היעדר תאריכים בחומש בראשית

פירוט התאריכים בתורה מתחיל באופן עקבי רק מיציאת מצרים. כוונתנו היא לתאריך בשנה: חודש ויום בחודש, כגון: ג' חשון, כח תמוז וכדומה. לקראת יציאת מצרים מצווה ה' על מצות "החודש הזה לכם" ומשם והלאה התאריך בשנה שבו מתרחשים המאורעות הוא ענין רב משקל ביותר בתורה ובנביאים. התורה מעצבת את הזיכרון ההיסטורי של ישראל על בסיס תאריכים, וכך במשך ימי השנה מציינים ישראל אל המאורעות שאירעו באותם ימים. אולם עד ליציאת מצרים התורה נוהגת להעלים את התאריכים. ככלל, לאורך חומש בראשית לא מופיע בתורה עוגן של תאריך בשנה – התורה אינה מפרטת באיזה תאריכים התרחשו המאורעות. אין היא מגלה לנו באיזה חודש ובאיזה יום בחודש התרחשו ברית בין הבתרים, העקדה, מכירת יוסף או ירידת יעקב למצרים. אור ה' טרם חדר לעולם לשפוך אור על תהליכיו וסדריו. תחת נקיבת התאריך נוהגת התורה ליחס את המאורעות אל שנות חיי הדמויות הפועלות, כגון: אברהם בן מאה בהולדת יצחק, יצחק בן ארבעים שנה כשנשא את רבקה, יעקב בן מאה שלושים בעומדו לפני פרעה, וכדומה. כהמשך למגמה זו, גם בתחילת חומש שמות התורה אינה מגלה באיזה תאריך מת יוסף; מתי החל או הסתיים שיעבוד בני ישראל במצרים[1] או מתי החלו המכות.

'בריאת' התאריכים ביציאת מצרים

רק מאז שיוצאים ישראל ממצרים, מופיעה בתורה היסטוריה מתוארכת. החל מרגע היציאה מתחילה התורה לעקוב במפורט אחר סדרי הזמנים של ישראל: יציאת מצרים היתה בטו בניסן; ישראל הגיעו למדבר סיני בחודש השלישי; הם הצטוו על המפקד באחד לחודש השני בשנה השניה, נסעו בעשרים לחודש השני, ועוד ועוד.

מתברר כי יציאת ישראל ממצרים משנה את ההיסטוריה לא רק מצד תוכן המאורעות, אלא מצד דרך התפיסה של ההיסטוריה. מופיעה תבנית חדשה של זמנים שאל תוכה נוצקים כל אירועי העולם. לפני מצוות 'החודש הזה לכם' כל המתרחש נתפס כמאורע בודד, ללא רצף. הימים אינם מסודרים לפי סדר הקודם למאורעות. לא נמצא מארג זמנים שעל פיו המאורעות מובנים.

העדר תאריכים בתורה עד יציאת מצרים נובעת מריחוק הברואים מן הקב"ה בטרם שישראל נוצרו להיות עם ה'. על ריחוק זה עמד הרא"ש בפירושו על התורה (במדבר פרק א) באמצעות משל נפלא: "'במדבר סיני באהל מועד' – משל לאדם שנשא אשה ראשונה ולא כתב לה כתובה, גרשה ולא כתב לה גט. וכן שנית. וכן שלישית. לסוף ראה אשה בת טובים בקש לנושאה. אמר לשושביניו: איני עושה לה כמו לראשונות, אלא אכתוב לה כתובה באיזה אפרכייא [=באיזו מדינה] באיזה יום באיזה חדש באיזה שנה. כך הקדוש ברוך הוא ברא עולמו וברא דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום ולא פירש זמן בריאתם וזמן העברתם. כשעמדו ישראל אמר הקדוש ברוך הוא למשה: הם אינם כראשונים שהם בני אברהם יצחק ויעקב. לכך כתיב (במדבר א) באיזה יום – 'באחד לחדש', 'השני' – באיזה חדש, באיזה שנה – 'בשנה השנית'".

