קרבת אברהם אל ישמעאל ובני קטורה

מדין הוא אחד הבנים שנולדו לאברהם מקטורה אותה נשא בשלב מאוחר, לאחר שכבר נולדו ישמעאל ויצחק: "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ" (בראשית כה, א-ב). יש להבין מדוע בעצם נשא אברהם אישה נוספת אחרי שרה? מה היה חסר לו? נשיאת אישה נוספת היתה בהתאם לרצון ה' שהתגלה בדברי המלאך להגר (טז, יב): "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן". כלומר ידוע היה שיהיה לישמעאל ריבוי של אחים. מכך ידע אברהם שעליו להוליד עוד בנים שיהיו קרובים לישמעאל ודומים לו באופיים. לידת ילדים הדומים לישמעאל התאימה לאהבת אברהם את ישמעאל. אברהם הבין שיש לישמעאל יעוד גדול בתור ממשיך שלו, ולכן הוא קירב אותו ועסק בהכשרתו בתור ממשיכו. אכן – גם לבני קטורה שנולדו בתור הרחבה של ישמעאל, נתן אברהם מתנות שעל טיבן נעמוד בהמשך.

רש"י (בראשית כד, סב) כותב שאף יצחק עצמו השתתף בהבאת קטורה בתור אישה נוספת לאברהם. יצחק הגיע מבאר לחי רואי כדי להשיב את הגר (היא קטורה) לאברהם. הוי אומר שגם יצחק ידע כי יש צורך גדול בהרביית בנים שירחיבו את ההשפעה של אברהם בעולם.

כדי להבין איזו חשיבות יחס אברהם לכלל בניו, יש לשים לב לעובדה המתמיהה שאברהם לא בירך את יצחק בתור הממשיך של ברכת ה' שעליו. אין אצל אברהם מעמד מקביל לברכה שבירך יצחק את יעקב או לברכה שבירך יעקב את כלל בניו. אין כל ספק שיצחק הוא הממשיך היחיד, ולכן אברהם נתן את כל אשר לו ליצחק בעוד שאר הבנים שולחו לארץ אחרת. אך אברהם לא רצה להוציא את שאר בניו באופן רשמי ומפורש מכלל ביתו ויעודו הגדול. באופן זה מבאר בעל העקידת יצחק (בראשית שער כג): "והנה ישמעאל היה ראשית אונו ומצד אחר נאמר לו: 'כי ביצחק יקרא לך זרע' (שם כא) ולא היה רואה מצד מדתו מדת החסד שיהיה ראוי שיהיה נותן לזה ונוטל מזה. אלא שאם הוא יברך בפיו שחייב לעשותם שוים. ולזה הסכימה דעתו להניח הדבר לבעל הפרדס. והוא יתברך נתן הברכות ליצחק ובירר כי עליו ולא על זולתו נאמר לו והיה ברכה". וכעין זה גם במדרש שכל טוב (בראשית כה, יא): "אמר אברהם: אני בשר ודם עובר, אם אני מברך את יצחק הרי אני מגרה בו את ישמעאל ובני קטורה, אלא אני הולך לבית עולמי, ומה שהקב"ה רוצה לעשות בעולמו יעשה. לכך נגלה דבר קדשו על יצחק ובירכו, והעמידו על כוונת אביו".

מתוך כך נבחן מהי נקודת הגדלות השוכנת במדין ושאר בני קטורה בתור בני אברהם אבינו.

ניצוצות מגדולת אברהם בבני קטורה

ככל שאומה קרובה בתכונתה לגדלות הישראלית כן היא מהוה יריב קשה יותר. בסעיף זה נגלה שייכות מפתיעה של מדין (שהוא הבן המרכזי של קטורה) לקדושה, ובכך יונחו היסודות להבנת המאבק של ישראל מולו.

