גילוי המקום הקדוש

פרשת 'ויצא' קרויה על שם יציאת יעקב מן הארץ אשר בחר ה'. עד לשלב זה התנהלו חיי האבות סביב ארץ ישראל, וגם כשאברהם יצא ממנה לזמן קצר הוא שב כעבור זמן קצר. אולם יעקב נאלץ לגלות מן הארץ ולשהות שנים רבות בחוץ לארץ.

באופן מפתיע, דוקא כאשר יעקב פנה לעזוב את הארץ התרחש אירוע כביר: גילוי חדש של קדושת המקום. הפסוק מדגיש את גודל המאורע על ידי הזכרת המילה 'מקום' שלוש פעמים (כח, יא): "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא". התורה מתיחסת כאן לאותו מקום אלמוני כאל ידוע ומוכר בחשיבותו. יעקב עצמו מבין שהוא פגש תופעה חדשה בתנ"ך של קדושת המקום: התגלה לו מקום שהוא המקום הקבוע של השכינה (טז-יז): "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי... וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה...". עד כה נודע שארץ ישראל היא הארץ שאותה נתן ה' לישראל, ושהר המוריה הוא המקום המתאים לעקדה. אולם אצל אברהם אבינו לא נכתב במפורש שישנו מקום קבוע להשראת השכינה. משום כך חזון יעקב הוא המאורע שבו נודע לראשונה שאמור להיבנות בעתיד בית קבוע לה': "...אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם".

גילוי המקום דוקא ביציאה מן הארץ

מפתיע מאד שגילוי המקום הקבוע לשכינה מתרחש דוקא בשעה שיעקב נודד ומתרחק מאותו המקום. היינו מצפים שכאשר יעקב מגלה את המקום, הוא ישכון בקרבתו משם והלאה כדי להישאר קשור אליו. אך המקום הנשגב התגלה ליעקב דווקא בתחילת נדודיו, תוך שהוא התנתק לשנים רבות מכל מקום קבוע. זוהי הסיבה שיעקב יוצר זיקה למקום בעלת אופי של נדודים: הוא נדר לשוב אל מקום זה בעתיד, כשישוב מגלותו. אם כן, מדוע מופיע המקום הקדוש דוקא בשעה שיעקב מתרחק ממנו?

יש כאן חידוש הגדול המלמד על יחודו של המקום המקודש: יש להבדיל בין מהותו של מקום אנושי, לבין מהותו של 'מקום' אלוקי. במקום אנושי הקביעות היא באמת תכונתו המרכזית. יתרונו של מקום גשמי הוא בצמצום שבו – בגבולותיו המצומצמים קיימת מהות מסויימת המבדילה אותו משאר העולם. הבדלה זו יוצרת סביבה מוגנת וקבועה עבור מי ששוכן באותו המקום.

אך במקום אלוקי קיימת תכונה הפוכה: זהו מקום שהמהות הגדולה הקיימת בו מופיעה בהתפשטות ולא בהצטמצמות. המקום של השכינה מופיע דוקא בהקשר של פריצה והתרחבות מעבר לתיחומים הגשמיים. לא לחינם נאמר ליעקב דווקא בהתגלות זו: "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה". משום כך יעקב פוגש את המקום הקדוש דוקא כאשר הוא מתרחק ממנו מבחינה פיזית. כך מתגלה שהקדושה שחודרת לעולם באותו המקום אינה מופיעה רק באותן ארבע אמות מוגבלות. מדובר במקום המחיל את הקשר עם הבורא על פני כל ארצות העולם. זוהי מהות ההבטחה של ה' ליעקב: (טו): "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת". כלומר השראת השכינה שחלה על יעקב בצאתו מן הארץ תלווה אותו בכל מקום.

'קפיצת הדרך' של המקום הקדוש

תכונת ההתפשטות העל-טבעית של המקום המקודש באה לידי ביטוי נפלא בדברי חז"ל, על בסיס ניסוח מפתיע של הפסוק. לשון הפסוק מפתיעה משום שמשמע בו שיעקב פגש את 'המקום' לאחר שכבר הגיע לחרן – "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם". חז"ל מצאו כאן רמז שהמקום שאותו פגש יעקב נשאר קרוב ליעקב גם בגלותו הרחוקה בחרן (חולין צא, ב): "כתיב: 'ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה', וכתיב: 'ויפגע במקום' [היתכן שיעקב פגש את המקום לאחר שהגיע לחרן? אלא - ] כי מטא [כאשר הגיע יעקב] לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי, ואני לא התפללתי? כד יהיב דעתיה למיהדר - קפצה ליה ארעא, מיד - ויפגע במקום [=כאשר נתן דעתו לחזור מיד קפצה לו הדרך והוא פגש שוב את המקום]". חז"ל מתארים כאן את הקושי של יעקב שיוצא לגלות מיד לאחר שיצר לראשונה את החיבור עם 'שער השמים' בארץ ישראל. יעקב חש את הקושי של ריחוקו משם. אולם דוקא אז הוא זכה שבאופן ניסי המקום הקדוש ביותר יגיע עד אליו!

נמצא שישנו מקום מזן חדש: מקום בעל תכונה על-גבולית. דרך מקום זה מופיעה הקדושה בעולם, והיא אינה נשארת שם, אלא מתפשטת על פני כל העולם. זהו מקום שבו שוכן הקב"ה שעליו נאמר: "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.