המקרה החריג: המבול בפרשת נח

פרקי המבול הם חריגים משאר פרקי חומש בראשית בענין התאריכים. אל מול העדר התיארוך בחומש בראשית, בענין המבול טורחת התורה ומפרטת את התאריכים: "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה... וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט... בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים... וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ... וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ"[2].

יש להבין מדוע דוקא בענין המבול בו החטאים הגדולים של כלל האנושות אשר גרמו לכליונה, מציינת התורה את התאריכים. מה יש בפרשת המבול אשר דומה ליציאת מצרים ולמעמד הר סיני?

מתברר כי דוקא בהקשר של הופעת יד ה' במבול, מופיעה באופן חד פעמי קרבה גדולה בין הקב"ה לברואיו, באופן שדומה במידה מסויימת לבריאת ישראל וקבלתם את התורה.

קרבת ה' ניכרת בתחילה כלפי נח, והיא מודגשת בביטוי: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (ו, ח). זו הפעם הראשונה שנאמר על בן אדם שהוא מוצא חן בעיני ה'. מציאת החן תופיע באופן נרחב בהר סיני (שמות לג, יג-יז): "וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ... וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ?... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי...".

אולם הקרבה המיוחדת לנח מתרחבת דרכו אל שאר האנושות. בפרשת נח מופיעה לראשונה ברית בין הקב"ה לברואיו – (ו, יח – ט, ט): "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ... וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם"  ברית זו תלך ותתפתח עם ברית ה' לאבות, ותגיע לשיאה בברית ה' עם ישראל בהר סיני (שמות כד, ח): "הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם".

מאפיינים יחודיים נוספים של פרקי המבול

אחר שנחשפנו לתופעה היחודית של קרבת ה' אל נח ובני האדם המתרחשת דוקא במבול, ובאה לידי ביטוי בתאריכים השכיחים בפרשת נח, נסקור השלכות נוספות של קרבה זו.

א תופעה יחודית נוספת המצויה בפסוקי המבול היא הציוויים הדקדקניים של מעשה התיבה וההתנהלות סביבה. הקב"ה מצוה את נח את 'הלכות בנית התיבה' באופן מדוקדק ופרטני, המזכיר מאד את פרשיות בנית המשכן. אצל נח מופיע לפתע ציוויים הכוללים תאריך יעד ("כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ"), מידות התיבה, זני החיות וכדומה. אופי כזה של ציוויים עתיד להופיע רק לאחר מצות 'החודש הזה לכם' בחומש שמות. עד אז מצויים בתורה רק ציוויים כלליים – "לך", "שוב", "צא", "בא" וכדומה. בהתאמה לציוויים היחודיים, גם הביטוי (ז, ה): "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'" האמור פעמיים בנח, אפייני לציוויים שיופיעו ממתן תורה והלאה. החל מפרשת כי תשא התורה תציין באופן תדיר כאשר ישראל פועלים בדיוק כציווי ה'.

ב. במסגרת הציוויים לנח על התיבה מחלק הקב"ה בין 'הבהמה טהורה' לבין 'הבהמה אשר לא טהורה היא'. העובדה שישנם בעלי חיים טהורים, ובעלי חיים בלתי טהורים תתפרש רק בחומש ויקרא. אך נח מצוי היה ברמה רוחנית גבוהה אשר בה לראשונה נודעת משמעות לטהור ולטמא. ואכן, עם היציאה מן התיבה נח מקריב מן החיות הטהורות בלבד (ח, כ): "וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ"

ג. בעקבות הקרבת הקרבן, מופיע ביטוי חריג של קבלתו ברצון לפני ה' כריח ניחוח (שם, כא): "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ". הביטוי 'ריח ניחוח' בפרשת נח מופיע באופן חד פעמי. זהו ביטוי המתחיל להופיע בתורה באופן קבוע רק מאז קרבנות המשכן בפרשת תצוה.

ד. גם פרק זמן של ארבעים יום מופיעה לראשונה במבול, ובהמשך פרק זמן שכזה יהיה גורם מרכזי ביותר במעמד הר סיני.

