כאשר אברהם אבינו ירד למצרים, הוא לקח אתו את שרה אמנו, את לוט, את רכושם, "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (יב, ה). על המילים האחרונות  אומר רש"י:

''פשוטו של מקרא, עבדים ושפחות שקנו להם, כמו (שם לא א) עשה את כל הכבוד הזה, (במדבר כד יח) וישראל עושה חיל, לשון קונה וכונס''.

כלומר, משמעות המילה 'עשו' היא 'קנו'.

בהמשך הפרשה, מבאר רש"י שמשמעות זו היא 'דו-צדדית', דהיינו שגם קניין מתפרש לפעמים כעשייה. הוא אומר זאת על המילים "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" שאומר מלכיצדק (יד, יט), ואחר כך גם אברהם (יד, כב):

"כמו (תהלים קלד ג) עושה שמים וארץ, על ידי עשייתן קנאן להיות שלו".

כמובן שבשני המקומות רש"י בא לבאר קושי שמתעורר לפי משמעותן הפשוטה של המילים:

ביחס לנפשות, הלשון 'עשייה' לא מובנת באופן פשוט, ואילו ביחס לשמים וארץ, דווקא המילה 'קונה' לא מובנת, שכן ד' ברא את השמים והארץ, ולא קנה אותם ממישהו אחר.

אלא שנשאלת השאלה, מדוע השתמשה התורה בכל מקום במילה שמשמעותה הפשוטה לא מובנת בהקשר שבו היא נאמרת?

אפשרות אחת היא להבין ששינוי זה רומז למשמעות נוספת שניתן להבין בפסוק, בדרך דרש, כמו שלדוגמה הביא רש"י בפירושו הראשון למילים "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן": "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום."

אך נראה שגם בדרך הפשט, ניתן להבין שיש משמעות ייחודית לשימוש בלשונות אלו שלא כפי הקשרן הרגיל:

השורש ע'ש'ה', מתייחס בדרך כלל למעשים שאדם עושה - מעשים שלא היו במציאות ללא עשייתו. גם ביחס לעצמים שונים אנו מוצאים לשון עשיה, שד' עשאם, כמו שנאמר בפרשת בראשית ביחס לרקיע, לחיות מסוימות ועוד. רש"י מביא, ביחס לעשיית הרקיע, דוגמה מפרשת כי תצא, שם נאמר (על אשת יפת תואר) "ועשתה את צפרניה". עשיית הצפורנים היא לא ממש 'יש מאין', אלא גידולן, כפי שמפרש רש"י שם (דברים כא, יב), אך יש דבר משותף לעשיית המעשים, עשיית הצפורנים ועשיית הרקיע, כפי שמבאר רש"י ביחס לעשיית ד' את הרקיע (בראשית א, ז), שמשמעות עשיה זו היא שד' "תקנו על עמדו". דהיינו, העושה מעצב ומשפיע בעשייתו את הדבר הנעשה, נותן לו את עמידה וקיום.

עפ"י זה נראה לבאר שלשון העשיה שנאמרת על אברהם אבינו ביחס לנפשות - גם לפי הפשט שמשמעותה קניית הנפשות הללו לעבדים – מורה על כך שבקנייתן הוא 'תיקנם על עמדם', נתן להם את המקום והקיום הראוי להם. הסבר זה מתאים לדברי הרמח"ל ומתבאר לפיהם, שכן אומר הרמח"ל במסילת ישרים (פרק א), ש"עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך".

לעומת זאת השורש ק'נ'ה', לא מורה במשמעותו הפשוטה על חידוש פיזי משמעותי בדבר הנקנה, אלא רק על שינוי הבעלות עליו, מהמוכר לקונה, שעל ידי מעשה הקניין הדבר הנקנה עובר לרשותו. כמובן שלפי זה מתחדדת השאלה, מדוע נאמר על ד' שהוא 'קונה' שמים וארץ – לשון שמורה על חידוש פחות מהמילה 'בורא' או 'עושה'? מבאר המלבי"ם, שיש בחינה שמודגשת דווקא על ידי הקניין, שלא מודגשת על ידי הבריאה והעשייה, והיא השלטון והבעלות על הדבר, שהוא עומד ברשות הקונה אותו: "שהקנין הוא ברשות הקונה ואין מושל עליו זולתו, כן הוא המנהיג הנהגה העליונה של המערכת ואף ההנהגה התחתונה של הארץ, ולא שקנה שמים וארץ בעבר בעת הבריאה רק שקונה תמיד, כי מחדש בכל יום מעשה בראשית ומשגיח בהשגחה תמידית מופלאת בכל רגע".

לפי זה מובן יותר, מדוע גם דווקא זו הלשון שתיקנו לנו חז"ל לומר בתחילת התפילה, שד' הוא 'קונה הכל', ולא 'בורא' או 'עושה' – שכן לשון זו היא המדגישה את השגחת ד' בעולם ואת הנהגתו אותו כרצונו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.