נחרוג מעט מהרגלנו, ובמקום לעסוק בנקודה לשונית מסוימת בלשון הקודש – נעסוק במהות לשון הקודש, על פי דברי ה'חתם סופר' בפרשת ויגש.
בגמרא במסכת סוטה (לו ע"ב) מסופר שלאחר שפרעה רצה למנות את יוסף למשנה למלך, ערערו איצטגניניו על רצונו, בטענה שיוסף צריך לדעת שבעים לשון, כדי להיות ראוי למינוי. בלילה בא גבריאל ולימד את יוסף שבעים לשון. למחרת התברר שכעת היה יוסף בקי בשפות יותר מפרעה, שכן יוסף הכיר את לשון הקודש ופרעה לא. עוד מסופר בגמרא, שפרעה ביקש מיוסף שילמד אותו את לשון הקודש, ויוסף ניסה ללמדו אך הוא לא הצליח ללמוד אותה, לכן השביע פרעה את יוסף שלא יגלה זאת.
מכך שפרעה ידע שבעים לשון, אך את לשון הקודש לא ידע, ואפילו לא הצליח ללמוד אותה – נראה שיש בה משהו מיוחד, ששונה מהותית משאר השפות.
כך עולה גם מדברי חז"ל המובאים ברש"י, במקום אחר בפרשתנו (מה, יב). לאחר שהאחים נבהלים מהתוודעותו של יוסף אליהם, הוא קורא להם לגשת אליו, ואומר להם: "וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם". רש"י מבאר שכוונת יוסף הייתה להראות בכך לאחיו, שמאחר שהוא מדבר עמם בלשון הקודש ולא בלשון אחרת, הוא מאמת את דבריו שהוא יוסף אחיהם, דאם לא כן, מניין לו היכולת לדבר עמם בלשון הקודש? גם כאן נראה שלשון הקודש לא הייתה שפה השגורה בפי רבים, כי אם היא הייתה כזו, לא הייתה בדיבורו הוכחה שהוא אכן יוסף.
הרמב"ן מקשה על פירוש זה ותמה: איך ייתכן שפרעה לא ידע שפה זו, הרי היא הייתה שפת כנען, לא שפה מיוחדת של משפחת יעקב, ורבים במצרים ידעו אותה, ובייחוד העובדה שהמושל יודע אותה לא הייתה אמורה להפתיע את האחים.
החתם סופר (בספרו 'תורת משה', על הפסוק הנ"ל) מיישב את תמיהת הרמב"ן, ופותח בתמיהה נוספת: כיצד ייתכן שאנחנו רואים כיום שיהודים שגולים למקום מסוים, שומרים שם על הלשון שבה דיברו במקום מוצאם במשך מאות שנים, ולעומת זאת, בגלות בבל, כבר לאחר שבעים שנה יהודים רבים לא דיברו בלשון הקודש (כמבואר בנחמיה יג, כד)?! והוא סיים באמירה: "והוא אחת מהתמיהות הגדולות שבעולם"'.
אמר החת"ס: לשון הקודש איננה שפה ככל השפות. ישנו כלל בענייני הקדושה, שהם נשכחים במהירות מהאדם, "כי כל דברים הקדושים שהם רוחניים אינם חונים ברצונם אצל הגשמיים העכורים." לכן מצויה השכחה בדברי תורה, כדברי הגמרא בברכות ה ע"א. מחדש החת"ס, שגם לשון הקודש היא כזו, לגודל קדושתה. לכן, מסביר החת"ס, כבר בשבעים שנה של גלות בבל איבדו הגולים את יכולת הדיבור בלשון הקודש, בשל היותם בין הגויים ובארץ טמאה.
החתם סופר מביא דרשה על הפסוק "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי" (שה"ש ו יא), שהמילה 'גנת' היא ראשי תיבות של 'גימטריה, נוטריקון ותמורה (חילופי אותיות, כגון אתב"ש)'. בלשון הקודש, אומר החת"ס, "האדם מכוון בדיבורו כמסיח לפי תומו, ויש בתוכו ובתוך תוכו כמה ענינים בגמטרי' ונוטריקון ותמורת אותיות, והמדבר הזה באופן זה הוא בעל רוח הקודש והשומע ומבין צריך ג"כ להיות בעל רה"ק".
לכן לא הצליח פרעה ללמוד מיוסף לדבר בלשון זו, ולכן יכולתו של יוסף לדבר בלשון הקודש הייתה הוכחה לכך שהוא אחיהם יוסף. ועוד מסביר החת"ס, שיוסף הראה לאחים לא רק שהוא באמת יוסף, אלא גם שהוא עמד בצדקותו, שכן מי שמעשיו מקולקלים, ובייחוד אם הוא בודד בארץ זרה, ובייחוד אם הוא עסוק עם בני המקום בשפתם הזרה – אינו יכול להמשיך לדבר בלשון הקודש. עצם העובדה שהוא מצליח, היא הוכחה "לעוצם קדושתו ורוב עסקו בתורה...". ומסיים החתם סופר: "אם כן היה עדות נאמנה כי עודנו אחיהם כמקדם ".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
