בתחילת פרשת תולדות, מסופר על הבכורה, שעשו שהיה הבכור בז לה ומכר אותה ליעקב.

בסוף הפרשה, מסופר על הברכה, שיצחק תכנן לברך את עשו, ויעקב קיבל אותה במקומו.

  כאשר עשו מבין שיעקב כבר קיבל את הברכה שהיתה מיועדת עבורו, הוא אומר (כז, לו): "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי...".

  עשו מציין את שני האירועים הללו כשתי פעמים שבהם יעקב התחכם לו ולקח ממנו דבר המגיע לו. אמנם, רש"י (על הפסוק) מביא דברי חז"ל, ששני המאורעות הללו קשורים בקשר הדוק ביניהם:

'למה חרד יצחק? אמר: 'שמא עון יש בי שברכתי הקטן לפני הגדול, ושניתי סדר היחס.'

התחיל עשו מצעק: "ויעקבני זה פעמים". אמר לו אביו: 'מה עשה לך'? אמר לו: "את בכורתי לקח". אמר: 'בכך הייתי מצר וחרד שמא עברתי על שורת הדין, עכשיו לבכור ברכתי, "גם ברוך יהיה".'

דהיינו, הברכה שברך יצחק את יעקב – היתה מיועדת להיות ברכת הבכור, ולכן בצדק קיבל אותה יעקב, מאחר שהוא היה הבכור לאחר שקנה את הבכורה מעשו.

  ייתכן שמראש היתה אמורה להיות ברכה גם לבן הצעיר, ולא רק לבכור. הרי באמת בסוף מברך יצחק גם את עשו, וכן בדברי רש"י משמע שלא הצטער על עצם העובדה שברך את הבן הקטן, אלא ששינה את הסדר כשבירך את הקטן לפני הגדול. אך מבואר ודאי שברכת הבכור היא הברכה המעולה, שראויה לו בגלל בכורתו.

  אי אפשר שלא לשים לב לכך שהקשר בין הבכורה והברכה מקבל ביטוי באותיות הזהות שמרכיבות את שתי המילים – ב', כ' ו ר'. אך קשר זה דורש ביאור מצד עניינן של שתי המילים, שבמבט ראשון ניכר דווקא ההבדל שביניהן: הבכור הוא דווקא הראשון מבין הבנים, ויש רק בכור אחד במשפחה. ואילו הברכה מורה דווקא על ריבוי, הברכה היא לפחות בשניים!

  המהר"ל עוסק בכמה מקומות בספריו בביאור הבכורה והברכה[1]. ביחס לשני השורשים, מבאר המהר"ל את עניינם על ידי התבוננות בערך המספרי של האותיות בלשון הקודש, מה שנקרא כבר בלשון המשנה (אבות ג, יח) 'גימטריא'.

  כידוע, בגימטריא הערך המספרי של האותיות, מתחלק לשלוש קבוצות אותיות: אחדות (א-ט), עשרות (י-צ) ומאות (ק-ת). אומר המהר"ל – האותיות ב', כ' ו ר', הן האותיות השניות בכל קבוצת אותיות: ב' מהאחדות, כ' מהעשרות ור' מהמאות. לפי זה, מובן מדוע הברכה מורכבת מאותיות אלו, כיוון שהברכה מורה על ריבוי, שמתחיל בשניים, כפי שהזכרנו לעיל. אך מדוע הבכור מורכב מאותיות אלו?

  בעל הטורים אומר, שהדבר קשור לדין קבלת הבכור פי שנים מיתר האחים בנחלת אביהם, כמבואר בפרשת שופטים (דברים כא, יז), וזו לשונו (שם): 'בשביל שהוא נוטל פי שנים, יש באותיות "בכור" ענין כפילות: הבי"ת כפולה על האל"ף שלפניה, וכן הכ"ף כפולה על היו"ד שלפניה, וכן הרי"ש כפולה על הקו"ף שלפניה...'. אך נראה שדבריו הם בדרך רמז, ועצם הדבר עדיין מצריך ביאור, מדוע עניינו של הבכור קשור לכפילות?

