מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים - תרגם אונקלוס: מאה ועשרין ושבע שנין

השמיט את אזכור השנה אחרי ציון המאות והעשרות וכתבו רק לבסוף. באותו אופן נהג במקרים דומים בתורה, כגון בשנות תולדות אדם בפרשת בראשית. למשל את הכתוב (לעיל ה ו) "ויחי שת חמש שנים ומאת שנה", תרגם "וחיה שת מאה וחמש שנין". וכך במקרים נוספים ע"ש.

בפסוק שהבאנו יש עוד שינויים בין סגנון הפסוק עצמו לעומת סגנון התרגום. בפסוק כתוב המספר הקטן (חמש) לפני הגדול (מאה), ובתרגום להפך. בפסוק נכתב פעם אחת "שנה" בלשון יחיד ופעם אחת "שנים" בלשון רבים, ובתרגום תמיד המניין מצוין בלשון רבים.

מתוך סקירה כללית של סגנון התורה והתרגום אפשר לקבוע את הכללים הבאים - א. התרגום תמיד מכנה את המספרים בלשון רבים, והמקרא לפעמים כך ולפעמים כך [עד עשר בלשון רבים ומאחת עשרה ואילך בלשון יחיד]. ב. התרגום תמיד כותב את המספרים מהגדול לקטן [כמו בעברית הנהוגה כיום], והמקרא לפעמים כך ולפעמים מהקטן לגדול. ג. התרגום מציין את הדבר הנמנה רק לבסוף, והמקרא מציינו לפעמים לאחר ציון היחידות והעשרות והמאות בנפרד.

בפשטות, כל דקדוקים אלו הם רק עניינים טכניים של דרכי הלשון ואין צורך להתעכב עליהם. אבל נדמה שיש חשיבות לפחות לשים לב לדברים, כדי להבין שיש כאן דבר קבוע ולא חריגה שצריכה הסבר מקומי. ועוד, אם נזכה להבין את טעמי ההבדלים בהסברה כללית יותר אפשר שעל ידי זה יתפתחו שערי הבנה מהותיים, לכן נעורר בזה מעט -

לגבי העניין הראשון של ההתייחסות בלשון רבים, זהו סעיף מעיקרון כללי יותר - כשמוזכרת קבוצת אנשים או דברים, התרגום כמעט תמיד מתייחס אליה בלשון רבים, אף אם המקרא עצמו יתייחס אליה כיחידה אחת. למשל (בשמות א יב) "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" מתורגם "וכמא דמענן להון כן סגן וכן תקפין". המקרא מתייחס לעם ישראל כיחידה האחת, אבל התרגום כותב בלשון רבים. נסתפק כאן בהערה זו ואי"ה נרחיב בזה בהזדמנות אחרת.

לגבי העניין השני של סדר המספרים, אפשר שהוא רק חילוקי סגנון בין השפות (יעויין בכתב העת המעין מט ג, ניסן תשס"ט, עמ' 25-42). ואפשר שלתורה היו בכל פעם נימוקים למה לכתוב כך או כך לצורך הדרש, אבל התרגום התייחס רק לפי הפשט וכתב באופן אחיד. עי' נצי"ב לבראשית ה ה שנותן טעם לשינויים בסגנון הכתוב.

לגבי העניין השלישי של ציון הדבר הנמנה שוב ושוב, בפשוטו נראה שהמקרא מתייחס לכל חלק מהמספר הכולל כיחידת מנין בפני עצמה כשצירוף היחידות נותן את הסכום הכולל [שרה חיה מאה שנה ועוד עשרים ועוד שבע]. אבל בלשון התרגום כמו שיש מספר שנקרא "מאה" כך יש מספר שנקרא "מאה עשרים ושבע", ואין טעם להכניס מילים באמצע שם המספר. בזה אמנם רק הסברנו למה המקרא יכול להוסיף מילים באמצע והתרגום לא, אבל לא הסברנו למה המקרא נצרך לכך, ועי' בזה רש"י ושאר המפרשים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.