מיד לאחר שיוסף מתוודע לאחיו, הוא שולח אותם לבקש מיעקב לרדת למצרים. בהמשך, כאשר פרעה שומע את שמע אחי יוסף, הדבר הראשון שהוא אומר להם הוא להביא את יעקב למצרים. יעקב מקבל אפוא הזמנה כפולה, משני המושלים הגדולים של מצרים.

יש להבין: מדוע בעצם חפץ יוסף שיעקב ירד? נימוקו של יוסף הוא כלכלי: "וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ". (מה, י-יא). אך יש לתמוה: האם פרנסת יעקב אכן זוקקת להורידו למצרים? מדוע אין יוסף יכול להמשיך ולשלוח אוכל ליעקב למשך חמש שנים נוספות, כשם שעשה בשנתיים הראשונות?

נביא בזה שתי דרכים לישוב השאלה:

• הרמב"ן (יא) מבאר שאכן הנימוק הוא כלכלי: הואיל ונודע כי הזרים שבאו הם אחי יוסף, נאמנותו של יוסף עומדת תחת בחינה מדוקדקת של בני העם המצרי. על כן לא יוכל עוד יוסף לשלוח פרנסה ומזון לארץ בקביעות לארץ כנען מחמת לזות השפתים. כך אומר הרמב"ן: "...כי אני לא אוכל לשלוח לך לארץ כנען לחם רב מגנזי המלך, כי יחשדו אותי שאני מוכרו שם לעשות לי שם אוצרות כסף ולשוב אל ארצי ואל מולדתי...".

• בפירוש ה'פנים יפות' (ר' פינחס הלוי הורוויץ, בעל ה'הפלאה') מסביר כי המעקב אחרי רצון ה' הוא שמנחה אותו לבקש מיעקב לרדת אליו למצרים: "שהודיע לו שכבר גלתה שכינה עמו ולכך היתה הברכה מצויה אצל יוסף בכל מקום שהיה. היינו דאמר כיון שהשכינה מסתלקת מארץ ישראל אין הברכה מצויה שם. על כן לא יקשה בעיניך עקירתך משם..."[1].

סירובו של יעקב להשתקע במצרים

יעקב מקבל את הבקשה ויורד למצרים. אולם מדבריו עולה בבירור כי הוא מסרב לבקשת יוסף ואין הוא מתכוון להשתקע במצרים לאורך זמן. כוונת יעקב היא לרדת לזמן קצר בלבד בכדי לראות את יוסף: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל: רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (שם, כח). הספורנו, האברבנאל, המלבי"ם והנצי"ב מבארים ש"לא רצה ללכת להשאר שם רק לראות את יוסף ולחזור לארץ ישראל" (מלבי"ם).

כוונה זו של יעקב מוצדקת ביותר. הן הוא חווה כבר שנים רבות של גלות מחוץ לארץ שהובטחה לו. לבסוף חזר יעקב אל הארץ מחמת ציווי של ה' לשוב, ומתוך הבטחה כי זהו המקום בו ה' יהיה איתו (לא, ג): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ...". כאשר חזר סוף סוף יעקב לארץ הבטיח לו הקב"ה כי זרעו, ואף הוא, יזכו לנחול את הארץ: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה... וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ" (לה, י-יב).

אם כן – יעקב מסכים לבקשת יוסף לרדת למצרים, אך חולק על הצעתו להשתקע בה. זוהי הנקודה שבה הקב"ה מתערב ומורה לנהוג על פי דרכו של יוסף.

ציווי ה' ליעקב להשתקע במצרים

הגורם לכך שלבסוף יעקב אבינו שינה את דעתו והסכים לבקשת ההשתקעות של יוסף הוא צו הקב"ה: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה..." (מו, ג-ד). האברבנאל והנצי"ב מפרשים כי בציווי זה הקב"ה מדבר כנגד היראה של יעקב מהשתקעות במצרים, וכלפיה הוא מצוה אותו כי אדרבא – יתיישב למשך מספר דורות ויהפוך שם לגוי גדול.

עצם גילוי השכינה ליעקב בדרכו למצרים, אחר ששנים רבות לא זכה לגילויי שכינה, זהו סיוע לטענת יוסף כי השכינה מצויה איתו במצרים. יעקב משתקע במצרים משום שהוא הולך בעקבות השכינה.

 תכלית הירידה למצרים

אם כן, הקב"ה הוא שקבע כי ישראל ישתקעו לכמה דורות במצרים. ויש להבין – מהו הרווח שיש בירידת ישראל למצרים? מדוע לא ישארו בארצם ויהיו בה לגוי גדול[2]?

הספורנו מבאר כי מצרים תהווה 'חממה' אשר בה יוכלו ישראל לצמוח בלא כל עירוב זר, בעוד בארץ כנען הם יהיו נתונים בסיכון תרבותי מתמיד. אלו דבריו: "אנכי האל אלהי אביך. אני הוא שאמרתי לאביך אל תרד מצרימה, אני הוא שאומר אליך אל תירא מרדה מצרימה אתה. וזה כי 'לגוי גדול אשימך שם' –  כי אמנם אם היו בניך יושבים פה היו מתחתנים בכנענים ומתערבים עמהם אבל במצרים לא יקרה זה כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם ובכן יהיו לגוי נבדל כאמרם רז"ל ויהי שם לגוי (דברים כו, ה) מלמד שהיו מצויינים שם (ספרי שם)".

פירוש זה מאיר את מעשי יוסף באור חדש: במשך שנים חווה יוסף יום יום את היות העברים תועבה למצרים. בני מצרים לעולם לא היו אוכלים איתו לחם על אותו השולחן. כך במשך שנים הכין יוסף במצרים את האפשרות לצמיחה והתפתחות דוקא בתוך מעטפת השנאה התרבותית של המצרים לעברים. על כן ידע יוסף כי ראוי למשפחת יעקב להמשיך את תהליכי התפתחותה איתו במצרים. שם טמון העתיד הטוב של היות ישראל לעם ה'.

[1] הסבר זה יסודו כבר בבמדרש פסיקתא זוטרתא (בראשית מה, ט): "'רדה אלי אל תעמוד' – אל יעמוד השעה, אלא כיון שהשעה הוצלחה בוא אלי".

[2] כמובן שברקע עומד היעוד לאברהם כי גר יהיה זרעו בארץ לא להם. אך השאלה היא גם על יעוד זה עצמו – מדוע על ישראל לעבור תהליכים כה ממושכים של גירות בארץ זרה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.