קרוב לעשרת אלפים פעמים נזכרת  המילה 'את' בתנ"ך. נעסוק במשמעות 'את' בכלל, ובפרט בכמה 'אתים' שיש בפרשתנו הדורשות התבוננות מיוחדת.

  המשמעות הפשוטה של המילה 'את', היא ייחוס  פעולה למושא מסוים שלה. לכן לדוגמה נאמר בתחילת פרשתנו (ו, י): "וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים, אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת". לא נאמר "ויולד נח את שלושה בנים", כיוון שבשלב זה מדובר בצורה סתמית. רק אחר כך, כשמפרטים את שמותיהם, והם הופכים להיות ידועים – נוספת המילה 'את' לפני כל אחד מהם.

  משמעות נוספת שיש למילה 'את', היא חיבור בין שני נושאים, בדומה למילה 'עִם', כמו לדוגמה בפסוקים "וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה" (בראשית לד, ה); "אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א, א).

  נראה שמסיבה זו דרשו חז"ל את מה שנאמר על נח בתחילת פרשתנו (ו, ט): "אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" – ש'נח היה צריך סעד לתומכו', שכן הצירוף שע"י המילה 'את' מורה על כך שנח התהלך  בסיוע אלוקי ולא בכוחות עצמו..

 בהמשך הפרשה, כאשר ד' מודיע לנח על רצונו להביא מבול לעולם, הוא אומר לו (ו, יג): "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ". המילה 'את' בפסוק זה דורשת ביאור, שכן לכאורה לא ניתן לפרש אותה במובן הרגיל, שד' משחית את הארץ – כיוון שנאמר קודם לכן "מַשְׁחִיתָם", דהיינו משחית אותם. ואם הכוונה להשחית גם את הארץ – היה צריך להיות 'ואת הארץ', בו' החיבור.

  רש"י מביא שני פירושים בגלל קושי זה.

בפירושו השני (ומקור הדברים במדרשים שונים), הוא מבאר את המילה 'את' במשמעות של 'עִם': 'דבר אחר, " 'את הארץ' - עם הארץ, שאף שלשה טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו.'

פירוש זה קל תחבירית, אך מצריך ביאור מסברה: מדוע נשחתת הארץ עם החוטאים?

מבארים חז"ל בפסיקתא: 'כי כל זמן שאדם חוטא, לוקה אומנתו: הארץ לוקה על עונות יושביה...'. דהיינו, הארץ לוקה מכיוון שהיא האומנת של האדם, היא גידלה אותו. במדרש הגדול (על הפסוק) מבואר מדוע היא נחשבת אומנתו: מכיוון שלפני המבול חיו אנשים בארץ בשלווה רבה, וזה מה שגרם להם למרוד בד', וזו הסיבה שד' השחית גם את הארץ – כי היא סיבת חטאי האדם!

  שתי המשמעויות של המילה 'את' שעסקנו בהן עד כה, קרובות זו לזו, שכן שתיהן הן מילות חיבור, בין פעולה למושא הפעולה, ובין שני נושאים שאחד מצטרף לזולתו.  .

    בתחילת דבריו מביא רש"י פירוש אחר למילה 'את':

'כמו מן הארץ, ודומה לו (שמות ט כט) כצאתי את העיר, מן העיר...'

משמעות זו מפתיעה: מה הקשר בין המילה 'מן' למילה 'את'? הרי המשמעות כאן היא בדיוק ההיפך מחיבור, לכאורה: משה היה בתוך העיר, וכשהוא יוצא מן העיר הוא מתרחק ממנה! וגם כאן, השחתת האדם מן הארץ, משמעותה שהארץ תישאר, והאדם – שעד עכשיו היה קשור אליה, כשחי עליה בנחת – יפסיק לחיות בקרבה , כשיושחת ע"י המבול!

 המלבי"ם (בשמות ט, כט ובבמדבר לה, כו)  מבאר את ההבדל בין 'מן' ל'את': 'כשאומר יצא את העיר היינו קרוב לעיר'. והוא מביא לכך ראיה מפסוק שאומר זאת כמעט במפורש: "הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ" (בראשית מד, ד). כלומר – אמנם במובן זה מורה 'את' על תחילת ניתוק, אך יחד עם זאת היא מורה על החיבור והקירוב שיש עדיין אל מקום המוצא.

  לפי זה נראה שבפסוק שלנו, "וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ", המשמעות היא שרק הארץ תישאר, אך כל מה שמעליה יושחת, גם מה שקרוב  אליה.

נסיים בנקודה להתבוננות ועיון: האם כשנאמר על א' שהוא 'את' ב', במשמעות 'עִם' – משמעות הדבר שב' הוא העיקרי, וא' רק מצטרף אליו? כמדומני שזו המשמעות בדרך כלל, ושכך מסתבר. אך בסוף הפרשה נאמר: "וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים" (יא, לא), ומבאר רש"י שתרח ואברם יצאו עם שרה ולוט, אף שהם היו העיקריים ביציאה (מזרחי). ויעויין שם בפירושי החזקוני, הרמב"ן והכתב והקבלה, שמשמע שפירשו אחרת מרש"י. מדוע פירש רש"י כפי שפירש?

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.