בפרשות אלו הם 'לב האדם וסגולתו' – הם היו אנשי המעלה אשר היוו המשך לאדם הראשון – פאר הבריאה. אישים אלו דבקו בה', והם היו המוקד הראשי של קרבת ה', בעולם החשוך ועובד האלילים.

כך נמשכו הדברים במשך שמונה עשר דורות – מאדם דרך נח, ועד נחור אבי תרח[1]. אך הנה, בדור התשעה עשר של השושלת - תרח, נוצר מבוי סתום בהמשכיות הדורות.

המשבר במשפחתו של תרח

במשפחת תרח חלה נקודת שבר: תרח יולד שלושה בנים: אברהם, נחור והרן. אך מהמשך תיאור הדברים בפסוקי התורה עולה תמונה קשה: דומה כי אין תקווה להמשכיות השושלת אף לא מאחד מבני תרח:

תחילה מודיעה התורה כי אחד מבני תרח מת בחיי אביו - "וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים" (יא, כח). זוהי הפעם הראשונה בתנ"ך בה הקב"ה ממית בן בחיי אביו. רק בחטא החמור של רצח הבל, על ידי מעשה אנושי של חטא, היה עד כה מצב של בן שמת קודם אביו. במדרש ילמדנו על בראשית נאמר כי זו פעם ראשונה בתולדות העולם שמת בן בחיי אביו. חוק הדורות הרגיל הוא שכל דור מסיים את תפקידו בעולם באופן טבעי, ורק אז הוא מת ועובר מן העולם. אך כאן מאבד הבן את זכות הקיום ואובד מן העולם בטרם עת. כלומר יש בבית תרח משבר בקנה מידה היסטורי. וכך מוסברת במדרש זה התופעה התקדימית של מיתת הבן בחיי אביו: "כשהשליכו לאברהם לכבשן האש, היה הרן עומד שם, והיו אומות העולם אומרות: 'בשביל צדקת הרן אחיו שעומד שם נשא לו פנים'. מיד יצא גץ של אש ושרף את הרן, ועד אותו היום לא היה בן שמת בפני אביו אלא הרן, שנאמר: 'וימת הרן על פני תרח אביו'. מהו 'באור כשדים'? מלמד שיצא גץ של אש מן הכבשן ושרפו". ובמדרשים אחרים נאמר שמיתת הרן כרוכה בכך שהיה עובד לאש.

אם כן, אחד מבני תרח מת בחטאו בטרם עת. ומה בדבר שני הבנים האחרים? ובכן, גם כאן המצב קשה: תחילה נראה שהדברים הולכים כשורה, כשהתורה מספרת שאברהם ונחור לקחו להם נשים. אך לאחר מכן נאמר שמאברם אין לקוות להמשכיות משום ששרי עקרה - "וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד" (ל). בגמרא (יבמות סד, ב) נאמר כי מדובר כאן בעקרות מן הסוג החמור ביותר: "אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה [=אישה בעלת מאפיינים גבריים, ואי יכולת להוליד], שנאמר: 'ותהי שרי עקרה אין לה ולד' – אפילו בית ולד [=רחם] אין לה". במדרש אגדה בראשית (פרשת וירא פרק יח) נאמר שעקרות חמורה זו, היא היתה הרקע לחוסר האמון של שרה שתוכל להוליד: "'היפלא מה' דבר' – משל למי שהביא ספל שבור אצל הנפח, אמר לו: תדע לתקנו? אמר הנפח: אני מתחלה יודע [לבנות את הכלי], עתה איני יכול לעשות?! ולכך נאמר: 'בקרבה' – על רחם שלה, אמרה: מאין יכול לבראות לי רחם? ומנין שלא היה לה רחם? – שנאמר: 'ותהי שרי עקרה אין לה ולד' – אין לה בית ולד".

בנוגע לבנו השלישי של תרח, בהמשך הפסוקים מתברר כי נחור נפלט מהמשך סדר המאורעות של המשפחה. תרח נודד מאור כשדים לכיוון ארץ כנען ולוקח איתו את משפחתו. הוא חש את האמת שתתגלה בעתיד, כי בארץ כנען טמון יעוד המשפחה. הרד"ק מבאר שהיה זה לאחר ציווי ה' לאברהם ללכת לארץ כנען, ותרח הלך איתו. והנה, נחור כלל אינו מצטרף למסע זה: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן...". נחור נשאר מאחור, בחרן. בהמשך החומש (לא, נג בהקשר של הסכם יעקב ולבן) מתגלה כי נחור עבד עבודה זרה, והיה מרכזי בעבודתה - "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר[2] יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ". גם בפסוק מיהושע שיובא בסמוך, משמע שנחור שותף בעבודה זרה.