למדיינים בני קטורה יש קרבה חסרת אח ורע לישראל. במסכת סנהדרין (נט, ב) נאמר שבני קטורה הם היחידים בעולם החייבים על פי התורה במצוות ברית מילה מלבד ישראל. כך נפסק ברמב"ם הלכות מלכים (י, ז-ח): "המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר: 'אתה וזרעך אחריך', יצא זרעו של ישמעאל שנאמר 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ויצא עשו שהרי יצחק אמר ליעקב: 'ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך'. מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה, והם המחוייבין במילה. אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה, והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה יתחייבו הכל במילה בשמיני, ואין נהרגין עליה".

נביא בזה מקורות נוספים המלמדים על הקרבה המיוחדת של מדין ובני קטורה לישראל:

במדרש בראשית רבה (סא) נדרש הפסוק מתהלים העוסק בגמול הטוב של לומד התורה – גם על ישמעאל ובני קטורה: "והיה כעץ שתול ששתלו הקדוש ברוך הוא בארץ ישראל, אשר פריו יתן בעתו זה ישמעאל ועלהו לא יבול זה יצחק, וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה שנאמר ויוסף אברהם ויקח אשה"[1].

באופן דומה, גם במדרש תנחומא (חיי שרה) מזוהים בני קטורה בתור מימוש ברכת אברהם: "'ויוסף אברהם' – זה שאמר הכתוב: 'והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד'. הוי אומר והיה ראשיתך מצער זה אברהם ואחריתך ישגה מאד שנשא אשה והוליד עוד עמה כמה בנים באחרונה שנאמר: 'ויוסף אברהם'".

בשפת אמת (בראשית פרשת חיי שרה) מדמה את לידת ישמעאל ובני קטורה בנוסף ליצחק, להוספת חול על קודש בהלכות שבת: "וכתיב ויוסף אברהם ויקח אשה כו'. יש לומר שהוא בחינת תוספות מחול אל הקודש... אבל יש תוספות מחול אל הקודש בכניסתו ויציאתו. ולכן הוליד ישמעאל קודם יצחק ואח"כ בני קטורה".

ממלחמת גדעון ניכר כי גם לאחר דורות רבים מאז הולדתם מאברהם, היתה למדינים קרבה לישראל – גדעון שירד למחנה מדין הבין את שפתם, כלומר ששפתם היתה קרובה לשפת ישראל.

גילוי הקדושה בבני קטורה בעתיד

ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק פרשת חיי שרה) מלמדנו כי זרעי הקדושה בתוך בבני קטורה יחשפו לעתיד לבוא: "ונראה על פי מה שאמרו (סנהדרין צ"א א) מאי מתנות וכו' מלמד שמסר להם שם טומאה. והוא קשה לומר שימסור להם אברהם אבינו ע"ה שם טומאה לעשות כישוף שנאסר לבני נח כמו שאמרו בגמרא (שם נ"ו ב) והעיקר כגירסת פענח רזא שמסר להם שם בטומאה. והיינו שידע אברהם אבינו ע"ה שלא יהיו טהורים ומסר להם שם שיוכלו להזכירו אף בטומאה... וקטורה אף שהיתה צנועה במעשיה כמו שאמרו במדרש (תנחומא פרשה זו ח') מכל מקום שורשה היה מקליפת מצרים וכמו שאמרו שם זו הגר שהיתה שפחה מצרית. וזרעה שילח אברהם אל ארץ קדם ומסר להם שם בטומאה. דאף שהם בטומאה יהיה בהן קדושה ומהם יוציאו ישראל החיות הניצוצות קדושות תורה שבעל פה ומהם יושאר גרים גרורין לעתיד...".

באופן דומה, גם האלשיך (תהלים יח) עומד על התפקיד העליון שנועד לבני קטורה בעתיד: "כי אמרו רבותינו ז"ל (מדרש הגדול) כי לימות משיחנו כל הכשדים שהיצרו לישראל יאבדו ולא ישארו אלא בני קטורה אשר שלחם אברהם מעל יצחק בנו, שהם יעבדו את ישראל, ומה עשה אברהם אמרו במסכת סופרים שהרחיקם למקום פלוני ובנה להם חומות והשביעם שלא יבואו עד ימות המשיח לעבוד את ישראל, בל יאבדו הם ככל יתר הכשדים המשעבדים בם. והנה אמרו (מדרש הגדול) על (מלכים - א י א) ומלכת שבא שומעת את שמע שלמה, כי לשמע אזן שמעו שהיה מלך המשיח ויצאו ובאו, ואל תקרי מלכת שבא אלא מלכות שבא, וכשראו שלא היה מלך המשיח חזרו".

