בפרשתנו ישנם שני סיפורים סמוכים – פרשת תמר ופרשת אשת פוטיפר. מסביר רש"י מדוע נסמכו: "לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה." כלומר כשם שמעשי תמר היו לשם שמים, כך גם מעשי אשת פוטיפר היו לשם שמים.
שיהיה באמת לשם שמיים
תמוהה השוואה זו שהרי אשת פוטיפר הינה מרשעת, ולעומתה תמר צדיקה עד כדי כך שאמרו עליה חז"ל (רשי בראשית לח כו) שבזכות מה שעשתה יצאו ממנה מלכים ונביאים!
אלא, לא כל מי שעושה לשם שמים זה באמת לשם שמים. אומרת המשנה במסכת אבות (ה יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו". ומסביר ר' יהונתן אייבישיץ בספרו יערות דבש שכל מי שעושה מחלוקת אומר שהיא לשם שמים, אך באמת או שהוא מרמה אחרים או שהוא מרמה את עצמו. אין דבר כזה מחלוקת לשם שמים, שהרי המשנה מגדירה מחלוקת אחת ספציפית שרק היא לשם שמיים – מחלוקת הלל ושמאי.
אמנם אפשר להבין אחרת, שכוונת המשנה היא שכל מחלוקת שדומה למחלוקתם של הלל ושמאי היא לשם שמיים. מכל מקום, גם במחלוקת קרח ועדתו, שוודאי לא הייתה לשם שמים, אפילו אז – קרח חשב שהיא לשם שמים, "כי כל העדה כולם קדושים", אך באמת הוא רדף כבוד. על כך אמר ר' מנחם מנדל מקוצק שכל אדם צריך לדאוג שמעשיו שהוא עושה לשם שמים יהיו באמת לשם שמים. ובאמת תמר עשתה את מעשיה באמת לשם שמים.
אבשלום עשה לשם שמיים
גם אבשלום עשה לשם שמים. אבשלום היה אדם קדוש וטהור, היה לו שיער ארוך משום שהיה נזיר, לא כבול לענייני העולם הזה. חטאו היחיד בכל חייו היה מרדו באביו, דוד המלך. אמנם מסביר ר' יעקב עמדין, שהוא חשב שהוא עושה בכך דבר מצוה, אך הוטעה על ידי אחיתופל וזקני ישראל שתמכו בו. הם חשבו שה' עזב את דוד המלך משום שחטא ולכן אינו ראוי למלוך עוד. ולכן חשב אבשלום שחייבים להחליף אותו, לשם שמים.
לגבי חטאי דוד המלך, מסביר ר' יוסף אלבו בספר העיקרים: חטאיו של דוד המלך היו חטאים אישיים, לעומת שאול המלך שחטאו היה חטא מלכותי ולכן נדחה מהמלכות. אך אבשלום לא למד זאת ובנוסף לכך אחיתופל שכנע אותו שהוא צריך למלוך. אחיתופל היה גאון עצום, בעברו למד יחד עם דוד המלך נגלה ונסתר, עד כדי כך שדוד היה קורא לו רבו, הם גם לחמו יחד בצבא ובצורה מפתיעה אחיתופל בוגד בו. אמנם בגידתו של אחיתופל איננה ללא סיבה, לאחיתופל היה קשה במיוחד חטאו של דוד משום שבת שבע הייתה ביתו ובנוסף לכך, חמד לעצמו את המלוכה.
אכן, אחיתופל הצליח לשכנע את אבשלום עד שהיה משוכנע שהוא עושה מצווה לשם שמיים. אמנם הוא רימה את עצמו, הוא התלהב מעצמו בעצמו ע"י עצמו, ובסוף גרם למלחמת אזרחים ולנפילתם של רבים בעם ישראל. ועדיין הוא באמת חשב שזה לשם שמים.
כן, פעמים חושב האדם שהוא עושה לשם שמיים, אך עלול לטעות טעות נוראה. גם כאשר הוא אדם גדול.
מה בין תמר לאשת פוטיפר
כאמור, תמר באמת עשתה לשם שמים. היא הפקירה את עצמה, ישבה בשקט על הדרך ויהודה בא מעצמו. היא לא עשתה לו משהו רע, לא הכריחה אותו ואף לא שידלה אותו לדבר מה. ומדוע עשתה זאת – "כי ראתה כי גדל שלה" (בראשית לח יד) מסביר רש"י (שם): "לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה, שהייתה מתאווה להעמיד ממנו בנים".
