בתחילת פרשת וירא מופיעים לראשונה בתנ"ך סיפורים של יום יום. עד לנקודה זו היינו סבורים כי מה ש'מעניין' את התורה לספר לנו הם התהליכים הכוללים בלבד. התהליכים שתוארו לנו עד כה היו תהליכים שקנה המידה שלהם הוא עולמי או לאומי: פגשנו כיצד ה' ברא את העולם בשלבים. פגשנו את החטאים הגדולים של האנושות. פגשנו חורבן ובנין מחדש, בחירה באברהם להקים עם, מלחמה שלו במלכים וכדומה. 

בנקודה זו, לפני שנכנסנו לפרשת וירא, אנו כבר מבינים כי הקב"ה מנהל את ההיסטוריה. אך אנו סבורים כי הדרך שלו לעשות זאת היא רק באמצעות התהליכים הגדולים. אך הנה  בפרשה זו, בפעם ראשונה בתנ"ך, אנו מוצאים סיפורים של יום יום ולא רק של תהליכים כוללים: הפעם התורה אינה מספרת סיפור 'גדול' שמספר לאן הלך אברהם, עם מי הוא התמודד וכדומה. אלא התורה יורדת אל הפרטים הקטנים: כיצד הוא פגש אורחים, הזמין אותם לשבת, הכין להם מאכלים מסויימים, הזמין אותם לרחוץ רגליהם, היכן הוא עמד איתם וכדומה. מלכתחילה כשאנו קוראים את התיאורים הללו בפסוקים, אנו מופתעים: מדוע הקב"ה 'טורח' להכתיב למשה בהר סיני את הפרטים הללו? בהתאם לאופי התורה עד כה היינו מצפים כי היא תסתפק באמירה שאברהם פגש מלאכים, אירח אותם בכבוד והם סיפרו לו על הולדת יצחק. אך מתמיה מדוע חשוב לומר שאברהם העניק לאורחיו דוקא חמאה וחלב, או שהוא סיפר להם ששרה נמצא באוהל. 

מתגלה כאן 'שפה' חדשה של התורה: שפת המידות הטובות. בפרשה זו מתגלה לראשונה כיצד האידאל הגדול שמציב ה' לאברהם אינו קשור רק לתהליכים ארוכי הטווח אלא אף לחיי השיגרה: בפרשת המלאכים חושפת התורה כיצד אברהם נהג להכניס אורחים, גם הרחוקים ביותר מעולמו. היא חושפת כיצד הוא אירח אותם בדביקות ובחריצות, כיצד שרה נהגה בצניעות באוהל וכדומה. מכאן והלאה נפתח בתורה אפיק חדש: היא תלמד אותנו במקומות שונים אודות המידות הטובות הנדרשות מבני אברהם. 

תפילת אברהם – התפילה הראשונה בתנ"ך