זוהי אם כן התשתית להבנת האופי והיעוד של בני קטורה: יש בהם גדלות מיוחדת וזיקה לקדושת ישראל. מכאן ננסה להבין במה באה זיקה זו לידי ביטוי לאורך הדורות – האם יש מנהג משובח או אורח חיים יחודי אשר מעיד על מקורם הטוב?

חיי הנדודים של בני קטורה

ניתן לראות כי לכל בני אברהם, מלבד יצחק, יש תכונה משותפת: לא הפכו לאומות מסודרות, אלא הקימו חברות שבטיות בעלות אורח חיים של נדודים במדבר. חז"ל מסכמים תופעה זו במדרש פסיקתא זוטרתא (שיר השירים פרק ו): "'שישים המה מלכות'. הם אומות שיש להם מלכוּת... 'ושמונים פילגשים' – הם בני הגר וקטורה שהם עשרים... שאין להם מלכוּת, והם אומות כמו ערביים".

המיסד של דרך חיים זו היה ישמעאל שלגביו הודיע המלאך: "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו". בן זה נועד להיות פרא, כלומר שאינו שותף לישוב העולם ותיקונו. באותו הפסוק מדגישה התורה כי ישמעאל לא יחיה לבדו בחיי פרא, אלא תהיה זו תופעה משפחתית רחבה – "וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן".

מאוחר יותר התגלה אופי החיים של ישמעאל גם לאברהם. אברהם ביקש מן הקב"ה שישמעאל יחיה וישמר את מורשתו, ועל כך ענה לו ה' – "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל". כלומר מימוש שאיפת אברהם להמשכיות תופיע באמצעות ריבוי נשיאים אצל ישמעאל. לא מדובר כאן על מלכים (כמו שנאמר ליעקב: "ומלכים מחלציך יצאו"), אלא על נשיאים. כלומר זרע ישמעאל יתארגן בחיים שבטיים ולא בממלכות מסודרות עם מלך בראשן.

ואכן ישמעאל מימש נבואות אלו: "וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת. וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית כא, כ-כא). בהמשך שילח אברהם את בני הפלגשים אל המדבריות של המזרח (בראשית כה, ו): "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם". אז הצטרפו אל ישמעאל שאר אחיו בני קטורה. בסופו של דבר ישמעאל ומדין התערבבו זה בזה והפכו לפלג אנושי משותף כפי שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים (ח, י). מאז והלאה כל בני קטורה חיים בדרך הישמעאלית, וזוהי הסיבה שבפרשת וישב (בראשית לז כח-לו) מכונים בני מדין 'ישמעאלים': "וימכרו את יוסף לישמעאלים... והמדנים מכרו אותו אל מצרים". אותו הכינוי מופיע גם בפרקי גדעון (שופטים ח, כד) בנוגע לשלל שנלקח מן המדינים: "כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם".

חיי המדבר אינם חיים של בתים וכרמים, וממילא לא ניתן ליצור במדבר אומה מיושבת. אלו בהכרח חיי שבטיות של נדודים וארעיות, ובחיים שכאלה בוחרים כל בני אברהם חוץ מאחד (יצחק). וכאן עולה תמיהה גדולה: מדוע דוקא בני אברהם פונים אל פראיות המדבר והנדודים? כיצד חיים אלה הכרוכים בהכרח בגזל ושוד נובעים מאברהם שהיה זהיר כל כך ברעיית שדות זרים?