  אומר הרב יצחק הוטנר זצ"ל, בספר 'פחד יצחק' (פסח, מאמר סב, ב):

'...תופסת היא חכמת לשון הקדש את הבכורה כמין 'אבהות שניה', שהרי המלה 'אב' בנינה הוא ראשון ושני, א' וב', ותיכף אחר הב' מתלכדים כל האותיות השניים (ב' כ' ר') ליצירת התיבה של מושג הבכורה... וככה מבליטה היא חכמת הלשון בעצמה את הבכורה כשורש שני, ומכאן מטבע הלשון שאמרנו כי הבכורה היא 'אבהות שניה' '.

  אם כן, הבכור נקרא כך משום היותו שני, מעין אב שני, ולא משום היותו ראשון לבנים!

הרב יצחק הוטנר מבאר (שם) בשם הגר"א, שזו המשמעות העמוקה של דרשת חז"ל, שדרשו (בכתובות קג ע"א) מהמילה 'את' בפסוק "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ, יב), שיש לכבד גם את האח הגדול – שכן הוא מעין 'אב שני'.

מדוע הבכור נקרא 'אב שני'?

  ניתן להסביר זאת במובן החינוכי, שכן הבכור במובן מסוים מתווה את הדרך לאחיו הבאים אחריו, ובזה הוא שני לאבא שהוא כמובן המחנך העיקרי של בניו.

  אך ה'פחד יצחק' מבאר זאת במובן שורשי יותר: 'יש לבכור חלק בהתחלה של שאר התולדות הבאים אחריו. התענוג או הצער שעולה אל האבות ממציאותו של הבכור, מתערב ומתמזג לתוך עצם כח ההולדה של האבות, וממילא הולכת היא מציאותו של הבכור ונעשית חלק דק של האבהות והאמהות לשאר הולדות.'

לפי זה ניתן לומר שברכת האב מיוחסת בעיקר לבנו הבכור, כיוון שהוא הכי ממשיך אותו, לא רק בנו אלא גם קצת 'אבא' של שאר האחים במקומו. בכך ניתן להבין גם את נחלתו הכפולה, משום שיש לו עוד 'כובע' מלבד היותו בן.

  כעת נראה את הסבר המהר"ל, מדוע שורש ב'כ'ר' מורכב מהאותיות השניות:

  אומר המהר"ל (נצח ישראל פרק טו) –

'עולם הבא הוא עולם השני, כי עולם התחתון הוא ראשון לאדם'.

האדם פוגש קודם כל את המציאות הגשמית של העולם הזה, אך עליו לדעת שיש עולם שני, יש עולם הבא.

'ונברא העולם בב'... כי יש עולם שני.'

באות הראשונה במילה הראשונה בתורה, בראשית הבריאה, רומזת התורה לכך שיש עולם הבא.

  עד כאן התבאר שהעולם הבא קשור לשניות, אך עדיין לא ברור איך זה קשור לבכור, ביחוד שהוא נולד ראשון. מבאר המהר"ל שם:

'נקרא עולם הבא בכורה, כי הבכורים הם קדושים לד', כמו שידוע... ולכך אמר יעקב לעשו "מכרה בכורתך לי", הוא עולם הבא, שהוא עולם שני... ותמצא כי אותיות 'בכר' הכל שניים; הב' באחדים, הכ"ף בעשרות, הרי"ש במאות..'.

לא מבאר המהר"ל מדוע הבכורים קדושים לד', והאם הדבר קשור לכפל שבאותיות ב'כ'ר'. נשמע מדבריו שבעצם עיקר הכפילות קשורה לעולם הבא, שהוא עולם 'בכור'. ע"פ דברי הפחד יצחק (שמביאו הרב הרטמן בספר 'נצח ישראל' במהדורת מכון ירושלים, בהערה 93), ניתן היה להסביר  שהעולם הבא הוא שני לעולם הזה, ולכן הוא נקרא בכור, כמו שהבכור נקרא כך בגלל שהוא שני לאביו. אך המהר"ל אומר שנקרא בכורה בגלל שהבכורים קדושים לד', וצריך ביאור האם ואיך זה קשור לדרשת ב'כ'ר' שהביא המהר"ל ביחס לעולם הבא. כמו כן צריך ביאור, אם השניות באותיות 'בכר' מורה רק על השניות של העולם הבא – איך זה נותן את שם הבכור, לכל בכור במציאות.

