המילה 'הבה' נזכרת בפרשת 'ויצא' פעמיים:

בפעם הראשונה, לאחר שעובד יעקב את לבן שבע שנים כדי לשאת לאישה את רחל ביתו, הוא אומר ללבן "הָבָה אֶת אִשְׁתִּי" (כט, כא), ובפעם השנייה כאשר רואה רחל שהיא אינה זוכה ללדת, היא אומרת ליעקב "הָבָה לִּי בָנִים" (ל, א).

  בשני המקומות, מתפרשת המילה 'הבה' בפשטות במובן 'תן' (או 'תנה'). יעקב מבקש מלבן לתת לו את אשתו, ורחל מבקשת מיעקב שייתן לה בנים.

  אמנם, במקומות אחרים שנזכרת בהם המילה 'הבה' אין היא מתייחסת לנתינת דבר מוחשי מסוים. כך לדוגמה בשלוש הפעמים הקודמות שנזכרה בהן 'הבה' בתורה: אנשי דור הפלגה אמרו בתחילה "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה" (יא, ג), ואח"כ אמרו "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (שם, ד), ועל אלה הגיב ד' באותה לשון, מידה כנגד מידה: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם" (שם, ז). בכל המקומות הללו, ובמקומות נוספים, לא ניתן להמיר  את המילה 'הבה' במילה 'תן', שכן לאחריה נאמר פועל בלשון רבים. רש"י מבאר במקומות אלו בעקיבות את משמעות המילה: 'כל הבה לשון הזמנה הוא, שמכינים עצמן ומתחברים למלאכה, או לעצה, או למשא.' בתרגום חופשי ללשוננו, ניתן לומר שמשמעות המילה 'הבה' במקומות ההם הוא 'בואו', דהיינו 'בואו נבנה לנו עיר' וכדו'.

  אמנם, יש כנראה קשר בין שתי משמעויות אלו, שהרי מדובר באותה מילה. וכך כותב רש"י על דברי יהודה לתמר: "הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ" (בראשית לח, טז): "הבה נא - הכיני עצמך ודעתך לכך. כל לשון הבה לשון הזמנה הוא, חוץ ממקום שיש לתרגמו בלשון נתינה, ואף אותן של הזמנה קרובים ללשון נתינה הם". נראה שכוונת רש"י, שההזמנה היא מעין נתינה רוחנית, שבה האדם 'נותן את עצמו' לעניין מסוים, על ידי כך שהוא מתמקד דווקא בו ומכוון אליו.

  עם זאת, יש להשלים את ההתבוננות במשמעות המילה 'הבה', באותם מקומות שבהם משמעותה 'נתינה', כמו בשני המקומות בפרשתנו. מדוע לא אומר יעקב ללבן פשוט 'תנה את אשתי'? ומדוע לא אומרת רחל 'תנה לי בנים'? מה ההבדל בין 'תן' ל'הבה' כאשר מדובר בנתינה, ולא בהזמנה?

  נראה שהתשובה היא שגם כאן, אין מדובר בנתינה ממשית, אלא באיזושהי הכנה שתאפשר קבלה ממשית. ונפרט את כוונתנו ביחס לשני המקומות בפרשתנו:

• כאשר אומר יעקב ללבן "הבה את אשתי" – הוא לא מתכוון לנתינה הממשית. יש לחדד את ההבדל בין בקשה זו ובין בקשת יעקב מלבן בהמשך הפרשה, לאחר לידת יוסף. אז דרש יעקב: "תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי" (ל, כו), ובכך הוא בעצם ביקש רשות לקחת אותם איתו לארץ ישראל מחרן, כדברי המפרשים שם, וגם נתינת רשות נקראת 'נתינה'. אך כשמדובר על עצם הנישואין, צריך לא רק 'הסכמה' ונתינת רשות, אלא צריך להכין חתונה, שדורשת פעולות ממשיות רבות, האמורות להיעשות על ידי האב שמשיא את ביתו לאישה. ואכן, בהמשך מתוארות פעולותיו של לבן לקראת החתונה – הוא אסף את כל אנשי המקום ועשה משתה לכבוד המאורע.
• כאשר אומרת רחל ליעקב "הבה לי בנים" – אין כוונתה לנתינה ממשית, כמובן, שלא הייתה ליעקב יכולת למלאה. אלא, בקשתה היא שיעקב יתפלל לד' שייוולדו להם בנים, כפי שכתבו המפרשים. בקשתה, אם כן, הייתה מופשטת, שיעקב יעשה משהו כדי שהיא תזכה לבסוף להולדת בנים.

הערה לסיום - המילה 'הבה' מיוחדת בכך שהיא משמשת באותה צורה, הן ביחס לרבים והן ביחס ליחיד, הן לזכר והן לנקבה. בטור לפרשת 'נשא' משנת תשפ"ג נידונה תופעה דומה ביחס לצורת 'מקור', והסברנו שם את טעם הדבר. ייתכן שגם כאן, מכיוון שהמילה 'הבה' אינה מבטאת פעולה מוחשית אלא מופשטת, היא כמו 'מקור' משמשת לגופים שונים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.