בפרשת חיי שרה נפתח פרק חדש בתולדות האבות. נקודת הכניסה לפרק זה הוא מות שרה. זוהי אינה תופעה יחידית, אלא היא אופיינית לחומש בראשית. לכל אורך חומש בראשית הקב"ה משגיח על האבות ומלוה אותם. אך בתוך הליווי האלוקי המתמשך ישנם פרקים שונים. ניתן היה לחשוב כי ה' היה תמיד עם כל האבות, נשיהם ובניהם בו זמנית – כל אחד כפי ברכתו, צדקתו וההשגחה שעליו. אך לאורך החומש מתברר כי בכל שלב של החומש הברכה האלוקית התמקדה באחד מן האבות או האימהות. רק לאחר מות אחד האבות או האימהות, אז עברה הברכה האלוקית המיוחדת להתמקד על בנו. משמעות הדבר היא שלכל אחד מן האבות יש תקופה מסוימת שבה הוא ה'מרא דאתרא' של השראת השכינה עליו. לכל אחד מן האבות (וכן האמהות) יש דרך השגחה יחודית לו, ובזמנו הקב"ה היה קרוב אליו בדרכו. בהתאם לכך - לכל אחד מדורות האבות בחומש בראשית היה זמן שבו הוא היה מוקד ההתרחשויות, וה'מרכבה לשכינה'.
על עיקרון זה עמד החתם סופר (תורת משה כה, יא): "'ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו' – שמעתי מאדמ"ו זצ"ל כי אין הקדוש ברוך הוא מניח את התלמיד להיות גדול כל זמן שהוא אצל רבו, דשרגא בטיהרא מאי מהני (חולין ס, ב), רק אחר שמת אברהם בירך אלהים את יצחק, וכן ביעקב כשיצא מאביו אז ראה תיכף מראה נבואה".
אם כן, העיקרון הראשי הוא שבחיי אברהם ה' הופיע בעיקר בתור 'אלקי אברהם', גם כאשר יצחק כבר חי ופעל. רק לאחר מות אברהם אז ה' התגלה בתור 'אלקי יצחק', ובמות יצחק ה' התגלה כ'אלקי יעקב'.
המעברים בין תקופות ההשגחה
לאורך החומש ישנם מספר פסוקים המצביעים על מעבר ברכת ה' בנקודות של מעברי הדורות בין האבות:
- ה' בחר באברהם להקים ממנו את העם הנבחר. אך הוא לא בחר בו עד שנאמר בסוף פרשת נח (יא, לב): "וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן". מיד לאחר הזכרת מיתת אביו, פונה ה' לאברהם ומבשר לו על ייעודו[1]. ובהתאמה לכך הציווי הראשון של אברהם הוא 'לך לך... ומבית אביך". כלומר השכינה התמקדה באברהם רק כאשר הוא הפך ליחידה חדשה שאינה עומדת תחת בית ההורים.
- בתחילת פרשת חיי שרה מתואר המשבר הקשה של מות שרה. רק עם מות שרה מתחיל התהליך של כניסת רבקה אל בית אברהם. כל עוד שרה חיה לא דאג אברהם לאישה בעבור יצחק בנו. אך עם מות שרה התחולל התהליך שבסיומו הגיעה הממשיכה של שרה בברכה ובגדוּלה. ואכן כאשר יצחק נשא את רבקה, הפסוק מדגיש שרבקה נכנסה למשפחה כממשיכה וכמחליפה של שרה (כד, סז): "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ". ומפרש רש"י: "ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו".
על חילופי דורות אלו בין שתי האמהות כתב הכלי יקר (א): "וכך היה: שעד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה ונעשית דוגמת שרה ממש כמו שפירש רש"י... וזהו קישור נכון בסמיכות פסוק זה אל הזיווג של יצחק".
- מאוחר יותר מת גם אברהם. זהו משבר עצום. אך מיד לאחר מכן, ודוקא אותה השעה, יצחק קיבל את ברכת ה': "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי" (כה, יא). המלבי"ם מבאר באופן נפלא כי לכל אחד מן האבות יש את זמנו – בו הוא עיקר הברכה של כל המשפחה: "שכל זמן שהיה אברהם חי היה הוא עיקר הבית, וכל עסקיו נקראו על שמו ומברכתו התברכו. אבל אחרי שמת נכנס יצחק במקומו בכל העסקים, והוצרך לברכה מיוחדת".
