א. פורענות שבאה מתוך שגגתו של יעקב
נאמר בפרשתנו (פרק ל"א):
כו. "ויאמר לבן ליעקב: מה עשית? ותגנב את לבבי ותנהג את בנתי כשביות חרב.
כז. למה נחבאת לברח ותגנב אתי ולא הגדת לי, ואשלחך בשמחה ובשרים בתף ובכנור.
כח. ולא נטשתני לנשק לבני ולבנתי, עתה הסכלת עשו.
כט. יש לאל ידי לעשות עמכם רע, ואלקי אביכם אמש אמר אלי לאמר: השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע.
ל. ועתה הלך הלכת כי נכסף נכספתה לבית אביך, למה גנבת את אלהי.
לא. ויען יעקב ויאמר ללבן: כי יראתי, כי אמרתי פן תגזל את בנותיך מעמי.
לב. עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, נגד אחינו הכר לך מה עמדי וקח לך, ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם".
כתב רש"י שם בפסוק ל"ב: "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה - ומאותה קללה מתה רחל בדרך".
רואים אנו מדברי רש"י אלה עד כמה חמורה אמירת דברי פורענות, אפילו בלא שום כוונה רעה!
יש לשאול: האם יעקב אבינו לא ידע כמה צריך להזהר בכך?
התשובה פשוטה, ומפורשת בפסוק זה עצמו: "ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם"! יש להוסיף שלא רק שיעקב לא ידע, אלא הוא כלל לא חשב שיש אפשרות כזו, והיה בטוח שזהו שקר נוסף של לבן, שמחפש עלילה כנגדו.
יש לציין שמפורש בכמה מקומות בתורה שיעקב אבינו היה זהיר מאד בדבורו, כפי שלימדונו רבותינו, וכפי שיבואר בסמוך.
ב. זהירותו של יעקב בדבורו
- על דברי יעקב לעשו "ויאמר אליו: אדני ידע כי הילדים רכים, והצאן והבקר עלות עלי, ודפקום יום אחד, ומתו כל הצאן" (בראשית לג, יג), כתב הרמב"ן: "ומתו כל הצאן - דרך חמלה, שהיה לו לומר: 'ומתו כלם', אבל לא יאמר כן על הילדים. וגם לא רצה לומר 'ומתו' סתם על הבקר ועל הצאן, כי יחמול על הילדים שלא יהיו במשמע".
כלומר: יעקב האריך בדבורו ואמר: "ומתו כל הצאן", ולא קיצר ואמר רק: "ומתו", כדי שלא ישמע חס ושלום מדבריו הביטוי "ומתו" על הילדים!
- על הפסוק "ויהי בצאת נפשה כי מתה, ותקרא שמו: 'בן אוני', ואביו קרא לו: 'בנימין'" (בראשית לה, יח), כתב הרמב"ן: "הנכון בעיני כי אמו קראתו: 'בן אוני', ורצתה לומר: 'בן אבלי', מ'לחם אונים' (הושע ט, ד), 'לא אכלתי באוני' (דברים כו, יד). ואביו עשה מן 'אוני' - 'כחי', מלשון 'ראשית אוני' (להלן מט, ג), 'ולאין אונים' (ישעיה מ, כט). ולכן קרא אותו: 'בנימין' - 'בן הכח', או 'בן החוזק', כי הימין בו הגבורה וההצלחה, כענין שכתוב: 'לב חכם לימינו' (קהלת י, ב), 'ימינך תמצא לכל שונאיך' (תהלים כא, ט), 'ימין ד' רוממה' (שם קיח, טז). רצה להיות קורא אותו בשם שקראתו אמו, כי כן כל בניו בשם שקראו אותם אמותם יקראו, והנה תרגם אותו לטובה ולגבורה".
כלומר: יעקב מצד אחד לא רצה שישאר לבנימין השם שקראתו רחל אמו, שמשמעותו צער ואבלות, ומצד שני כל בניו נקראו בשמות שנתנו להם אמותם ולכן לקח את המשמעות הנוספת המונחת במלה "אוני", כוחי, ועל פי משמעות זו קרא לבנו בנימין!
- בברכתו לשמעון ולוי אמר יעקב אבינו (בראשית פרק מט):
ה. "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרֹתיהם.
ו. בסֹדָם אל תבא נפשי, בקהלם אל תחד כבֹדי, כי באפם הרגו איש וברצֹנם עִקרו שור.
ז. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".
כתב רש"י שם (בפסוק ז): "ארור אפם כי עז - אפילו בשעת תוכחה לא קלל אלא את אפם, וזהו שאמר בלעם: 'מה אקוב לא קבה א-ל' (במדבר כג, ח)".
רש"י חזר על דברים אלו בפירושו לפרשת בלק (במדבר כג, ח): "מה אקוב לא קבה א-ל - כשהיו ראויים להתקלל לא נתקללו. כשהזכיר אביהם את עוונם: 'כי באפם הרגו איש' (בראשית מט, ז), לא קלל אלא אפם, שנאמר: 'ארור אפם'".
עולה מדברי רש"י שמתוך שיעקב נזהר שלא לקלל את שמעון ולוי לא יכול היה בלעם לקלל את ישראל!
- על דברי יעקב "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בראשית לב, ט), כתב רש"י: "המחנה האחת והכהו - מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה: 'אם תחנה עלי מחנה' (תהלים כז, ג) הרי לשון נקבה. 'המחנה הזה' לשון זכר (לקמן לג, ח)".
שאל על כך ב"מעינה של תורה": "אולם מדוע משמשת המלה 'מחנה' בפסוק אחד, בזה אחר זה, פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה"?
ענה על כך ה"מעינה של תורה": "אלא, לא רצה יעקב אבינו להוציא דבר רע מפיו כי עשו יכה את מחנהו, שכן 'ברית כרותה לשפתיים', לפיכך אמר בלשון כזו שתוכל להתפרש גם שהמחנה יכה אותו - 'והכהו' - כלומר: את עשו, כפי שאמרו חכמינו בהרבה מקומות: 'כאדם שתולה קללתו בחברו'".
רואים אנו מכל הפסוקים הללו עד כמה היה יעקב אבינו זהיר בדבורו שלא לומר דברי פורענות!
יהי רצון שנזהר בדבורנו, ותמיד ישמעו על פינו רק דברי ברכה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