הרמב"ם מסביר שתמר רצתה לקיים מצוות ייבום. אמנם ייבום נעשה על ידי אחי המת, ויהודה הוא אבי המת, אך באותה תקופה היה גם ייבום כזה. ואכן מבחינת עניין הייבום אין כל כך הבדל בין אחי המת לבין אבי המת, העיקר שהבן שייולד יהיה כאילו מאביו שנפטר, יהיה מאדם שדומה לאביו. יהודה לא עשה את הייבום, אז תמר הייתה צריכה להינשא לשלה. אבל שלה גדל ותמר לא ניתנה לו לאישה, לכן היא יצאה אל הדרך וחיכתה ליהודה שבא מעצמו ואמר לה "הבה נא אבוא אליך" (לח טז).
לעומתה, אשת פוטיפר לא הפקירה את עצמה אלא את יוסף. בתחילה היא כפתה עליו, ומשהתחמק מפניה העלילה עליו שקרים וגרמה לכליאתו בבית הסוהר. גם כשהיה שם הציקה לו – והייתה משדלת אותו: אם תהיה עימי אשחרר אותך, וכן שמה ברזל תחת צווארו על מנת שלא יוכל להסית את מבטו ממנה. האסטרולוגים שלה ראו בכוכבים שיהיו לה צאצאים מיוסף. אך הדבר אינו מחייב שזה יהיה ממנה, שהרי ייתכן שהם יגיעו מביתה, אסנת, שהייתה מאומצת ובאמת הייתה בתה של דינה, ובסוף אכן התחתנה עם יוסף.
אמנם ישנו הבדל, שאשת פוטיפר ניסתה לנאוף, שהרי הייתה אשת איש, שדבר זה נאסר אפילו לגויים, זו אחת משבע מצוות בני נח. אשת פוטיפר יודעת על איסור זה, שהרי צעקה על יוסף שהוא חייב מיתה על כך שעבר על איסור אשת איש. דבר כזה אינו יכול להיקרא 'לשם שמים', אלא תאווה גסה ותו לא.
ההבדל בין תמר לאשת פוטיפר ניכר גם בהתנהגותן לאחר המעשה, כאשר אשת פוטיפר לא מצליחה לבצע את זממה היא מוציאה על יוסף שם רע ומעלילה עליו שקרים נוראיים. לעומת זאת אצל תמר זה אחרת לגמרי. לאחר כשלושה חדשים רואים שהיא בהריון, וכמובן זה אסור לה, שהרי היא זקוקה לייבום. מכיוון שהיא ביתו של שם שהיה כהן, עונשה בשריפה: "בת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תישרף" (ויקרא כא ט), וכך יהודה פסק לה. אך אנו רואים שבשעה שנשלחה לשריפה לא נהגה כלל כמו אשת פוטיפר "היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה, ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני" (לח כו). מבאר רש"י (שם): "לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת אלא לאיש אשר אלה לו, אמרה אם יודה מעצמו, יודה, ואם לאו ישרפוני, ואל אלבין פניו. מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". כלומר, היא הייתה מוכנה להישרף ולא להלבין את פניו ברבים. אנו רואים מכאן את גדולתה ומסירות נפשה לא להלבין בן אדם. בתורה כתוב: "היא מוצת" ללא א', וחז"ל דרשו, מוצת מלשון מוצתת- שכבר הציתו אותה באש, ורק אז שלחה ליהודה את הסימנים.
אך תמוהים מעשיה של תמר שהרי חז"ל אמרו: (רש"י שם) "נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים" אם כן מדוע תמר לא ביקשה לדבר עם יהודה ביחידות ושם תסביר לו מה קרה, וכל הבעיה תיפתר ללא הלבנת פניו ברבים. אלא שתמר לא יכולה, היא עצורה בבית דין, אין באפשרותה לדבר עמו בשקט. וגם אם תצליח לדבר ביחידות, הוא יצטרך לומר זאת לכולם ופניו יולבנו ברבים. כלומר, טכנית היא לא יכולה לדבר איתו, ולו יצוייר שתוכל, אין בכך תועלת.
יתירה מזאת, תמר ידעה מה יש לה בבטן, היא ידעה שמדובר כאן בזרע המלוכה, בדוד המלך, בשלמה המלך ובמלך המשיח. כלומר, אם הייתה תישרף, המשיח יישרף עמה. אך למרות זאת, אין היתר להלבין פני חברו ברבים גם על מנת להציל כל זאת, שהרי זו מצווה הבאה בעבירה.
"נוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים"
על פי האמור לעיל מקשים התוספות (סוטה יא) רק בגילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה צריך יש ציווי להיהרג ולא לעבור, אך דבר זה לא נאמר על המלבין את פני חברו?! ותירצו שכשחז"ל אמרו שלושה, הם התכוונו שיש שלושה המפורשים בתורה, אך באמת גם בהלבנת פנים ייהרג ואל יעבור, אף שאין זה מפורש בתורה.