וכך מסביר זאת הכלי יקר: "ויברך אלהים את יצחק בנו. לא רצה לברכו בחיי אברהם לפי שכבר אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם 'והיה ברכה' – הברכות מסורות בידך ואיך יקח הקדוש ברוך הוא מידו מה שכבר נתן לו?".
- גם בין יצחק ליעקב מתרחש מעבר של הברכה רק עם מות יצחק. יצחק נפנה לברך את בנו ממשיכו רק לקראת מותו (כז, ד): "בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת... וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי... בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ".
ואכן, למרות שיעקב קיבל את הברכה באותה השעה, בפועל היא חלה עליו רק כאשר הוריו מתו, שהרי עד אז הוא כלל לא היה 'גביר לאחיך' אלא היה נתון בגלות ארוכה וקשה[2].
מתי החלה ברכת יעקב להתממש? בפרק לה, (ח-י) מוזכר מות דבורה מינקת רבקה: "וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת". רש"י כותב שבאותה השעה מתה גם רבקה. והנה אנו מוצאים שמיד בירך ה' את יעקב: "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ..." (לה, ט).
ועדין – עד שלא מת יצחק, יעקב לא זכה לירש את הארץ המבורכת. רק לאחר מות יצחק ("וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים" – לה, כט) נאמר שיעקב ישב בשלוה בארץ כנען (לז, א): "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". ומפרש רשב"ם כי זה היה השלב שבו התממשה בכורת יעקב: "וישב יעקב – עשו הלך אל ארץ אחרת מפני יעקב אחיו, אבל יעקב ישב אצל אביו בארץ מגוריו כי לו משפט הבכורה".
- יעקב הודיע ליוסף כי לאחר מותו תעבור השגחת ה' להתמקד ביוסף ובשאר אחיו (מח, כא): "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם".
- יוסף הודיע לאחיו כי לאחר מותו ה' יפקוד אותם (נ, כד): " וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם". ומסביר האלשיך: "הנה כתבנו כי יוסף היה מרכבה אל השכינה במצרים, ועל כן בהסתלק יוסף הלא ידאגו כי איכה יעשו. על כן אמר אנכי מת כלומר אנכי הוא הנעדר מאתכם, אך ואלהים הוא ובית דינו פקוד יפקוד וכו' כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל... והוא כי שכינה וכל פמליא של מעלה היו בגלות". וכן מבאר הנצי"ב: "אנכי מת ואלהים פקד יפקד אתכם. נחמם שלא ידאגו במותו על פרנסה, ומי יכלכלם אחריו, ומש"ה אמר שהקב"ה יפקוד אותם בימי הגלות ויהיו נזכרים לפרנסם".
- גם בשלב הבא של עם ישראל – רק לאחר שמת דור בני יעקב (שמות א, ו): "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא" החלה ברכת הריבוי של הדור הבא (שם, ז): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם".
נמצא שאופי השראת השכינה על האבות ובניהם השתנה בכל דור כפי תכונתו. הקב"ה אינו מאציל על בני העם הנבחר אור אחיד ובלתי משתנה, אלא לכל דור הקב"ה מתאים את ההארה המתאימה לו. כך מתגלה שכל אחד מן האבות נברא משמים באופן שהוא יתאים לאור האלוקי המיוחד שחל עליו. ואותו האור שחל על האב העיקרי האיר מכוחו באותה השעה על כל בני המשפחה. וכך המשפחה כולה זכתה להיות מוארת באורם של האבות, בזה אחר זה.
[1] חז"ל והמפרשים ביארו שכאן אין מדובר במיתה ממש, אלא במיתה מבחינה רוחנית – שהרשעים קרויים מתים, או שה' החשיב את תרח כמת בכדי לפתור את אברהם מכיבוד אב. מכל מקום לענייננו – רק לאחר שהגיע השלב שבו התורה מחשיבה את תרח כמת, מתחיל להופיע הייעוד של אברהם.
[2] בהתאם לכך מבאר רש"י (לב, ו) שהשפע איתו חזר יעקב מחרן עדין לא היה מכח ברכות אביו: "אבא אמר לי (כז כח) מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
