הקדמה

בתחילת פרשתנו (פרק י"ב) נאמר:

א. "ויאמר ד' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך.

ב. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה.

ג. ואברכה מברכיך ומקללך אָאֹר, ונברכו בך כל משפחת האדמה".

א. שאלת הרמב"ן

         יש לשאול: מדוע התורה אינה מספרת על צדקותו ומעשיו הטובים של אברהם, לפני שהיא  מספרת על כך שד' דבר אתו והבטיח לו הבטחות מרובות?

         לשם השוואה: בתחילת פרשת נח (ו, ט) נאמר:

"אלה תולדת נח, נח איש צדיק תמים היה בדרתיו, את האלקים התהלך נח".

אחר כך, כאשר ד' דבר עם נח נאמר: "ויאמר ד' לנח: בֹא אתה וכל ביתך אל התבה, כי אֹתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (ז, א)! ואילו כאן לא נאמר שום שבח על אברהם אבינו לפני שד' דבר אליו!

         כבר שאל הרמב"ן (יב, ב): "והנה זאת הפרשה לא בארה כל הענין, כי מה טעם שיאמר לו הקדוש ברוך הוא: 'עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוה בעולם', מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלקים או צדיק תמים? או שיאמר טעם לעזיבת הארץ, שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלקים? ומנהג הכתוב לאמר: 'התהלך לפני ותשמע בקולי ואיטיבה עמך', כאשר בדוד ובשלמה (מל"א ב, ג-ד; ג, יד), וכענין התורה כולה: 'אם בחוקותי תלכו' (ויקרא כו, ג), 'אם שמֹע תשמע בקול ד' אלקיך' (דברים כח, א). וביצחק אמר: 'בעבור אברהם עבדי' (להלן כו, כד). אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ אין בו טעם"!

ב. תשובת הרמב"ן

         ענה על כך הרמב"ן: "אבל הטעם, מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה, והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען, ונתעכב בחרן, אמר לו לעזוב גם אלו, ולעשות כאשר חשב מתחילה, שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם לשם ד' בארץ הנבחרת, ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגויים ההם. לא כאשר עשו עמו באור כשדים, שהיו מבזין ומקללים אותו, ושמו אותו בבור או בכבשן האש. ואמר לו שיברך מברכיו, ואם יחיד מקללו יואר, וזה טעם הפרשה.

         אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש הענין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה, כאשר קצרה בענין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחדשו".

         כלומר: לפי הרמב"ן ד' אמר לאברהם לעזוב את מקומו וללכת לארץ כנען, ושם הוא יוכל להפיץ את אמונתו בד', והגויים יכבדוהו, ולא ירדפוהו כאשר רדפוהו באור כשדים. אבל התורה קיצרה ולא סיפרה על המאבקים שהיו לאברהם אבינו עם בני אור כשדים, כיון שהיא לא רצתה להאריך בדברי עובדי עבודה זרה.

         נראה שלגודל השאלה ששאל הרמב"ן, התשובה שהוא ענה אינה מיישבת את הדברים על הלב מספיק.

ג. מדוע לא כתבה התורה על השלכת אברהם אבינו לכבשן האש?

         יש להגדיל את השאלה ששאל הרמב"ן מדוע התורה לא ציינה את צדקותו של אברהם, על פי מה שהזכיר הרמב"ן: "...כאשר עשו עמו באור כשדים... ששמו אותו... בכבשן האש". דהיינו: השאלה הנשאלת היא לא רק מדוע התורה לא כתבה שאברהם אבינו היה צדיק, אלא כיצד יתכן שהיא לא כתבה את מסירות הנפש העצומה של אברהם שהיה מוכן למות על קידוש השם?!

         הרמב"ן הזכיר את השלכת אברהם אבינו לכבשן האש בקיצור, ורש"י בסוף פרשת נח, הרחיב בענין.

         על הפסוק "וימת הרן על פני תרח אביו באור כשדים" (יא, כח) כתב רש"י: "ומדרש אגדה: יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו, והשליכו לכבשן האש. והרן יושב ואומר בלבו: אם אברם נוצח - אני משלו, ואם נמרוד נוצח - אני משלו. וכשנצל אברם אמרו לו להרן: משל מי אתה? אמר להם הרן: משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים". (מקור דברי רש"י בבראשית רבה לח, יג).

1. הערת הראב"ע

         הראב"ע שם ב"שיטה אחרת לבראשית" כתב: "על פני תרח אביו - כמו 'על פני אהרן אביהם' (במדבר ג, ד). באור כשדים - בקעה, כמו: 'על כן באורים' (ישעיהו כד, יד). וקדמונינו אמרו שהשליך אברהם אבינו בכבשן האש. ולא נזכר זה בכתוב, ואם היא קבלה נקבל כדברי תורה".

         כלומר: הראב"ע מעיר מדוע הדבר אינו כתוב בתורה בפירוש.

