כבר בפרשה הקודמת, פרשת לך לך, אמר ד' לאברהם ששרה תלד לו בן, ולאחר שאברהם צחק כששמע זאת – אמר לו ד' שיקרא את שם בנו זה 'יצחק' (בראשית יז, טו-יט). כידוע, שם של כל דבר קשור למהותו, ובייחוד כאשר השם ניתן ע"י ד'. וצריך להבין, אם כן – מהו הקשר המהותי של יצחק, לצחוק שצחק אברהם כשאמר לו ד' ששרה עתידה ללדת לו בן?
בפרשתנו אנו למדים שלידתו של יצחק קשורה לצחוקים נוספים מלבד צחוקו של אברהם:
קודם כל, גם שרה צחקה כאשר שמעה שהיא עתידה ללדת בן לאברהם. אך אם ניתן היה לחשוב שצחוקים אלו היו תגובה מקרית של אברהם ושרה - לאחר לידת יצחק, אומרת שרה שני דברים שמלמדים על כמה הצחוק מהותי כאן: "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים, כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי" (כא, ו). קודם כל, עצם לידתו נקראת ע"י שרה 'צחוק', הגדרה אובייטקיבית. בנוסף לכך, היא גם בטוחה שכל השומע על הולדת יצחק עתיד לצחוק. מדוע? ומה חשיבות הדבר?
הרש"ר הירש (בבראשית יז, יז) מבאר שאדם צוחק כאשר הוא נתקל בצירוף דברים שאינם מצטרפים מטבעם. לדוגמה – ילד קטן שמתנהג כמו מבוגר, או מבוגר שמתנהג בילדותיות – מצחיקים את הנוכחים. נראה לחדד את הדברים יותר, ולומר שהצחוק מגיע כאשר אירוע כזה מתרחש בפתאומיות, ההפתעה גורמת לצחוק.
לידתו של יצחק, כאשר אברהם ושרה זקנים, באים בימים, הייתה לידה ניסית שלא כדרך הטבע. לידה בגיל כזה, ודווקא אחרי שכל כך הרבה שנים שרה לא ילדה – זה דבר מפתיע, שגרם לה לצחוק, והיא אומרת שהוא דבר מצחיק בטבעו, על כן כל מי שישמע עליו יצחק.
נתבונן בצחוק נוסף שנזכר בפרשתנו, מיד לאחר לידתו וגדילתו של יצחק: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" (כא, ט). רש"י מביא שם שלושה פירושים למעשי ישמעאל:
'א. לשון עבודה זרה...
ב. דבר אחר, לשון גילוי עריות...
ג. דבר אחר, לשון רציחה...
רש"י מביא מקורות לכך שחטאים אלו נקראים צחוק, אך מדוע הם נקראים כך?
אומר המהר"ל ב'גור אריה' שם: 'הצחוק הוא דבר שאינו כמנהג המציאות'. המהר"ל מבאר בהמשך דבריו, מדוע דווקא חטאים אלה מנוגדים למנהג המציאות. בכל אופן, ישמעאל אינו צוחק, הוא מצחק, הוא עושה מעשים שבמהותם יוצאים ממנהג המציאות.
לשון 'מצחק' נזכרה גם קודם לכן בפרשתנו, לפני הפיכת סדום: "וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי מַשְׁחִית ה' אֶת הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו" (בראשית יט, יד). גם שם לא נאמר שחתניו של לוט צחקו, אלא שלוט נראה להם כמצחק, כי הוא אמר דברים שנשמעו להם 'הזויים', לא מציאותיים.
יש מקום לשאול – מדוע התורה 'מסתירה' את מעשיו הרעים של ישמעאל במילה ה'תמימה' 'מצחק'? בייחוד שתיאור זה נזכר בסמיכות לצחוק החיובי שבלידת יצחק, שאפילו נקרא על שם הצחוק, מה שמעורר לחשוב שצחוק הוא דווקא דבר חיובי!
נראה שדווקא סמיכות העניינים והדמיון הלשוני, מעוררים לשים לב לניגוד שבין שני יצחק לישמעאל, שבו מבחינה שרה, ובעקבותיו אומרת לאברהם לגרש את הגר ואת ישמעאל:
ישמעאל עשה מעשים שמנוגדים לטבע, מנוגדים למציאות הטבעית. חטאים חמורים, שגם הגויים מבינים את חומרתם ומצווים להימנע מהם. מעשיו יוצאים ממנהג המציאות לפחיתותו.
יצחק, לעומת זאת, נולד מצחוק שד' עשה – "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים", כדברי שרה. גם כאן יש דבר לא טבעי, אך ד' מוביל אותו: מאברהם ויצחק עתידה לצאת אומה שאינה מתנהגת כמנהג המציאות, אך זה למעלתה. היא עתידה לרומם את כל המציאות, ולזה היא מסוגלת דווקא בגלל שהיא מתחילה ביצירה אלוקית ניסית. זו נקודה מהותית מאד, ולכן נקרא יצחק על שם הצחוק שעשה ד' בלידתו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