ובכן, שורשם של חיי הנדודים הם בדרך החיים של אברהם עצמו. אברהם הוא אב המון גויים – יש לו קרבה נפשית גדולה לכל הברואים באשר הם. על כן הוא לא הצטמצם במקום אחד אלא נדד באופן בלתי פוסק. זה היה מסלול הדרכים העיקריות שלו: אור כשדים – חרן – ארץ ישראל – חרן – אלון מורה – בית אל – מצרים – בת אל – חברון – רדיפה עד דן ודמשק – חברון – ארץ גרר – באר שבע – חברון.  בכך ניכרת תכונת ההתנשאות של אברהם מעל מיצרי החיים. הוא עבר על פני גבולות וארצות מתוך מימוש היעוד האלוקי המכונן שעליו נצטוה: "לך לך" וכן "קום והתהלך בארץ".

מתוך כך, אצל בני קטורה ה'לך לך' הפך לציר החיים הראשי הקובע את אופי חייהם. סגולת 'אב המון גויים' באה אצלם לידי ביטוי בתור חיי מדבר משוללי התישבות. הם דוגלים בחיים שכאלה מתוך חוסר רצון להצטמצם בבניית עם מסויים העומד לעצמו. בני קדם וישמעאל בחרו בחיי נדודים משום שהם נעלים מן הכבלים החומריים. הם אינם משועבדים לערים ולבתים האנושיים, על כל החומרנות שכרוכה בהם. חייהם הם חיים של חופש ומרחבים. חופש זה מאפשר לשמר באופן מסויים את האוניברסליות של אברהם. על כן מבחינת אומר החיים של בני קטורה לא היה זה אילוץ לחיות במדבר, אלא זו בחירה: בני ישמעאל בזו לשיעבוד לרכוש שאליו מכניסים עצמם כל יושבי הערים. בכך מתממש היעוד של 'פרא אדם' על פי תכונות החופש של ה'פרא' כפי המתואר באיוב (לט, ה-ז): "מִי שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי וּמֹסְרוֹת עָרוֹד מִי פִתֵּחַ. אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה. יִשְׂחַק לַהֲמוֹן קִרְיָה תְּשֻׁאוֹת נֹגֵשׂ לֹא יִשְׁמָע".

על היתרון בחיים שכאלה ניתן ללמוד מדברי המהר"ל: בספר תפארת ישראל (פרק כו) הוא כותב שהמדבר הוא מקום שניתן להתעלות בו מעל המגבלות החמריות הרגילות – "הנה נתנו טעם באי זה צד ראויה שתינתן התורה במדבר... אבל המדבר מפני שאין בו דבר חומרי, שהרי אין בו מציאות חומרי, ואין דרים בו הנבראים החומריים רק היא שממה וציה, ומפני זה היה שמחה אל המדבר, כי הנמצאים משתוקקים אל העילה מצד עצמם כאשר אין להם המונע החומרי, ובשביל כך נתנה התורה שהיא השכל הגמור במדבר, כי המדבר משולל מן הדברים החומריים, בעבור שלא נמצא בו דברים הגשמיים". בפרק יח שם מסביר המהר"ל כי פעמים רבות מופיעות במדרשי חז"ל מעשיות שבהן יש מקום מרכזי ל'טייעא' כלומר סוחר ערבי. הוא מסביר שדמות הסוחר הנודד היא משל בדברי חז"ל לשכל העליון שבאדם. הסוחר הישמעאלי שאינו זקוק לישוב קבע הוא משל לשכל המסוגל להתעלות במחשבתו מגבולות מקומו ושעתו. הסוחר מסמל את החפשיות ואת חוסר הכבילות של השכל לכוחות הגשמיים הקשורים בחומר[2].

הרש"ר הירש (בראשית כה) עומד אף הוא על הבחירה של בני קטורה בחופש: "כבר ראינו, היאך ירשו בני ישמעאל את תכונותיהם המנוגדות של אברהם והגר, ובאיזו עקשנות וקשיות עורף החזיקו בירושתם. ברוחם ושכלם היו בני אברהם, במוסרם ותשוקתם לחופש - בני הגר. משום כך לא יכלו להתאים את עצמם לדוחק הערים, ומיאנו לקבל עליהם שליטים עריצים. הם גרו ב"חצרים", הניגוד של ערים בצורות".

