בפרשת בראשית (ב, יט) נאמר: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ."
ובמדרש הגדול מתואר:
'וכיון שברא אדם הראשון כינס כל בהמה וחיה ועוף והעמידן לפניו. אמר לו מה שמותן של אלו. אמר לפניו רבון העולמים לזה נאה לקרותו שור, לזה נאה לקרותו סוס, לזה נאה לקרותו אריה, לזה נאה לקרותו גמל, לזה נאה לקרותו נשר.'
ואומר על כך רבנו בחיי (בראשית ב, יט):
'ונראה לי באור המדרש הזה כי האדם הבין בחכמתו ושכלו טבע כל בהמה וחיה וקרא לכל אחת ואחת שם מעין הטבע והמדה שהכיר בה...'
נמצינו למדים, ששמו של כל בעל חיים, ניתן לו בלשון הקודש על ידי אדם הראשון, והוא קשור באופן מהותי לעניינו ולתכונותיו.
נתבונן אפוא, בשם 'גמל', שנזכר בפרשתנו פעמים רבות.
לאותיות שמו של הגמל: ג'מ'ל', ישנן כמה משמעויות.
המשמעות העיקרית והנפוצה של השורש ג'מ'ל', היא כמשמעות המילה 'גְּמוּל' הנגזרת ממנו, דהיינו תשלום כלשהו שמגיע לאדם בעקבות מעשה טוב או רע, שיצר מעין 'חוב' ש'פריעתו' היא השבת הגמול לו.
במשמעויותיו הנוספות, השורש ג'מ'ל' מציין שלב של סיום בגדילה, בצמיחה, הן של בני אדם, כמו שנאמר לדוגמה בפרשת וירא לגבי יצחק "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל" (בראשית כא, ח), והן ביחס לצמחייה, כמו שנאמר לדוגמה בפרשת קרח על מטה אהרן: "וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (במדבר יז, כג).
רבנו מיוחס (בפרשת קרח) מבאר בתמציתיות את משמעות הגמילה המשותפת לשלושת התחומים:
'כל תשלום דבר ומלואו קרוי גמולה, וכן ויגדל הילד ויגמל. ובוסר גומל יהיה נצה, וגמולו ישלם לו, תשלום מעשיו, ורבים כמוהו, כלומר השלים הפרי וגמרו'.
הרש"ר הירש מבאר גם הוא באופן דומה, ומציע: 'שמא שמו של "גמל" מורה על יכולתו לעשות זמן רב ללא שתיה.' כלומר, כמו שהגָּמוּל הושלם במידה מסוימת שכבר אינו זקוק לאמו – כך הגמל כבר לא זקוק למים כמעט, לאחר ששתה כל צרכו.
אך יש לציין, שישנם מקומות רבים שבהם נראה שה'גְּמוּל' הוא לא 'תשלום' בעקבות משהו, אלא להפך, הוא ה'משהו' שראוי לגמול עליו. יש לכך כמה דוגמאות, והמצודות מבאר כך במפורש ביחס לשני מקומות:
- בתהלים קלז, ח נאמר: "בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ". מה שבבל עשו לנו, לא היה גמול עבורנו, אלא הם הרעו לנו, ומי שישלם להם את גמולם, הוא יגמול להם,
- ביואל ד, ד, נאמר: "וְגַם מָה אַתֶּם לִי צֹר וְצִידוֹן וְכֹל גְּלִילוֹת פְּלָשֶׁת הַגְּמוּל אַתֶּם מְשַׁלְּמִים עָלָי וְאִם גֹּמְלִים אַתֶּם עָלַי קַל מְהֵרָה אָשִׁיב גְּמֻלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם". וכתב במצודות ציון שם: "אם גומלים" – 'גם תחילת המעשה יקרא בלשון גמול, וכן "שגמלת לנו" (תהלים קלז)'.
יש להוסיף שגם הביטוי השגור בפינו 'גמילות חסדים', ממש מנוגד לכאורה למשמעות הפשוטה של גמול, שכן כל עניינו של חסד הוא שאינו בא כתשלום חוב.
מדוע התחלת מעשה נקראת 'גמול'?
המלבי"ם מפרש (במקומות רבים) את משמעות הפועל ששורשו ג'מ'ל', ונראה שהמשמעות שהוא נותן באה לענות על השאלה הנ"ל. וזו לשונו:
'הגמול הוא העושה לחברו רע או טוב על ידי התפעלִיוּת איבה או אהבה, וזה נקרא גומל אף שלא עשה לו רע {או טוב} בפועל {קודם לכן}'.
נראה שכוונתו לבאר שמכיוון שיש נטייה נפשית שגורמת לעשיית הטובה או הרעה – עצם עשיית המעשה נקראת 'גמול' כיוון שהיא משלימה את הנטיה, מוציאה אותה מן הכוח אל הפועל.
נראה לפי זה לבאר, שגמילות חסד נקראת כך משום שהיא נובעת מנטייה חזקה של אהבת הבריות , שיוצאת אל הפועל ומוצאת את ביטויה והשלמתה בעשיית החסד.
על פי דרך זו, ניתן לבאר שגמל נקרא 'גמל' לא מצד התוצאה של מסוגלות הליכתו במדבר דרך ארוכה ללא שתייה, אלא מצד כמות המים הגדולה שהוא שותה כאשר הוא צמא, שעל ידה הוא משלים את נטייתו לאגור בתוכו כמות גדולה מאוד של נוזלים, במידה בולטת יחסית לבעלי חיים אחרים. תכונה זו ודאי קיבלה משמעות מיוחדת בפרשתנו, בגילוי מידת גמילות החסד של רבקה, שבאמצעותה ידע אליעזר שהיא ראויה לביתו של אברהם איש החסד.
המלבי"ם מבאר, שמעשים רעים שנובעים מאיבה, מגיע עליהם עונש מיוחד, וזהו הגמול שעליו מתפלל דוד לד' שישיב לאויביו: "תֶּן לָהֶם כְּפָעֳלָם וּכְרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם, כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם תֵּן לָהֶם, הָשֵׁב גְּמוּלָם לָהֶם" (תהלים כח, ד). יה"ר שנזכה לראות במהרה בגמול זה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