רבינו יונה מתרץ זאת בצורה אחרת: הלבנת פנים נחשבת אביזרייהו, סעיף, של שפיכות דמים, כשמלבינים פני אדם ברבים נחשב כאילו הוא מת. הרמב"ם והמאירי חולקים על תוספות ורבינו יונה ואומרים: אם אומרים לאדם 'הלבן פני חברך או שנהרוג אותך', ילבין פניו. כאן זה משל ואינו כפשוטו, חז"ל רוצים להסביר לנו את חומרת העניין. אם כן, נחלקו הראשונים האם הלבנת פנים זה ביהרג ואל יעבור – תוספות ורבנו יונה אומרים שכן, ואילו הרמב"ם והמאירי אומרים שלא.
הרב נבנצאל חידש חידוש במחלוקת ואמר שזה תלוי באיזו הלבנת פנים מדובר: למשל, לומר למישהו 'אידיוט' זה לא כ"כ נורא. אך יש הלבנת פנים שבאמת הורגת בני אדם, וכבר היו מקרים שאנשים התאבדו מכך כגון שר שנתפס בקלקלתו, איש בידור בטלוויזיה שנתפס בקלקלתו ועוד.
מכל מקום, כמובן שלא כל עלבון נקרא אביזרייהו של שפיכות דמים, כמובן שלהעליב זה לא בסדר, זו עבירה חמורה, אך עדיין לא כל עלבון יחשב כאביזרייהו של שפיכות דמים. ישנו סיפור שכשאגודת ישראל הזמינה את הרב צבי יהודה לכנס שלהם הוא השיב להם שאינו בא מכיוון שהם קיצרו את חייו של אביו, מרן הרב זצ"ל, על ידי כל הצרות הרבות והעלבונות שעשו לו (פורסם "בלנתיבות ישראל").
אם כן, יש הלבנת פנים שהיא באמת שפיכות דמים. אין זו הריגה ישירה, אך זה מקצר את חיי האדם. דבר זה גם מבוסס במחקרים המוכיחים שעלבון פוגע בתאים ובגוף ומקצר את החיים. אם כן, דבר כזה הוא ביהרג ואל יעבור, למרות שזה רק קיצור חיים. כך גם בשפה העברית כשרוצים לומר שמישהו העליב את חברו, אומרים: "הוא שפך את דמו".
לרבינו יונה ברור שלא על כל הלבנת פנים יש להיהרג משום שהיא אביזרייהו של שפיכות דמים, ולא כל האביזרייהו זה שפיכות דמים. כשם שלא כל אביזרייהו של עריות זה עריות, משום כך אם רואים אשה טובעת בנהר יש להצילה למרות שנאלץ להסתכל עליה, וכן רופא מסתכל באשה ונוגע בה. כמו כן, לא כל אביזרייהו של עבודה זרה הוא ביהרג ואל יעבור, כפי שרואים למשל בכך שאפשר להשתמש בתאריך נוצרי. על כן, לא כל אביזרייהו זה ביהרג ואל יעבור, ומשום כך לא כל עלבון יחשב כשפיכות דמים.
כאמור, הרמב"ם והמאירי סוברים שהלבנת פני חברו ברבים אינה ביהרג ואל יעבור, אך יש עליהם קושיה: מדוע תמר לא גילתה מה קרה על מנת להציל את עצמה ואת שני ילדיה, הרי הרמב"ם אומר מפורשות (הלכות יסודי התורה ה ד) שכאשר אין דין של 'יהרג ואל יעבור' על האדם לעבור ואסור לו להיהרג, ואכן קשה.
למעשה
יש מחלוקת אחרונים מה לעשות במקרה שאומרים לאדם 'בייש את פלוני או שנהרוג אותך'. שאלה נוספת היא האם לבייש זה להרוג. אם אני יודע שראובן רוצה להלבין את פני שימעון ברבים האם אני ישנו ציווי עלי להרוג את ראובן משום דין רודף? דבר זה נידון במנחת שלמה של הגרש"ז אוירבך, כמובן במקרה שאין דרך אחרת. שאלה שלישית היא האם מותר לחלל שבת כדי להציל יהודי מהלבנת פנים? וכן כמה זה רבים שבפניהם יש להיהרג ולא להעליב?
לסיכומו של עניין, כיון שהדבר אינו נוגע למעשה נשאיר כעת את השאלות ללא תשובות. (עיין בשאילת שלמה כרך א שמברר את הסוגיה) ולנו לא נותר אלא להיזהר לא להעליב אנשים, בין אם יש להיהרג על כך ובין אם לאו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