היעוד של 'ידו בכל ויד כל בו' מצביע על חיים של התפשטות והתפרצות על פני גויים רבים. בחיים כאלה יש משתמרת האוניברסליות של אברהם. נקודות הטוב הללו שוות בעבור הישמעאלים והמדיינים את כל החסרונות והקשיים הנובעים מחיי נדודים.

כבר כעת ניתן להבין כי כאשר בני מדין ובני קדם עלו על ישראל בימי גדעון לא היה זה רק לשם ביזה ושוד, אלא מתוך ויכוח אידיאולוגי עמוק. מדין טענו כי ישראל שהשתקעו בארץ והסתאבו, סטו מדרך אברהם, בעוד הישמעאלים בני החופש הם הממשיכים האמיתיים של דרכו.

מתוך הבנת נקודת הגדלות שבחיים אלו, נעמוד עד כמה מקיף בידודם של בני קטורה מחיי אומה חומריים.

חיים במדבר מחוץ לעולם המיושב

אברהם משלח את בניו אל ארץ מסוימת שתהיה לנחלה להם. מיד עולה השאלה מה היה באותו האיזור עד אז – האם יצטרכו להוריש את יושבי הארץ הקודמים? אולם במקרה של בני אברהם אין שאלה כזו משום שעד אז נתונה ארץ זו לשממה. כאשר אברהם משלח את בני קטורה מלבד יצחק, הוא אינו שולח אותם לארץ מסוימת, אלא 'קדמה אל ארץ קדם' – אין הכוונה שיש ארץ מסויימת שנקראת ארץ קדם. הוא יודע שהם לא ישבו במקום מסוים, אלא ינדדו באזורים נרחבים ובלתי מיושבים[3]. על כן מדגישה התורה ואומרת 'קדמה' לפני 'ארץ קדם' – לומר שאברהם שילח אותם אל כיוון כללי ולא אל ארץ מסויימת. ואכן, באופן זה למדו חז"ל בראשית רבה (סא): "וישלחם מעל יצחק בנו אמר להם כל מה שאתם יכולים להזריח תזריחו [= הרחיקו מזרחה ככל שתוכלו] שלא תיכוו בגחלתו של יצחק".

במסכת סופרים (הוספה א פרק א) מתואר כי אברהם בעצם הוציא את בניו מן ההיסטוריה: "מה עשה? נטל שבעה עשר בני קטורה, ובנה להן כרך של ברזל, והכניסן לתוכו, והשמש מעולם לא נכנס בתוכו, מפני שהיה גבוה הרבה, ומסר להן דיסקרין של אבנים טובות ומרגליות, ומשתמשין בו לעתיד לבא, כשעתיד הקדוש ברוך הוא להחפיר חמה ולבנה, כמה דכתיב, וחפרה הלבנה ובושה החמה, שמהן עתידין לשמש". נראה שחומות הברזל שאליהם שלח אברהם את בני קטורה הן משל רוחני לדרך חייהם לאורך ההיסטוריה – תהיה בהם תכונה הנוגדת חיים של לאום וגוי, והם לעולם ישארו בתור שבטים בלבד. בכך הם חסומים מכניסה מסודרת להיסטוריה האנושית.

אולם למרות הבידוד מן הציוויליציה של האומות, לבני קטורה יש מקום חשוב במפת האומות. אברהם אבינו הקצה להם אזור שנמצא בזיקה לארץ ה' ולעם ה'.

חיי גזל ושוד

מדרש תנאים לדברים פרק לג: "נגלה על בני ישמעאל ועל בני קטורה אמר להן מקבלין (את) [אתם] התורה אמ' לו ומה כת' בה אמ' להן לא תגנב אמרו לו: כל עצמן של אותן האנשים אינן חיין אלא מגניבה וגזל שנאמר: 'והוא יהיה פרא אדם'. היאך אנו יכולין לקבל את התורה? ולא רצו לקבל".