המשבר של תרח עצמו

למען האמת, הבעיה מתחילה כבר אצל תרח עצמו. בניגוד לכל שמונה עשר הדורות שהיו צדיקים, ודבקו בה', תרח דבק בדרך ההפוכה של העבודה הזרה, כפי שמעיד יהושע (יהושע כד, ב): "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים". ואכן, בספר הכוזרי (שם, צה) עמד על כך שבדורו של תרח חל כעין 'דילוג' והדביקות באלוקים שאפיינה את כולם, לא חלה בו: "וכן הגיע הענין עד נח ביחידים היו לבבות, דומים לאדם ונקראים בני אלהים, שלמים בבריאתם ובמדותם ובאריכות הימים ובחכמות וביכולת, ובימיהם אנו מונים מאדם ועד נח וכן מנח ועד אברהם. ואפשר שהיה מהם מי שלא דבק בו הענין האלהי כתרח".

אם כן, בימי תרח ומשפחתו נדמה כי השושלת שבה היתה תלויה תקוות העולם מבריאת העולם ואילך נעצרה ונחסמה. הדור שלפני אברהם, זהו דור שאין בו את 'מעביר דגל' הקדושה בעולם. זוהי תופעה מרכזית ובולטת של 'העדר הקודם להויה' – חורבן ואבדן דרך של העולם הישן, המקדימים את היווצרותו עולם חדש וגדול יותר. יש לזכור כי מדובר בדור האחרון של אלפיים שנות התוהו בעולם. בסוף תקופה זו נוצר הכרח לצאת לתקופה חדשה. מתגלה בבירור כי הישארות בתוהו מובילה לאבדן דרך ולריחוק האנושות מן הקב"ה.

למרות הכל: האור היה טמון במשפחת תרח

אמנם בדברי הכוזרי מתבאר כי הסגולה לא התבטלה בדורו של תרח, אלא רק נעלמה, והיא דילגה לדור הבא. תרח עצמו היה רשע, אולם הסגולה עברה דרכו הלאה. לאיזה מבניו  היא עברה? ובכן, באופן מפתיע, במבחן התוצאה אנו רואים שהיא הייתה שייכת לכל שלושת בניו. האפיק הראשי שממנו תימשך הסגולה מופיע כמובן באברם – שמו ישונה בהמשך לאברהם, ובאופן ניסי ייוולד ממנו הבן הממשיך את השושלת. אך גם אצל נחור והרן הופיעה והקדושה – מהם נולדו נשי האבות – מנחור שנשאר בחרן יצאו רבקה, רחל ולאה. מהרן שמת בחיי אביו, יצאה שרה. גם אצל לוט בן הרן נטמן זרע של סגולה שעתיד היה להתגלות בעתיד הרחוק אצל רות ודוד.

אולם מצד שני, גם הסגולה אשר עברה דרך נחור והרן היתה עטופה ברוע רב. יצאו מהם אויבי ישראל מושבעים: לבן ועמון ומואב.

 אם כן, אצל משפחת תרח יש שינוי כיוון עולמי בסגולה שהיא לב העולם, ועל פי הגלוי לעין האנושית, שושלת הסגולה מסתיימת – רק רסיסים גנוזים ממנה העטופים ברוע רב נשארים בשני בניו. תם העידן בו הסגולה הופיעה באנשים יחידים בלבד. העולם לא יכל להתקדם בלי בריאה חדשה.

[1] ביארנו כאן על פי דרכו של ריה"ל בספר הכוזרי. הרמב"ם (הלכות עבודה זרה א, א) אומר שאנוש היה שותף בטעות העבודה הזרה. אם כן, המשבר בדורו של תרח הוא המשבר השני, ולא הראשון. לעומת זאת בציטוט שנביא להלן מן הכוזרי משמע שסובר שעד דור תרח היו כולם דבקים בה'. ובכל אופן, בניגוד לתרח ונחור שבהם נדון בהמשך, לא מצינו בתנ"ך במפורש שאנוש עבד עבודה זרה.

[2] ומפרש הרד"ק שם "אלהי אברהם קודש, אלהי נחור חול, והוא אלהים אחרים שהיא עבודת הכוכבים שהיו עובדים הדורות ההם ולבן היה מאמין בהם".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.