יעקב אבינו פותח את ברכתו ליהודה במילים "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ". מילים אלו סתומות וצריכות ביאור. אך לפני שניגש לעיין במשמעותן, נציין דבר אחד ברור: יש כאן קשר בין שמו של יהודה לברכת יעקב אליו. 'יהודה' ו'יודוך' קשורים ל'הודאה', וכפי שיתבאר.

  כשיהודה נולד אמרה לאה (בראשית כט, לה): "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ד' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה".

מה התחדש בלידתו של יהודה, שגרם ללאה להודות דווקא אז? מבאר רש"י שם: 'שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות.' זוהי הודאה על קבלת טובה, שמתבקשת דווקא כאשר אדם מקבל יותר ממה שמגיע לו כביכול, מצד טבע המציאות.

  חז"ל אומרים שיש קשר נוסף של יהודה להודאה. קשר זה אינו רק נובע מנסיבות לידתו, אלא מתבטא גם בהתנהגותו בפועל בחייו. אומרת הגמ' בסוטה ז: "יהודה הודה ולא בוש... דכתיב 'ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני'." יהודה הודה שתמר מעוברת ממנו, למרות שהיה בכך ביזיון בשבילו. ומאריכה שם הגמ' בדבר שכרו של יהודה ושל כל מי שמודה בחטאו. הודאה זו איננה כהודאת לאה אימו, שהודתה על רב טובה, כמובן. היא הפוכה כמעט. הודאתו של יהודה לא הייתה אמירת תודה, אלא הייתה וידוי. זוהי הודאה בדבר שלא נעים להודות בו, וידוי של החוטא המכיר בחטאו ומודה שהוא חטא, כמו שנאמר במשלי (כח, יג): "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם".

  אך במדרש 'שכל טוב' מבואר שהודאתו זו של יהודה קשורה להודאת לאה שבלידתו: "אמר לו יהודה אתה, אתה הוא המודה, שמך גרם לך להיות מודה על חטאתך, שמיום שנברא העולם לא בא אדם שנתן הודאה לפני המקום, עד שבאתך אמך, ונתנה הודאה, שנ' הפעם אודה [את] ה' (בראשית כט לה), לפיכך הודית על מעשה תמר, והצלת אותה ואת ילדיה מדין שריפה".

  מהו אפוא הקשר בין שני סוגי ההודאות ובין שתי ההודאות של יהודה? ומה פירוש המילה 'יודוך' בברכת יעקב "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ"?

  אומרים חז"ל בפסיקתא: "יהודה שמו הודאה, על שהודת לאה אמו, שנא' 'הפעם אודה את ה'' על כן קראה שמו יהודה (בראשית כט לה), והוא בעצמו הודה במעשה תמר ולא בוש, לפיכך אתה יודוך. כלומר אתה הודת על האמת והצלת את תמר מלישרף, ולפיכך יודוך אחיך, שאתה מלך עליהם". כך מפרשים גם רבים מהפרשנים, ומבארים יותר מהי הודאת האחים: "יאמרו כי לך יאתה מלוכה" (רד"ק); "יקבלוך למלך כי יודוך לראוי למלוך'" (ספורנו).

  ההודאה על האמת – היא הדבר המשותף להודאה על הטוב ולהודאה בחטא. ההודאה שייכת בדבר שאמיתותו אינה גלויה לכל, וכאשר המכיר בַאמת מודה בה – הוא מודיע ומביע אותה כלפי חוץ. בהודאה על הטובה – המשמעות של ההודאה היא הכרה בכך שבאמת נעשתה לאדם טובה, שאינה מגיעה לו מן הדין, וכאשר אדם מודה בחטאו – הוא מכיר ומפרסם את האמת שהוא יודע, שהוא לא התנהג בדרך הראויה. ישנה גם הודאה בַאמת שהיא לא על טובה ולא על חטא, אלא פשוט פרסום הכרה במציאות אמיתית, כמו ההודאה בכך שיהודה הוא הראוי להיות למלך על ישראל.

  בתרגום יונתן ובכמה מדרשים מבואר שברכתו של יעקב כללה ברכה נוספת:

"יודוך אחיך, שכל ישראל ייקראו על שם יהודה – יהודים".

  יש חידוש גדול בזה שאף מי שלא יצא משבט יהודה נקרא יהודי. בגמ' במגילה יג ע"א, שעוסקת בבירור שבטו של מרדכי היהודי, ניתן טעם לדבר, מדוע הוא נקרא יהודי אף אם הוא משבט בנימין:

"על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי".

אמנם, מדוע מי שכופר בעבודה זרה נקרא יהודי?

לפי מה שהתברר לנו, ניתן לבאר שמי שמודה באמת, מודה ב"ד' אלוקים אמת", אומר ש"אמת מלכנו אפס זולתו", וכופר בעבודה זרה המתכחשת לאמת זו - מחזיק בתכונת ההודאה של יהודה, ועל שמה ראויים בודאי כל ישראל להקרא יהודים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.