  נראה לבאר, שכוונת המהר"ל שיש מעלה לעולם השני, הוא עולם הבא – והוא הדין ל'אבא השני', דהיינו הבכור – שדווקא מתוך שהם באים על גבי המציאות הקודמת, האבא עצמו או העולם הזה - יש בהם קדושה של ראשית מציאות חדשה. כמו קדושות ראשיתיות נוספות, כגון בתרומה, בחלה, בכורים ועוד. כלומר, השניות שיש לבכור ולעולם הבא, היא שמתחיל בהם משהו חדש, שונה מקודמו. דור הבנים מתחיל מהבן הבכור, על גבי דור האבות. כך גם עולם הבא הוא על גבי העולם הזה. [עדיין יש לעיין ולהרחיב, מדוע הקדושה שייכת לראשית של המציאות החדשה, אך נראה שזה מאפיין שנכון בדוגמאות הנ"ל: התרומה היא ההתחלה של התבואה לאחר שנאספה לכרי אחד, התחלה של המציאות החדשה הזו. החלה היא הראשית של העיסה, לאחר שהורכבה מקמח ומים. וכמובן הבכורים הם ראשית הפירות, הכי דומים לבכור באדם.]

  לפי דברי המהר"ל, ניתן להמשיך דבריו שלכן הברכה ראויה לבכור – בגלל שייכותו לקדושה. ישנם מקורות רבים לכך שהברכה קשורה לקדושה. כמראה מקום, נציין מספר נקודות יסודיות שבהן ניכר הדבר:

• לגבי השבת נאמר "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו". ברכה וקדושה.
• אחד הכינויים לד' הוא 'הקדוש ברוך הוא'.
• בקדושה, מתחילים ב'קדוש קדוש קדוש...', ואח"כ אומרים 'ברוך...'.
• הברכה שהיתה בזמן המקדש, ופסיקתה בחורבנו, משניות וגמ' בסוטה.

 המהר"ל בנצח ישראל מסביר שזו הנקודה היסודית בכל המריבה של יעקב ועשו, שהיו מריבים בנחלת שני עולמות, כדברי חז"ל המובאים ברש"י. יעקב אבינו רוצה את העולם הבא, שהוא ראוי אליו, שהוא עולם שני. הוא שייך לקדושה שבחיים, לעומת עשו ששקוע עמוק בעולם הזה, עד שהוא מוכר את הבכורה מתוך בוז, תמורת מאכלים גשמיים.

  עם ישראל נקרא ע"י ד' "בני בכורי ישראל". אומרים חז"ל, כאן נמצא 'אישור אלוקי' למכירת הבכורה, שבאמת ישראל הבכור האמיתי. גם בכורת ישראל, בדומה לבכורת יעקב – לא מתגלה במציאות כמו הבכור, ביציאה הראשונה לאוויר העולם. יעקב יצא אחר עשו, וישראל נבראו האחרונים באומות. ודאי יש לכך סיבות ומשמעות, אך בכל אופן ישראל הם 'בני בכורי', אומר ד': כמו שהבן הבכור ממשיך את אביו ושותף במידה מסוימת להולדת כל הבאים אחריו, כנ"ל, 'אב שני' – כך ישראל הם בכור במובן זה, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", ועל ידם יבוא התיקון לכל האומות.

[1] להלן עסקנו בעיקר בדבריו בנצח ישראל פט"ו, לגבי הבכורה. נביא מספר מקומות נוספים בהם עוסק בכך המהר"ל:

תפארת ישראל פרק לח; נצח ישראל פרקים ג, יא, מא.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.