כשם שישמעאל ידו בכל, כן אומת מדין קרויה על שם המדון והריב שבו היא מאופיינת. יש בתנ"ך תופעה עקבית שכאשר מדובר על מדון במובן של ריב, מופיעות בקרי והכתיב שתי לשונות – 'מדון ו'מדין'. כך הוא ביחס לגלית (שמואל ב כא, כ): "וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת וַיְהִי אִישׁ מדין מָדוֹן". במשלי מופיעה תופעה זו שבע פעמים, אך באופן הפוך – הכתיב הוא 'מדון' והקרי: 'מדין'. לדוגמה (ו, יד שם): "תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע בְּכָל עֵת מדנים מִדְיָנִים יְשַׁלֵּחַ".

וכך מבאר השם משמואל (במדבר מטות) את תכונת מדין: "אך מדין נראה שטבעם נמשך לריב ומדון קנאה ושנאה מהוראת שמם מדין ששרשו מדנים, וכמו שמצינו שכתוב (בראשית ל"ז) והמדנים מכרו אותו, הרי ששם העצם שלהם נגזר מלשון מדון, וידוע דהשם הוא המהות...".

בנקודה זו של הגזל ניכרת הנפילה המוסרית הקבועה של בני קטורה ביחס לאברהם. אצל אברהם, דוקא מחמת הנדודים הקבועים שלו, היתה הקפדה חמורה על הימנעות מרעייה מן הגזל. חז"ל מספרים כי זה היה הרקע למריבה בין רועי אברהם לרועי לוט[4]. כך גם בעקבות מלחמת ארבעת המלכים סירב אברהם בכל תוקף לקחת מה שאינו שלו (מדרש תהלים כד, ח): "'אם מחוט ועד שרוך נעל (בראשית יד כג): שנתרחק מן הגזל".

משמעות ניצחון גדעון על מדין

הניצחון של גדעון על מדין מתבטא בתחילה בחלומו של המדיני. הוא רואה צליל לחם שעורים המתגלגל במחנה מדין והופך את האוהל. מה החידוש בחלום זה וכיצד רואים בו את ניצחון ישראל? ראשית בחלום זה מובהר שמדין לא הצליחו להשחית את יבול ישראל, וישראל הצליחו להביא את התבואה לכדי לחם. שנית, בולט בחלום כיצד החופשיות ויכולת התנועה של ישראל גדולה יותר מזו של מדין. בחלום זה מתגלה חולשתו של האוהל ושל חיי הנדודים שהוא מבטא – אפילו לחם חלש יכול להפוך אותו.

ויותר מכל: בחלום זה מתגלה כי תכונת יצחק של הזריעה והיבול גוברת על תכונת אברהם לבדו הקיימת אצל מדין – תכונת האוהל.

הניצחון על מדין עמד לדורות. בזכות גדעון, לא מצינו עוד מאבקים משמעותיים עם מדין. אמנם בדברי הימים א, ה, נאמר שהיו מספר קרבות בין שבטי ראובן שמעון וגד לבין בני קטורה.

הניצחון על מדין הוא בעצם סופו של הבירור עם בני אברהם שנולדו מקטורה ושולחו מזרחה אל ארץ קדם. כאשר מדין עלו על ישראל הם באו מתוך שייכות קדומה לארץ ישראל, וכך מבואר בתהלים (פג, יב-יג): "שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל נְסִיכֵמוֹ. אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירֲשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים", וכפי שמפרש הרד"ק (שם): "אשר אמרו. כי הם חשבו לירש את נאות אלהים, כלומר, ארץ ישראל, ונפלו ביד גדעון וישראל". מאופיים הכללי ומדרך פעולתם בימי גדעון של השחתת הארץ, ברור כי לו היו מצליחים מדין לרשת את נאות אלוקים, היה כיבושם בא לידי ביטוי בהשחתת הארץ ולא בבניתה לצורכיהם. רצון מדין היה לממש את דרך החיים הנוודית דוקא בארץ ישראל. בכך הם רצו להמשיך את אברהם אבינו שנדד בארץ ללא הרף.

על דור השופטים נאמר: "וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כסית". כל חטאי הדור נבעו מן הישיבה בארץ והפגישה עם חיי החומר. לאחר שתמה הכרתת עמי כנען, הוצרכו ישראל להתמודד עם התכונה הנוודית הקיצונית שבעבר, בדור המדבר, היתה גם נחלתם, ומאז שכחו ונטשו אותה. המדינים גרמו לישראל לחוות מחדש טעם של נדודים ושל חיי רעב.

