בתחילת פרשת 'ויגש', ניגש יהודה אל יוסף ואומר לו: "בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (בראשית מד, יח).
מה משמעות המילה הראשונה בדבריו, 'בי'?
בדרך כלל נטיות אות השימוש ב' שאליה מצורפות הסיומות של כינויי הגוף (אני, אתה, את וכיו"ב) יוצרות תוארי מקום כמו "בי" – בתוכי, "בך" – בתוכך, או "בי" – ב-אני, "בך" – ב-אתה וכדו'. המילה "בי" במשמעות זו ברורה במקומות רבים, כמו לדוגמה בדברי יעקב לנשותיו "וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי" (בראשית לא, ז) – במילה 'בי' מציין יעקב שהוא ולא אחר, היה מושא ההיתול של לבן.
משמעות זו מתאימה כאשר המילה 'בי' באה אחרי פעולה מסוימת, כדי להבהיר 'במי נעשתה הפעולה המתוארת', אך בפסוק שלנו, ובמקומות רבים נוספים, אין המילה 'בי' מתייחסת לפועל כלשהו, אלא היא נאמרת בתחילת פנייה אל אישיות מכובדת כלשהי, בדרך כלל כהקדמה לבקשה. כבר בפרשה הקודמת (בראשית מג, כ), האחים פותחים את בקשתם מיוסף במילים 'בי אדני', וכך פונה גם אהרן למשה (במדבר יב, יא). גם אל ד', פונה משה פעמיים במילים "בִּי אֲ-דֹנָי" (שמות ד, י; ד, יג), וכך פונה גם יהושע אל ד' (יהושע ז, ח).
כמה דרכים במפרשים במשמעות המילה 'בי' במקומות אלו.
- הראב"ע (בפרשת מקץ) מסביר את הביטוי 'בי אדוני' על פי דבריה אביגיל לדוד: "בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ..." (ש"א כה, כד). לדבריו, המילה 'עון' מתפרשת לפעמים כעונש, וכוונת אביגיל אם כן, היא 'עשה בי מה שתרצה ותשמעני'. לדבריו זו הכוונה גם בביטוי ה'מקוצר' – "בי אדני".
- הרמב"ן מדגיש שלשון 'בי' נזכרת תמיד עם המילה 'אדוני', ומתוך כך הוא מפרש שכוונת הביטוי היא לומר 'בי בעצמי אתה אדון ומושל', כאילו נאמר 'בי אתה אדון', דהיינו 'אני מכיר באדנותך עליי' והיו"ד הנוספת שב'אדוני' היא כפילות שבאה לחזק את האמירה ש'אתה הוא האדון שלי'.
לפי שתי הדרכים הללו, המילה 'בי' נשארת במובן הרגיל שלה, אלא שלפי הראב"ע צריך להוסיף פעולה ולפי הרמב"ן, להשמיט את היו"ד מהמילה 'אדוני' כדי להבין את משמעות הביטוי.
- מפרשים רבים מסבירים ש'בי' היא מילה שעניינה בקשה, כפי שעולה מהתרגומים שמתרגמים את המילה 'בי' במילה 'בבעו', וכך מפרש רש"י בפרשת מקץ (מג, כ): 'לשון בעיא ותחנונים הוא, ובלשון ארמי בייא בייא'.
- באופן דומה ומעט שונה, מתבאר בכמה מדרשים שהמילה 'בי' – וכן המילים 'בייא בייא' שמביא רש"י מארמית – מביעות זעקה ותלונה. ביומא (סט ע"ב) ובסנהדרין (סד ע"א) הגמ' עוסקת בפסוק מספר נחמיה "וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה' אֱלֹקֵיהֶם" (ט, ד), וכשהיא מבארת מה היה תוכן צעקתם, היא פותחת במילים 'בייא, בייא'. ניתן היה להבין בגמ' שזו לשון בקשה, אך רש"י מבאר שם ש'בייא' הוא 'לשון זעקה וקובלנא'. וכך הפשט בגמ' ביבמות צז ע"ב.
ע"פ זה מבארים חז"ל בכמה אופנים (כמובא בהרחבה במיוחד במדרש הגדול) שהייתה ליהודה תלונה על רצון יוסף לקחת את בנימין לעבד, כפי שמביא רש"י כאן אחת מהן: "וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו?!".
לפי שתי הדרכים הללו, אין קשר לכאורה בין המילה 'בי' במובנה הרגיל בו פתחנו, 'ב-אני', למובן הבקשה וזעקה בו סיימנו.
הראי"ה קוק מרחיב על צמד אותיות זה, ומדבריו מתבאר הקשר שבין שני המובנים. הוא כותב בתוך דבריו שההקדמה 'בי אדוני' מורה על 'הבעה הבאה מתוך מעמקי הנשמה, מתוך הריכוז היותר פנימי ויותר כללי'. דהיינו, האומר 'בי אדוני' מבהיר בהקדמתו לבקשתו שבקשה זו היא 'בו', כלומר שהיא בקשה מהותית ויסודית בשבילו.
שמעתי ממו"ר הרב עמיאל שטרנברג שליט"א על פי הבנה זו, שיהודה בא לומר ליוסף במילים אלו עד כמה חזרת בנימין ליעקב חשובה וחיונית לו, וזה מה שהיה צריך להתברר, ולכן לאחר שיוסף שומע זאת מיהודה, הוא כבר יכול להתוודע לאחיו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