2. תשובת הרמב"ן

         כתב על כך הרמב"ן שם: "ואל יפתה אותך רבי אברהם בקושיותיו, שאומר שלא ספר הכתוב זה הפלא, כי עוד אתן לך טעם וראיה בזה ובכיוצא בו (להלן מו, טו). אבל הגויים ההם לא הזכירו זה בספרם, לפי שהם חולקים על דעתו, והיו חושבים בניסו שהוא מעשה כשפים, כענין משה רבינו עם המצרים בתחילת מעשיו. ומפני זה לא הזכיר עוד הכתוב הנס הזה, כי היה צריך להזכיר דברי החולקים עליו, כאשר הזכיר דברי חרטומי מצרים, ולא נתבארו דברי אברהם עמהם כאשר נתבארו דברי משה רבינו בסוף".

         כלומר: לפי הרמב"ן הגויים לא כתבו בספריהם על נס ההצלה של אברהם מאור כשדים, כיון שהם חלקו עליו, וגם חשבו שהיה זה מעשה כשפים. והתורה קיצרה ולא סיפרה על המאבקים שהיו לאברהם אבינו עם אנשי אור כשדים, כיון שהיא לא רצתה להאריך בדברי עובדי עבודה זרה. ואמנם אברהם אבינו ניצל מכבשן האש, אבל אברהם לא הוכיח להם באותות ובמופתים את צדקת דבריו כשם שמשה רבנו הוכיח לחרטומי מצרים את צדקת דבריו.

         שוב יש להעיר שלגודל השאלה ששאל הרמב"ן התשובה שהוא ענה אינה מיישבת את הדברים על הלב מספיק.

3. היכן רמזה התורה על השלכת אברהם אבינו לכבשן האש?

         הרמב"ן המשיך וכתב גם היכן רמוז בתורה ענין זה שאברהם היה בכבשן האש וד' הצילו משם בדרך נס: "וזהו שאמר הכתוב: 'אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה' (להלן טו, ז), כי מלת 'הוצאתיך' תלמד על נס, כי לא אמר: 'אשר לקחתיך מאור כשדים', אבל אמר: 'הוצאתיך', שהוציא ממסגר אסיר, כמו: 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' (שמות כ, ב)".

         כלומר: ישנו רמז בפסוקים להצלת אברהם אבינו בדרך נס מאור כשדים מהשוואת המלים "אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים" למלים "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ, ב). כשם שמארץ מצרים היתה ההוצאה בדרך נס ופלא, אף מאור כשדים היתה ההוצאה בדרך נס ופלא.

ד. הסבר המהר"ל

         המהר"ל בספרו "נצח ישראל" (פרק י"א) כתב הסבר אחר מדוע לא סיפרה התורה שאברהם מסר נפשו על קידוש השם: "עיקר הבחירה שבחר ד' יתברך באברהם לא היה בחירה פרטית, רק שבחר בו ובזרעו אחריו בחירה כללית. ולא היה בחירה פרטית, שהבחירה הפרטית הוא לפי המקבל, ואם נשתנה המקבל ישתנה הדבר. ולכך יתורץ השאלה שלא הזכיר הכתוב צדקת אברהם קודם שנגלה עליו השכינה ואמר לו: 'לך לך מארצך וממולדתך' וגו', שאם כך היה משמע שלכך נגלה אליו הקב"ה ואמר לו: 'לך לך מארצך' בשביל זכותו שהזכיר, ואם כן היתה זאת האהבה תלויה בדבר, וכל אהבה התלויה בדבר - בטל דבר בטלה אהבה (אבות פ"ד מט"ז)... לכך לא הזכיר זכותו, לומר כי הבחירה הזאת לא תליא בזכות כלל, לכך אי אפשר שיהיה דבר זה בטל... כי ד' יתברך בחר בישראל בעצם, ולא בשביל מעשיהם הטובים, שלא לומר דווקא כאשר הם עושים רצונו של ד' יתברך אז בחר בהם ולא כאשר אין עושים רצונו של ד' יתברך"[1].

         דהיינו התורה רצתה להדגיש שבחירת ד' באברהם אבינו היתה לא בגלל מעשיו הטובים של אברהם אבינו, אלא מצד הרצון האלוקי לבחור בעם ישראל!

         מדוע כל כך חשוב לדעת דבר זה?

         אילו היתה הבחירה של ד' באברהם אבינו רק בגלל מעשיו הטובים, היינו עלולים לחשוב שגם לדורות, ד' אוהב את בני ישראל רק כאשר הם צדיקים ומקיימים את כל המצוות ועושים את רצון ד', אבל כאשר הם אינם בשיא המעלה, ד' אינו אוהב אותם ח"ו. מתוך שהבחירה של ד' באברהם אבינו לא היתה בגלל מעשיו הטובים, גם כאשר בני ישראל אינם בשיא המעלה, הם חביבים בעיני ד'!

         מדברי המהר"ל הללו גם למדנו יסוד כללי בתורה: לפעמים התורה מלמדת אותנו לימודים חשובים דווקא באי כתיבת הדברים שקרו[2]!

         יהי רצון שנזכה לראות את אהבת ד' הגדולה בגאולה השלמה.

[1] עיין עוד ב"דרך החיים" למהר"ל פ"ד מט"ז וב"גבורות ד'" פרק כ"ד.

[2] ועיין עוד במאמר "מדוע לא כתוב בפרשת יתרו שבני ישראל אמרו 'נעשה ונשמע'?" פ"ג, בספרי "הדר התורה" שמות, עמ' 170-171.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.