הקדמה
אחד הסיפורים הקשים ביותר מבחינה מוסרית בספר בראשית הוא סיפור מכירת יוסף. התורה מספרת שאחי יוסף שנאוהו מפני שאביהם אהב אותו יותר מהם. אחר כך, כאשר יוסף חלם שאחיו משתחוים לו וסיפר זאת לאחיו, גרמו חלומותיו ודבריו שהאחים ישנאו אותו ויקנאו בו עד כדי כך שהם רצו להרגו! לבקשת ראובן הם הסכימו שלא להרגו, אלא "רק" לזורקו לבור, ולבסוף מכרוהו לישמעאלים! כיצד יתכן שהאחים - שבטי י-ה - התנהגו בצורה כזו?!
כבר שאל השל"ה הקדוש (בדרוש לפרשיות וישב מקץ ויגש "צאן יוסף"): "מעלת השבטים גדולה עד מאד, שבודאי מעלתם יותר ממעלת מלאכי השרת... איך יתפוס השכל זה הדבר שבני עליה כאלה יעשו ביחד העבירה הגדולה שבכל העבירות שבעולם, דהיינו רציחה, ודימו להרוג את יוסף, ובפרט להרוג איש צדיק, עמוד יסוד עולם! ודבר כזה אינו עושה אפילו רשע גדול העובר על כמה עבירות חמורות, מונע את עצמו מלרצוח אפילו קטן שבישראל!"
כעין זה שאל הספורנו (בספר המפתח) על מכירת יוסף: "ענין המכירה וסיבתה על ידי צדיקי הדור. איך נועדו יחדיו בענין רע כזה?!"
יש לשאול מספר שאלות מוסריות על כל הענין:
- כיצד יתכן שהאחים רצו להרוג את יוסף, אחר כך זרקוהו לבור, וחשבו למכור אותו לעבד, וכל זאת רק מפני שהוא חלם חלומות מלכות והביא עליהם דיבה?
- גם אם הם כעסו עליו - כיצד יתכן שהם התעלמו מכך שיעקב יצטער צער נורא כשישמע על המקרה?
- כיצד יתכן שאחרי שהאחים זרקו את יוסף לבור הם ישבו לאכול כאילו שום דבר לא קרה?
- כיצד יתכן שיהודה הציע למכור את יוסף והאחים לא מחו על כך?
- כיצד יתכן שהאחים שיקרו ליעקב באומרם לו על הכותונת: "זאת מצאנו"?
תשובה על חלק מהשאלות המוסריות כתבו הספורנו והמלבי"ם.
א. הסבר הספורנו
כתב הספורנו (לז, יח): "ויתנכלו אתו להמיתו - ...אמר שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית, ושבא אליהם לא לדרוש שלומם, אלא למצוא עליהם עלילה, או להחטיאם, כדי שיקללם אביהם, או יענישם הא-ל יתברך, וישאר הוא לבדו 'ברוך מבנים' (על פי דברים לג, כד)... ובזה הודיע מה היה למו בהיות כולם צדיקים גמורים, עד שהיו שמותם לפני ד' לזכרון (שמות כח, יב וכט), איך נועדו לב יחדו להרוג את אחיהם או למכרו, ולא נחמו על הרעה. כי גם כשאמרו: 'אבל אשמים אנחנו על אחינו' (להלן מב, כא), לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו, אלא על אכזריותם 'בהתחננו'. והנה הגיד הכתוב כי ציירו בלבם וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה, או בעולם הבא, או בשניהם, והתורה אמרה: 'הבא להרגך השכם להרגו' (סנהדרין עב, א)".
עוד כתב הספורנו (לז, כה): "וישבו לאכל לחם - שלא היה כל זה בעיניהם תקלה או מכשול שימנעם מלקבוע סעודתם, כמו שהיה ראוי לצדיקים כמותם כשאירע תקלה על ידם, כמו שעשו ישראל אחר שהרגו את שבט בנימין, כאמרו: 'וישבו עד הערב לפני האלקים, וישאו קולם ויבכו בכי גדול, ויאמרו: למה ד' אלקי ישראל היתה זאת בישראל' וכו' (שופטים כא, ב-ג). וכן דריוש המלך כשהשליך את דניאל בגוב האריות, דכתיב: 'ובת טות, ודחון לא הנעל קדמוהי' (דניאל ו, יט ותרגומו: לן בתענית, ולא הכניסו לפניו שולחן לאכול ומיני זמר - רש"י ומצודות). וזה קרה להם מפני שחשבו את יוסף לרודף, שכל הקודם להרגו זכה כשאין דרך להציל הנרדף בזולת זה".
עוד כתב הספורנו (מב, כח): "מה זאת עשה אלקים לנו - שנתן בלב זה, עם היותו ירא אלקים, שיעשה לנו זאת כדי לכבוש אותנו לעבדים בבואנו אליו, כאומרם אחר כך: 'ולקחת אתנו לעבדים' (להלן מג, יח), וזה לשלם לנו מידה כנגד מידה על מכירת אחינו. והנה המכירה לא היתה מאתנו להרע, אבל היתה מפני שחשבנוהו לרודף ובן מות, ומה שלא הרגנוהו היה על צד החסד בהיותו אחינו".