ה. המבול היוה זעזוע עצום של יסודות הארץ. גם בקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני התרחשו זעזועים עולמיים הדומים במידת מה למבול (תהלים קיד, א-ד): "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז. הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו. הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר. הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן". בשירת דבורה מודגשים במיוחד שטפונות מים המזכירים את המבול - שופטים ה, ד-ה: "ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה' זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל"[3].

על דמיון ההתרחשויות במתן תורה למבול עמדו חז"ל במסכת זבחים (קטז, א): "שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל [מלכי] עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר: ובהיכלו כולו אומר כבוד, נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם? ה' למבול ישב...".

מתן תורה בזעיר אנפין

נמצאנו למדים כי דוקא בפרשה הקשה של המבול מתרחש גילוי אלוקי מיוחד אל נח ומכחו אל שאר בני האדם. מתברר כי פרשה זו מהוה כעין הקדמה למתן התורה בצאת בני ישראל ממצרים. במה דומה המבול למתן תורה?

ובכן, לאמיתו של דבר אכן הקבוצה הראשונה של המצוות ניתנת סביב המבול: שבע מצוות בני נח. במסכת סנהדרין (נו) נחלקו התנאים האם לאדם הראשון נתנו שש מצוות ולנח המצווה השביעית (אבר מן החי), או להיפך – לאדם רק מצווה אחת ולנח שש מצוות לאחר המבול[4]. כך או כך, תהליך מתן שבע המצוות מסתיים בעקבות המבול.

הרב שלמה גורן זצ"ל סובר (בתורת המדינה עמוד 229 וכן בתורת המקרא – פרשת נח) שעם יציאת נח מן התיבה התנהל מעמד פומבי של קבלת שבע מצוות בני נח על ידי בני האדם, כעין מתן תורה של ישראל.

ומבחינה פנימית - ר' צדוק הכהן מלובלין כותב (רסיסי לילה אות מד) כי היתה אפשרות שמתן תורה יתרחש בבתקופת המבול: "וידוע מה שמובא בזוהר (ח"ג רטז ריש ע"ב) דהיה ראוי להיות מתן תורה בדור המבול והיה אז גם כן משה רבינו ע"ה בשגם בגימטריא משה אלמלי זכו רק שבחטאם נתהפך שפע מי התורה למי המבול...". ובאמרי אמת (בראשית פרשת נח) כותב: "איתא שדור המבול רצו לקבל התורה ולאשר קלקלו לכן לא נשאר אצלם...".

כעת מובן מדוע מופיעים בענייני המבול מאפיינים המקבילים לאלו של מתן תורה. מנח והלאה מתחיל עידן חדש בעולם שבו עומדים הברואים במעמד של 'מצווים' מול הקב"ה. שבע המצוות שניתנות במעמד זה מגלמות רובד ראשוני ובסיסי של התורה שתינתן בשלמותה בהר סיני.

[1] אפילו את האורך של שנות השיעבוד מחשבים רק באמצעות השושלת של לוי ועמרם. רק משנות ימי חייהם מתברר כי הגלות לא ארכה בפועל ארבע מאות שנה.

[2] החריגות של התאריכים המופיעים בפרשת נח בולטת במחלוקת התנאים (ראש השנה יא, ב) האם הספירה בתאריכים אלו היא לחודש תשרי או לניסן. לפני שמגיעה מצוות מניית החודשים בפרשת בא שורר ערפל מערכתי בנושא זה: הואיל והתורה עצמה טרם הודיעה מהו החודש הראשון, יש ספק מובנה על איזה תיארוך מדובר.

[3] וכעין זה בתהלים (סח, ח-י): " אֱלֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה. אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים".

נציין כי גם הריגת החוטאים באמצעות טיבוע במים אינו שכיח. הוא מצוי רק במבול ולאחר מכן בקריעת ים סוף.

[4] ראה תוס' שם בסוף העמוד. וכך כותב הרמב"ם (הלכות מלכים ט, א): "על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.