נראה שהתיקון של עם ישראל בכיוון זה התבטא בכך שדווקא במלחמות מול מדין התרחשו מעמדים מסודרים ובו תרמו הלוחמים את השלל בו זכו. זוהי תופעה חוזרת – הן בימי משה והן בימי גדעון ישראל התבקשו לתת דוקא משלל מדין לשם עבודת ה'. במלחמה מול מדיין מתגלה האמת – דוקא אצל המדינים היה רכוש רב ועצום כלומר בסופו של דבר הם נצמדו לחמריות, בעוד שאצל ישראל עם ישראל לא מסתאב בעודף הרכוש שקיבל.

[1] המלבי"ם (בראשית כה, א) מבאר כי ישמעאל ובני קטורה הם ה'קליפות' המקושרות אל ה'פרי' הישראלי: "'ויסף אברהם' – כמו שהעץ יש בו עלין וקליפה וגרעינין ופרי, כן במין האנושי ימצא הלב והפרי שהוא מובחר האנושי שבעבורו נשתל כל האילן ובעבורו נקרא כל היצור, אבל הפרי מעטה נגד העלין והקליפות, שהם כלל בני אדם גוים ולאומים שצריכים בהכרח לחיות חיים הארציים ואגודתו על ארץ יסדה בעבור הפרי והלב והסגולה מבני אדם, שכל העולם לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה, ושקול זה כנגד כל העולם כולו... ובזה מספר שכן אברהם עם מה שהוליד את יצחק ונתן לו בת זוגו שמהם יצא הלב והסגולה, והוציא גם כן עלים וקליפות שיהיו שומרים לפרי, ויש קליפה הקודמת לפרי כטבע התולדה שתחלה יצאו הסיגים ואח"כ הכסף הנקי, ולבעי רחמי אתכליא על עליא, ובערך זה היה ישמעאל שנולד קודם יצחק, ויש קליפה המאוחרת לפרי ובערך זה היו בני קטורה, ועל זה אמר במדרש: 'אשר פריו יתן בעתו' זה יצחק, 'ועלהו לא יבול זה ישמעאל' וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה, אולם יודיע כי אלה לא יתיחסו אל אברהם לעקר והיה רק תוספת אל העקר, וז"ש ויוסף אברהם".

[2] אלו דבריו שם: "ההוא טעייא, קרא השכל טעייא, וזה כי השכל הוא החוקר על הדברים ומשוטט בעולם לאורכו ולרוחבו ואף בדברים הנבדלים הוא חוקר ועומד עליהם, וזהו עניין הטעייא כי הטעייא הוא סוחר ישמעאל שהוא סוחר ומסבב כל הארץ לאורכה ולרוחבה וקונה הסחורה,... ולפיכך שם העצמי הראוי אל השכל הוא שם טייעא שהוא סוחר חוזר על הדברים שקונה".

[3] גם בירמיהו (מט, כח-לג) ניכרת תכונתם המבודדת של בני קדם, בלא כל דלתים ובריח: "לְקֵדָר וּלְמַמְלְכוֹת חָצוֹר... קוּמוּ עֲלוּ אֶל גּוֹי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח נְאֻם ה' לֹא דְלָתַיִם וְלֹא בְרִיחַ לוֹ בָּדָד יִשְׁכֹּנוּ:  וְהָיוּ גְמַלֵּיהֶם לָבַז וַהֲמוֹן מִקְנֵיהֶם לְשָׁלָל וְזֵרִתִים לְכָל רוּחַ קְצוּצֵי פֵאָה וּמִכָּל עֲבָרָיו אָבִיא אֶת אֵידָם נְאֻם ה':  וְהָיְתָה חָצוֹר לִמְעוֹן תַּנִּים שְׁמָמָה עַד עוֹלָם לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם".

[4] בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מא): "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט, רבי ברכיה בשם רבי יהודה ב"ר סימון אמר בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאה זמומה, היו אומרים להם רועי אברהם, הותר הגזל"?

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.