ב. תוספת הסבר של המלבי"ם
המלבי"ם הרחיב יותר ובאר (לז, ד): "כי עד עתה רק אחד מן הבנים היה הלב והסגולה, ויתר הבנים היו כקליפות [עיין בספר הכוזרי (א, מז; א, צה)], וישמעאל נדחה מפני יצחק, ועשו מפני יעקב, ויצחק ויעקב ירשו ברכת אברהם הבכורה והברכה וירושת הארץ והדיבוק האלקי, ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות וישלחם, ועשו... נדחה מנחלת ד'. ובאשר... השבטים... ראו שיעקב אהב רק את יוסף, חשבו שזה מפני שחושב שהוא הלב והסגולה, ויתר בניו כקליפות, ובפרט שעשה לו כתונת פסים, שמורה שרוצה ליחדו לעבודת ד' ולתת לו מעלת הבכורה, ועל כן יציינהו בבגדי כהונה וכתונת בד קדש. ובאשר נדמה להם שהוא איש גאה ואיש זדון, משתרר עליהם ומוציא דבה להבאיש ריחם בעיני אביהם, בפרט מה שראו בענין החלומות כי חושב למלוך עליהם... על פי זה חשבו שהוא אם יצליח להטות לב אביו לכל זה, יהיה סילון ממאיר לבית יעקב. לכן חשבו לכלות קוץ מכאיב מן הכרם לתועלת כללי, לא מקנאת איש מרעהו, רק למען לא יחלל שרי קדש ויתן לחרם יעקב וישראל לגדופים (על פי ישעיהו מג, כח)".
עוד כתב המלבי"ם (לז, יד): "הוקבע בדעתם כי הוא רשע למות, וכי הוא רודף את הכלל". "שחשבו שרודף אותם ורוצה לאבד אותם בעולם הזה ובעולם הבא" (שם, יח).
נראה לבאר יותר את דברי המלבי"ם והספורנו לגבי מה שכתבו שהאחים חשבו שיוסף רוצה לרדוף אותם בעולם הזה, על פי מה שעשו החשמונאים, שנלחמו נגד היוונים ויצאו להרוג וליהרג, לא מפני שהיוונים איימו על חייהם הגשמיים בעולם הזה, אלא מפני שהיונים רצו "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". רואים שכאשר רוצים להעביר יהודי על דתו הדבר דומה למציאות שבה רוצים להרוג אותו (עיין בספר "נר מצוה" למהר"ל עמוד כב)!
עוד יש להוסיף את מה שנאמר על אחד מגדולי ישראל לפני כאלף שנה, שכאשר בנו השתמד, ישב עליו "שבעה", כפי שיושבים על המת (רא"ש מועד קטן פ"ג סימן נט ובהגה שם). דהיינו שמי שאינו חלק מהסגולה האלקית הרי הוא כאילו מת!
כך גם התיחסו האחים למעשיו של יוסף: יוסף רוצה להוציאם מכלל ישראל, והרי זה כרדיפה! ולכן החשיבו האחים את יוסף, שרוצה לדחותם מהסגולה האלקית, כרודף שמותר להרגו. אבל אחר כך החליטו שלא להרגו בידים, אלא להרגו בגרמא, בזריקתו לבור, או למכרו, כדי שלא יוכל להרע להם.
לפי זה מיושבות השאלות המוסריות כיצד יתכן שהאחים חשבו להרוג את יוסף או למכרו, וזרקוהו לבור ואכלו אחר כך, כיון שהאחים היו בטוחים שהם עושים על פי הדין! ולמרות כל הכאב שגרמו ליעקב, הם חשבו שעדיף כאב זה על פני הכאב שכל בניו ידחו מעם ישראל.
ג. תוספת הסבר על פירוש המלבי"ם
יש להוסיף שהאחים חשבו שיעקב, באהבתו את יוסף יותר מאהבתו את שאר בניו, טועה, כשם שטעה יצחק שאהב את עשו יותר מאשר את יעקב, ורצה לברך את עשו ולא את יעקב, ולכן גם הרשו האחים לעצמם לשקר את יעקב אביהם! כיון שמצד אחד הם היו בטוחים שהם צודקים, ומצד שני הם ידעו שיעקב ודאי מתנגד לדעתם בכל תוקף, ולכן הם החליטו לעשות מעשה ולהעלימו מיעקב, אף שיש בו שקר, על מנת להציל את עם ישראל, בדומה למה שעשה אביהם, יעקב אבינו עצמו, לאביו יצחק, שלקח את הברכות המיועדות לעשו, ואמר על עצמו: "אנכי עשו בכרך", כדי שעם ישראל יקבל את הברכות ולא זרע עשו!
סיום
נמצאנו למדים שאף המעשים הקשים שעשו השבטים ליוסף לא נעשו מתוך קנאה אנושית פשוטה, ח"ו, אלא מתוך דאגה עמוקה לשלמות עם ישראל, ומתוך הבנה שעליהם מוטלת החובה לפעול כדי לשמור על שלמות זו, שהיא הציר המרכזי של חומש בראשית - בחירת ד' בעם ישראל.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
